המרדף אחר הגז: האוצר הכלכלי והמדיני שמצאה ישראל בים התיכון

בעוד שלושה ימים, ב־28 בספטמבר, ימלאו 75 שנה לתאריך שבו חתם נשיא ארה"ב ה־33 מטעם המפלגה הדמוקרטית הארי טרומן על הכרזה נשיאותית 2667 של ארה"ב, בדבר זכויותיה הכלכליות של ארה"ב למשאבים טבעיים מתחת לפני הים וקרקעית הים, הסמוכים לגבולה הימי עד למרחק של 200 מייל ימיים, שהם כ־370 ק"מ. ההכרזה של הנשיא - כאשר ארה"ב כבר עלתה על הבמה הבינלאומית בשיא כוחה לאחר שהביסה את אויביה מסביב לעולם במלחמת העולם השנייה והפכה להגמון העולמי במקום בריטניה הגדולה - באה על רקע חששה ממחסור בנפט שהניע את המשק האמריקאי, שהיה בזמנו כמחצית מהתוצר העולמי. בצו, הנשיא טרומן אומר בפירוש כי צורכי הנפט ושאר מינרלים של המגזר התעשייתי והטכנולוגי בארה"ב מכתיבים את ההכרזה, שמחייבת ניצול נכון של המקורות. היו אלה צ'ילה ופרו שהכריזו אף הן בצו נשיאותי בשנת 1947, זו לאחר זו, על המים הטריטוריאליים שלהן עד ל־200 מייל מהחוף, והפכו את הטענה לבעלות על משאבי הים לטווח זה לנורמה עולמית מקובלת.

עם זאת, ההסכמה הבינלאומית לכך הושגה רק ב־1982, עת האו"ם אימץ את הגישה של מדינות היבשת האמריקאית. מאז געשו הרבה גלים באוקיינוסים ובימים, וסכסוכי בעלות על אזורים כלכליים ימיים בין מדינות הפכו לנורמה של עימותים בין מדינות שדורשות נתח באוצרות הטבע החבויים מתחת לפני הים. הצמא לנפט גבר. כדי ליהנות מה־200 מיילים הימיים, מדינות החלו להתעמת על בעלות על איים לא מיושבים, שלעתים אינם אלא מסלעה גדולה, רק כדי ליהנות מ־200 המיילים הכלכליים מסביבם. צרפת, עם ססמתה החלולה בדבר חופש, שוויון ואחווה, משתוללת בדרישה לבעלות למים כלכליים מסביב לכל הקולוניות שלה ברחבי העולם, בהיקף של 10.7 מיליון קמ"ר. ארה"ב מחזיקה בשיא עולמי בזכויות במים כלכליים באוקיינוס השקט, האטלנטי, מפרץ מקסיקו, הים הארקטי וסביב לאיים באוקיינוס השקט שבבעלותה, בסך הכל 11.351 מיליון קמ"ר. בריטניה, עם ארצות הים שבשליטתה עוד מתקופת האימפריה, מחזיקה בבעלות על מים כלכליים בהיקף של 6.806 מיליון קמ"ר. ליפן סכסוך ימי על מים כלכליים עם סין, טייוואן וקוריאה הדרומית בדבר הזכויות של אטול ריף איי אלמוגים Okinotorishima. ליפן, אגב, זכויות מים כלכליים של 4.48 מיליון קמ"ר.

הסינדרום הסיני

מי שמעזה לקום בשנים האחרונות מול ההגמון האמריקאי היא סין, שהפכה ליריבתה הכלכלית. בהמשך תהיה סין המעצמה הצבאית העיקרית מול הכוח האמריקאי, כפי שהייתה בעבר ברה"מ לשעבר. לסין זכויות למים כלכליים בהיקף של 0.877 מיליון קמ"ר, שעליהם אין חולקים, אך דרישותיה שבמחלוקת מביאות אותה (לדעתה) לזכויות מים כלכליים של 2.236 מיליון קמ"ר. סין רוצה לחזור לימי תהילתה הימית מתחילת המאה ה־15, עת שושלת מינג כבשה את הים וקבעה סדר יום ימי, מגובה בנמלי מסחר ובהשפעה סינית ב־30 מדינות באוקיינוס השקט, באסיה, באפריקה ובמזרח התיכון, כל זה באמצעות שבע משלחות סחר ימיות וצבאיות, בראשותו של הסריס המוסלמי ז'ינג היא, שהצטווה לצאת למסעות עם 27,000 מלחים ועשרות עד מאות אוניות משוכללות. סין של היום מעלה על נס בכלי התקשורת שלה את הצלחותיו של ז'ינג, על שהצליח בתחום המסחרי והצבאי והביא לפריחת הסחר של סין במשך 33 שנה. כיום סין משתלטת על איי סלעים בים סין הדרומית, מרחיבה אותם באמצעות בטונדות, מקימה מסלולי מטוסים ונמלים זעירים וטוענת לזכויות של 200 מיילים כלכליים מסביב לכל אי חדש או ישן שעליו השתלטה או אף הקימה. ארה"ב אינה מכירה בתעלול הסיני ומגבירה את הסיורים של הצי השביעי בכל ים סין.

סין החלה לטעון לראשונה לזכויות במים כלכליים רק בשנת 1996, עם התעצמותה הכלכלית. סין דורשת בעלות על ארכיפלג האיים ספרטלי, שבו שני איים מרכזיים ועוד כ־100 איי סלעים וריפים. הבעלות על האיים נדרשת גם על ידי הפיליפינים, וייטנאם, טייוואן, בורניי ומלזיה. לרובן נוכחות צבאית בחלק מהאיים.

חקיקה בסנוקר

עם גילוי שדות הגז בידי ישראל כ־100 ק"מ מהחוף, בתחום המים הכלכליים שלה, התחילו מדינות האזור לחלק את מזרח אגן הים התיכון, כל אחת לטובתה, כעוגה שנפלה לרשותן מהשמיים. שטחה של ישראל, כולל השטחים שסופחו ברמת הגולן וירושלים, הוא כ־22,072 קמ"ר. כאשר כוללים בישראל את השטח הימי עם הריבונות המלאה של 12 מייל ועוד 200 מייל שטח ימי כלכלי, לישראל שטח כולל יבשתי וימי העולה על כפול משטחה ומגיע ל־48,424 קמ"ר. כמו בנושאים אחרים, גם בנושא זכויות במים הכלכליים של ישראל הייתה הזנחה ברמה הלאומית. מדינת ישראל מעולם לא השלימה חקיקה בנושא זכויותיה במים כלכליים לאורך חופה, אלא רק קבעה עובדות לאחר גילוי הגז, על ידי חברה פרטית, לאחר שהממשלה באמצעות חברות ממשלתיות מאסה בניסיון למצוא גז בים התיכון. בשנת 2008 נעשה ניסיון שלא צלח לחוקק הסדרה של זכויות ישראל בתחום המים הכלכליים שלה, כפי שמאפשר החוק הבינלאומי. ניסיון נוסף נעשה בשנת 2017, עת הממשלה הגישה הצעת חוק האזורים הימיים התשע"ח-217 כדי להגדיר את האזורים הימיים שבקרבת החוף כולל האזור הכלכלי הבלעדי של ישראל וחקיקה בדבר המתקנים הימיים שבאזור הכלכלי בהתחשב במשפט הבינלאומי. למעשה הממשלה והמחוקק נדרשו לסוגיה רק לאחר שישראל בפועל פעלה בתחום המים הכלכליים שלה והקימה מתקנים - ורק אז ביקשה לחוקק חוקים שימסדו את שנעשה בפועל. ישראל נסמכה על חוק שחוקקה בשנת 1953 בדבר זכויות שהיא קבעה לעצמה בשטחים התת־מימיים הסמוכים לחוף, היכן שעומק המים מאפשר ניצול אוצרות הטבע, כנאמר בחוק דאז. בניסיון החקיקה של 2017 כבר נסמכה ישראל על האמנות הבינלאומיות, הן בדבר המדף היבשתי משנת 1958 והן על אמנת הים של האו"ם לחוק ימי וניצול משאבים כאמור משנת 1982. ישראל חתומה על האמנה הבינלאומית בדבר המדף היבשתי, אך מעולם לא חתמה על אמנת הים של האו"ם משנת 1982. ישראל מתנהלת בים הכלכלי שלה ללא חתימה. בהצעת החוק של 2017 ביקשה המדינה להתבסס על "קווי הבסיס הישרים", אחת מהשיטות לנקודות המוצא שמהם קובעים את קו המוצא מהחוף לכיוון ה־200 מייל זכויות כלכליות בים. הנקודות ייקבעו בידי הממשלה, כך נאמר בהצעה לחוק שטרם חוקק.

החוק עבר בקריאה ראשונה, אבל חקיקתו לא הסתיימה בשל ויכוח עם טענה לבנונית במים הטריטוריאליים הכלכליים שלה. חיזבאללה באמצעות מנהיגה, חסן נסראללה, טענה כי חלק מהשטחים שישראל דורשת שייכים ללבנון. ככל הנראה בגלל שוני בגישה בין ישראל, עם קווי הבסיס הישרים, ולבנון שביקשה, לפי שיטה אחרת, לקבוע קו פשוט ממזרח למערב מראש הנקרה, מנקודת המוצא בגבול היבשתי של ישראל ולבנון. גבול הימים הכלכלי בין ישראל ללבנון על פי הלבנונים דרומי מזה של שישראל טוענת אליו בשרטוטיה. כך נוצר משולש ימי בשטח של 860 קמ"ר בוויכוח על הבעלות הימית הכלכלית בין ישראל ללבנון. האמריקאים ניסו לפשר, ישראל הסכימה לפשרה, אך הלבנונים העסוקים בבעיותיהם הכלכליות לא פנויים לדיבורים, מה עוד שחיזבאללה הוא הפוסק האחרון. ישראל מעולם לא הניחה בפני האו"ם, על פי אמנת הארגון לחוק ימי וניצול משאבים, את דרישותיה כפי שמחייבת האמנה, כדי שמדינות אחרות יוכלו להתייחס למתווה שלה. חברות דלק ונובל אנרג'י, שקיבלו זכויות במשולש המחלוקת, ויתרו על הקידוחים באזור. לישראל יש עניין לסיים את המחלוקת עם לבנון כדי להגיע להסכמה רב־לאומית בנושא הצינור להובלת גז לאירופה לאורך 1,872 ק"מ, עד לפוסידון בעקב המגף האיטלקי, רובו על קרקעית הים התיכון ובשיתוף מדינות מזרח הים התיכון, כולל מצרים, קפריסין ולבנון - אם תתרצה. עלות ההנחה של הצינור היא כ־6.7 מיליארד דולר. הגבול הימי הכלכלי בין ישראל לקפריסין אושרר בידי שתי המדינות בניקוסיה בדצמבר 2010, בחתימת שר האנרגיה דאז עוזי לנדאו ומקבילו הקפריסאי מרקוס קיפריאנו. קפריסין ולבנון חתמו על הסכם תיחום מים כלכליים ביניהן עוד בשנת 2007, אך הסכם זה מעולם לא אושר בפרלמנט הלבנוני.

בקרוב נגיע רחוק

יוון, עמיתתה החדשה של ישראל בשנים האחרונות, הכריזה על שטח ימי כלכלי של 0.195 קמ"ר לפי אמנת האו"ם משנת 1982, כאשר היא מנצלת טווח של 200 מייל מהאיים הרבים שלה בים האגאי. טורקיה, האויבת הנצחית של יוון, הודיעה מיד כי אינה מקבלת ההכרזה של יוון ואף שלחה לאזור ספינות מלחמה שליוו אוניות סקר לבחינת קידוחי גז טורקיים בשטח הנטען של יוון (השבוע חודשו השיחות בין טורקיה ליוון). הסכם חלוקת השטח הימי הכלכלי בין יוון ואיטליה נחתם, וגם נחתם הסכם בין יוון למצרים, האחרונה, מצרים, היא האויבת החדשה של טורקיה, מה שהרתיח את הטורקים.

עכשיו המפה הגיאו־פוליטית משתנה במהירות לאחר המהפכה האדירה: ההכרה ויחסי השלום של ישראל והאמירויות ובין ישראל לבחריין והזכות של ישראל לטוס מעל סעודיה. חברת הנפט האמריקאית הענקית שברון (CHEVRON), אחת מ"שבע אחיות" של אוליגופול תאגידי הנפט האדירים ששלטו בעולם לאורך שנים, נכנסת רשמית לישראל "המצורעת" במשך שלושה דורות, לאחר שרכשה את חברת הנפט נובל אנרג'י שפועלת בתחום המים הכלכליים של ישראל. שברון פועלת ב־180 מדינות וטריטוריות ועוסקת בכל שלבי הפקת נפט וגז: העיבוד, הזיקוק, הדחיפה והמשלוח. מדובר באינטרס של חברת ענק אמריקאית שלה לובי חזק בקונגרס, וזה כבר סיפור חדש וחיובי לישראל. ההכרה של שברון בישראל אינה דבר של מה בכך, החברה מקווה לתזרים מזומנים ממאגרי הגז של נובל אנרג'י. כלומר, היא באה כדי להישאר.

השינוי הגיאו־פוליטי האדיר המתהווה יביא גם להחייאת צינור הגז אילת־אשקלון, הנמצא בבעלות החברה הממשלתית קצא"א השקטה, שמרבית הציבור התוודע אליה רק לאחר פיצוץ צינור נפט בשמורת עברונה בערבה בדצמבר 2014. צינור הנפט, שנבנה בחשאיות בשנת 1968 במימון איראני וישראלי בזמן השאה של איראן, נותר יתום לאורך שנים, לאחר מהפכת חומייני בשנת 1979. לאורך שנים הייתה בו פעילות מצומצמת לעומת ימי הזוהר שלו, עת הזרים נפט שהובא מנמל בנדר עבאס באיראן (סמוך לבצרה העירקית). משנת 2003 נעשה בו שימוש בכיוון ההפוך, ליצוא נפט מאזרבייג'ן וקזחסטן מכיוון הים השחור לאסיה. עכשיו, יש לקוות, הצינור יוכל לחזור לימי תפארתו והפעם עם נפט שמוצאו מהחברות החדשות שלנו במפרץ הפרסי - לאירופה. תהיה זאת תחרות לצינורות הנפט שעוברים מאסיה לאירופה דרך נמלי טורקיה, פגיעה קשה בתמלוגים שטורקיה אוספת כדמי מעבר, עוד נדבך לערעור היחסים עם טורקיה, שהמשק שלה קורס באין מוצא. זה עלול גם לפגוע בהכנסות מדמי מעבר אוניות נפט בתעלת סואץ, כלומר, פגיעה בידידה השקטה שלנו, מצרים, שם הנשיא א־סיסי מתמודד עם האחים המוסלמיים, שנתמכים בידי טורקיה. קצא"א יכולה להעביר, על פי הערכות, כ־15% מהיקף מעבר הנפט בתעלת סואץ. ישראל רגישה למצבה של מצרים ותעבוד עם מדינות המפרץ למנוע פגיעה בשלטונו של א־סיסי.

ישראל הפכה למדינה עם העוצמה הצבאית הגדולה ביותר במזרח התיכון, נוסף להיותה מעצמה טכנולוגית אדירה גם במונחים בינלאומיים, שכל מדינות העולם מבקשות את קרבתה בתחום. עתה היא הופכת למעצמה מדינית בחזית אחת עם המדינות הסוניות, כולל סעודיה בהיחבא, תוך שהיא בין הקובעות בתחום צינור אספקת גז לאירופה, הפעם עם חברותיה החדשות - והכל למורות רוחה של טורקיה. ב־16 בינואר השנה נחתם בקהיר הסכם להקמת פורום "גז מזרח הים התיכון", הכולל את מצרים, קפריסין, יוון, ישראל, איטליה, ירדן והרשות הפלסטינית. נוסף לכך, עם תום מגיפת הקורונה, ישראל תוכל להיות, יחד עם האמירויות, HUB לטיסות בינלאומיות לטווחים ארוכים ובכך תפגע באיסטנבול, שהחזיקה היטב בכתר עד לאחרונה. במילים אחרות: יש למה לקוות גם בימים אלה, שבהם אנו בסגר בשל נגיף הקורונה ועורכים את חשבון הנפש שעליו אנו מצווים ביום הכיפורים. בסך הכל אנו נמצאים בשנת 5781 לספירתנו ועברנו הרבה, סבלנות.