אהבת קולנוע וטלוויזיה במקום מגורים נטול סטרימינג הכבול למבחר נלעג שמשדרים ערוצי הכבלים, מחייבת היערכות אחרת. זה התירוץ הרשמי לסיבה שהגדלתי את אוסף הסרטים שלי בעשורים האחרונים. זה החל הרבה קודם לכן בקלטות בטמקס בסוף שנות ה־70, התחלף ל־VHS אחריהם ומשם ל־DVD. עם פרוץ הבלו־ריי קיבלתי החלטה עקרונית חסרת בסיס והחלפתי את הסרטים שהיו חשובים לי לפורמט החדש.
הסרטים מכסים קירות רבים מדי בבית במראה שאני מוצא אסתטי ותרבותי. עליית הגג מלאה קופסאות פלסטיק אטומות ובהן החלק של האוסף שאינו זמין מיידית; מה שגורם לי לעתים להשתגע בחיפוש חסר תוחלת אחרי סרט שבא לי לראות. השורה התחתונה עגומה ביותר: האוסף שתכננתי להשאיר לילדיי נטול כל ערך עבורם בהיותם עתירי סטרימינג, ואינני יכול לקחת אותו איתי. אין תקומה לפורמט הזה כי הצפייה המודרנית אינה זקוקה לחפצים זוללי מקום.
אבל בימים של בדידות, נטולי משפחה וחברים, שאינם בהכרח סגר או התרחקות מהתגודדות, אני יושב מוקף בספרייה העשירה הזאת שמדי פעם אני מנסה לעשות בה סדר, ועיני נופלת על סרט ששכחתי, המתנדב להכריז על קיומו. ההשערה שהאוסף שלי נשען בכבדות על הקולנוע האמריקאי ונמצא חסר בסרטים מאירופה וארצות אחרות, מדויקת. אלה אבות המזון התרבותי שלי במיטבם, ובחורף אני מתחמם לאורם. נעים לי לדעת שכל סרטיהם של אורסון וולס, רוברט אלטמן, סידני לומט, ג'ון פורד, ביל וויילדר, הווארד הוקס, האחים סקוט, קלינט איסטווד ורבים אחרים, כולל האזוטריים ביותר, נמצאים אצלי.
המומלצים כאן אינם מתיימרים לדבר חוץ מאשר לנציגות בולטת של פילם נואר לסוגיו. חלקם נלקחו לא ממרכז הזרם; חלקם ממרכזו; כולם נחרטו בזיכרון בגלל סיבה זאת או אחרת. הם לא סרטים שאתם נתקלים בהם בשוטף. לא הכוכבים הבולטים בגופים משדרים. אני יכול לומר לזכותם שהם עזרו לי להעביר את הזמן. יותר מפעם אחת.
MAN ON FIRE ("נקמה בוערת")
לקח לי כמה שנים להבין שסרטו של טוני סקוט (2004) עם דנזל וושינגטון, הוא רימייק לסרט בעל אותו שם המבוסס על ספרו של איי.ג'יי קווינל, שיצא ב־1987 ומסגיר את כל הצרימות האופנתיות של האייטיז המקושקשות. הסרט מתרחש באיטליה על רקע טרור של הבריגדות האדומות, חטיפות ילדים למטרות כופר ורנסאנס של המאפיה. בגרסת סקוט־וושינגטון אני מוכן לצפות כל יום בשבוע, לעומת הגרסה המוקדמת שהיא אחת ההפקות הראשונות של ארנון מילצ'ן, שאת התסריט שלה כתב סרג'יו דונאטי מאקשן הפסטה לסוגיה.
את המקור האיטלקי נושא על כתפיו הלא רחבות מדי סקוט גלן בתפקיד ג'ון קריסי, שכיר חרב ואיש CIA לשעבר, המצולק פיזית ונפשית מהמשימות האלימות שבהן השתתף. הווילה שאליה הוא מגיע כדי להיות שומר הראש של הילדה סמנתה, שוכנת לחוף אגם קומו, והעיר המכוערת והגשומה היא מילאנו. מקסיקו סיטי של סקוט יפה יותר. הסרט לא עזר לי להחליט אם גלן החותך צדודית גברית ונאה למדי, החמיץ את קריירת המשחק שהגיעה לו ולא הניחה לו להיות כוכב, או שזה היקף המנוע שלו במלואו. תמיד חיבבתי אותו. גם כאשר הוא פורץ מהלאקוניות המאופקת והמיוסרת לסצינות המתנהגות כלקוחות ממיטב הקולנוע הסובייטי המוגזם ורב־ההבעה.
בסרט מפוזרים כמה שחקנים שהמשיכו לקריירה גדולה. קשה להאמין שג'ו פשי, חבר עבר של גלן ומי שמחמש אותו למסע נקמה ארוך, שנראה כאן צעיר, אניגמטי וקל דעת - כולל יציאות פסיכוטיות ושירה בליווי גיטרה - הגיע שלוש שנים לאחר מכן ל"חבר'ה הטובים"; ברוק אדמס בתפקיד האם, שקופה לחלוטין ונטולת משקל; ג'ונתן פרייס בתפקיד האב, מלטף בעיקר את זקנו ומביט באופק; דני איילו הוא המאפיוזו האחראי לחטיפה ורועד כרגל קרושה כשגלן מגיע אליו.
שווה 92 דקות בימי פנאי ולו רק כדי להשוות בין הגרסאות.
THE LONG GOODBYE ("שלום לנצח")
ארפה מטענתי שזה סרטו הטוב ביותר של רוברט אלטמן למען שלום בית, אבל אף אחד לא גילם פיליפ מארלו מקורי, שווה נפש ואנושי יותר מאליוט גולד. "שלום ולא להתראות" הוא בעיניי ספרו המגובש והקוהרנטי ביותר של ריימונד צ'נדלר, והוא משתבח בסרט משום שאלטמן מעתיק אותו להווה (1973) ומקיף את גולד בשחקנים גדולים.
סטרלינג היידן הוא מן המינגוויי דועך המאבד את יכולת הכתיבה ומידרדר לשתיינות אלימה. היידן היה גבר גדול ממדים והוא חולש על הסרט בקולו הרועם והתנהלות קפריזית. המאפיונר היהודי מרטי אוגוסטין והגומבאס שלו כולל ארנולד שוורצנגר, הוא הכלאה של בחור ישיבה ורוצח. נינה ואן פאלנט איננה שחקנית אבל היא משייטת בסרט בקלות בזכות יופייה.
אלטמן וגולד נוטלים את כל קווי העלילה והאטריבוטים החיוניים מצ'נדלר ומוסיפים להם טאץ' מודרני והוויה של לוס אנג'לס מודרנית. מארלו של גולד נאמן להגדרת המוסר הקשיח שלו ללא פשרות, מה שמרשה לאלטמן לשנות את הסוף ועדיין לשוות לו חזות של צדק פואטי.
THE FRIENDS OF EDDIE COYLE ("החברים של אדי קויל")
מבלי שהוא זונח את חיבתו למכוניות עתירות כוח סוס ומרדפים, מוריד הבמאי פיטר ייטס הילוך מ"בוליט" לסרט לא הורמונלי על לוזר חינני, נמוך בהיררכיית הפשע בבוסטון שהוא נער שליחויות מקשיש שמדבר יותר מדי בשם אדי קויל (רוברט מיצ'ם). התסריט מבוסס על ספר מאת ג'ורג' וי. היגינס ומצליח לנווט בין דיאלוגים ארוכים ושנונים לקטעי פעולה.
"החברים של אדי קויל" הוא התמצית המזוקקת של פילם נואר. ליהקו אליו לוזרים מכל הגדלים והצבעים; חבורת הפשע במרכזו נכנסת ויוצאת בדלת המסתובבת של הכלא; כולם מלשינים ומחסלים בפוטנציה; המוסר של השוטרים אינו גבוה יותר משל הפושעים; ובתווך מנסה אדי קויל לצבור לעצמו נקודות זכות ולגייס את אהדת המשטרה כדי להמליץ עבורו על הקלה בגזר הדין שלו הוא ממתין.
עם אלכס רוקו, ג'ו סנטוס, פיטר בויל וריצ'רד ג'ורדן שמת צעיר מדי, הליהוק הוא של כל השחקנים הגורמים לצופה התקף גרדת. חוץ מרוברט מיצ'ם שהוא כה מכמיר לב, פתטי ומועד לפורענות, שהלב נשבר.
WHO’LL STOP THE RAIN ("מי יעצור את הגשם")
רוברט סטון הוא אחד הסופרים האמריקאים הגדולים של העת החדשה ואהוב עליי במיוחד, מה שלא מסביר מדוע תורגם בקמצנות לעברית וספריו לא עובדו לקולנוע. "WHO’LL STOP THE RAIN" (1978) מבוסס על הספר "DOG SOLDIERS", וניק נולטי הצעיר נושא אותו על גבו בעזרת טיוזדיי וולד, מייקל מוריארטי ואנסמבל נפלא של שחקני משנה. סטון השתתף בכתיבת התסריט וקרל רייז ביים.
על רקע מלחמת וייטנאם, מתנדב נולטי לעזור לחברו מוריארטי להבריח הרואין לאמריקה. מסירת הסם לרוכשיו מידרדרת למארב ולקרב יריות המאלץ את נולטי ואשת חברו (וולד) להימלט משוטר מושחת והפושעים הזוטרים המסייעים לו. את המסע הנואש דרומה מסבכת התמכרותה למשככי כאבים נרקוטיים של וולד, שהתנהגותה המטורללת משווה לסרט נופך סוריאליסטי.
בבסיס הקונפליקט בסרט ועיצוב הדמויות ניצבת התנועה האנושית בין חברות אמת לבוגדנות, בין אהבה להזיה, בין הרפתקנות ספורטיבית לקרב הישרדות. זה סרט אפל שעל הצופה למצוא בו את דרכו עם פנס גדול, אבל הדרך לגיהינום מרוצפת ברגעים טובים וקלי דעת.
TOUCH OF EVIL ("מגע של רשע")
אף שתהילתו של אורסון וולס כבמאי מולחמת ל"האזרח קיין" ול"האמברסונים המופלאים", למדתי ברבות השנים להעדיף את האפלוליות הקודרת של "מגע של רשע". אין עילה להיהרג על ההיררכיה בין השלושה, אבל האחרון מספק את החוויה המרגשת ביותר מוולס כבמאי ושחקן.
הסרט קיים בשלוש גרסאות שאוגדו בעבר ב־DVD אחד: הגרסה המשוחזרת על פי הוראות העריכה שהותיר וולס היא הארוכה ביותר, ואחריה הגרסה הקולנועית והגרסה הראשונה שהוצגה כפריוויו למפיקים. מי שיכול להניח ידו על המשופצת שאורכה שעה ו־51 דקות, יזכה לחוויה המלאה ביותר.
בעיירת שדה על גבול אמריקה־מקסיקו בטבורה של עלילה סבוכה, מתנגשים צ'רלטון הסטון כשוטר הישר וארגס ואורסון וולס כמפקד המשטרה האלכוהוליסט והמושחת הנק קווינלן. כנופיית צעירים מסייטת את ז'נט לי; אקים טמירוף רודף אחרי הפאה שלו; הסטון חושק את שיניו ומהדק את שרירי הלסת ו־וולס באיפור כבד, כבד משקל ונשען על מקל, בוחן את עולמו הצר דרך עיניים חשדניות בפרצוף שהפיגומים שלו קרסו.
בשחור־לבן אפקטיבי, תסריט ומשחק שאין בהם צרימות וחריקות אלא הברקות חד־פעמיות שחובבי קולנוע משננים מתוך שינה, מוביל הסרט לשואו־דאון הבלתי נמנע בין הטוב והרע שבו צופה זונה מקשישה בשם מרלן דיטריך. הכל כאן מלודרמטי וגדול מהחיים אבל בעיקר מהפנט ובלתי נשכח.
NIGHT FALLS ON MANHATTAN ("לילה נופל על מנהטן")
אף אחד לא חיבר את ניו יורק לצד האפל שלה כמו סידני לומט. את ההוכחה ניתן לראות ב"סרפיקו", "אחר צהריים של פורענות", "Q & A" ואחרים. "לילה יורד על מנהטן" (1996) הוא הפחות מוכר מקודמיו, אבל הוא מופת ליכולתו של לומט לשלב ליהוק אינטליגנטי, נרטיב עוצר נשימה והיגד קולנועי ולהטיל עליהם צל כבד של התפכחות עגומה.
אנדי גרסיה הצעיר נכנס שוב לנעליו של פאצ'ינו וכתובע הראשי הנבחר של ניו יורק הוא לומד את האמת המרה על אביו השוטר (איאן הולם) וחבריו בכחול, מתאהב בלינה אולין, מנסה ללמוד את המקצוע מרון ליבמן הנפלא ונתקל בדרך בקרמיין קרידי, ג'יימס גנדולפיני ופרצופים מוכרים נוספים. התסריט של לומט מבוסס על ספר מאת רוברט דיילי.
למרות החליפות המחויטות להפליא, קשרי משפחה, מבוך מסדרונות השלטון ופשרות מחויבות מציאות, מסקנותיו של הסרט מדכדכות ברמה קיומית ומשקפות את כל מה שעדיין מקולקל במשטרה באמריקה. ריצ'רד דרייפוס חיוני בתפקיד אלן דרשוביץ'.
REVENGE ("נקמה")
קוונטין טרנטינו כינה את "נקמה" של טוני סקוט "יצירת מופת הגורמת לי להיות גאה שהוא ביים את 'TRUE ROMANCE' על פי תסריט שלי". אף שהבכורה שמורה לאח הבכור רידלי סקוט ששרד את טוני סקוט שהתאבד, סקוט הצעיר כיוון מבטו לפסגות נמוכות פחות אבל הוציא תחת ידיו כמה מסרטי הפעולה האינטליגנטיים של כל הזמנים.
בימים שבהם נחשב קווין קוסטנר בישראל כמו "דספראדו" של האיגלז, כדאי להיזכר באחד הסרטים הגדולים ששיחק בהם. הסרט מבוסס על נובלה מאת ג'ים הריסון המאצ'ואיסטי והיה מיועד במקור להצטלם עם ג'ק ניקולסון בתפקיד טייס הקרב האמריקאי קוקרן שידידותו עם המאפיונר המקסיקני טיבורון מנדס מידרדרת לקרב נואש.
קוסטנר הצעיר ומדלין סטו מציתים את המסך באופן ראוי יותר מקוסטנר ושון יאנג ב"NO WAY OUT", ובין הרגליים מסתובבים ג'יימס גאמון המצוין, מיגל פרר, ג'ון לגיזמו וסאלי קירקלנד. סקוט מצלם פנורמה גדולה בתנועות קופצניות אבל אינו מקריב את העלילה על חשבון המראה.
SPARTAN ("ספרטן")
העשייה הקולנועית של דיוויד מאמט היא ממצא פגום למדי, אבל "SPARTAN" הוא סרט קטן ומהודק, מרושע ונכלולי במידה, ונהנה מרגעים גדולים של ואל קילמר לפני שחלה ושקע.
קילמר הוא איש הכוחות המיוחדים לשעבר הנקרא לשליחות אכזרית, בערך התפקיד שסטיבן סיגל עושה בכל אחד ממאות סרטיו. תוך כדי תנועה הוא מגלה שמשימת הצלת בתו של הנשיא מחוטפיה אינה בדיוק מה שנאמר לו. קילמר מתעלם מהפקודות שקיבל ופוצח בסולו מרהיב. וויליאם מייסי, אד אוניל ואחרים נתונים אסיסט.
TWILIGHT ("דמדומים")
הסרט הקטן הזה מודע למגבלותיו הטופוגרפיות והנרטיביות ופורע חוב של כבוד לקולנוע האפל של שנות ה־40 בלוס אנג'לס מבלי להמציא את הז'אנר מחדש. פול ניומן הוא הבלש המקשיש והמרושש המתארח בבית חבריו ג'ין הקמן וסוזן סרנדון, שם הוא מגלה שהקמן החולה נסחט על ידי פושעים המודעים לפרשה עגומה בעברו.
רוברט בנטון ביים וכתב עם הסופר האמריקאי הגדול ריצ'רד רוסו, מה שמסביר את איכות הדיאלוגים ועומקם. ניומן בשיא כוחו רגע לפני שהחל לדעוך, וסרנדון רגע לפני שהפכה לטרחנית פוליטית. ג'יימס גרנר, ליב שרייבר וסטוקרד צ'אנינג במסייעת טובה של תפקידי משנה. כאשר העלילה שקופה ומחוררת מדי, ניצל הסרט על ידי השחקנים הטובים בו. "TWILIGHT" הוא יהלום גולמי והוא מרתק בשל עובדת היותו נידח ולא מוכר. הוא מתכתב אצלי עם "NIGHT MOVES" האפל של ארתור פן, גם הוא עם הקמן.
YEAR OF THE DRAGON ("שנת הדרקון")
החבירה של המפיק דינו דה לורנטיס, התסריטאי אוליבר סטון והבמאי מייקל צ'ימינו מבטיחה לרוב ההפך מאנינות אלגנטית וקורקטיות פוליטית. מבוסס שוב על ספר מאת רוברט דיילי, הוא נותן פורקן לפרצים של גזענות ושנאת האחר המאחדת יוצרים כסטון וצ'ימינו. מיקי רורק, רגע לפני שירד מהפסים, הוא קצין משטרה בוגר וייטנאם ושונא "מלוכסנים", הנאבק במשפחות הפשע הסיניות בניו יורק שידן בכל. הסרט מעמיס על העלילה את כל הרעות החולות באמריקה שרורק אינו ערוך נפשית לפתור אלא לירות את דרכו אל הסוף.
L.A. CONFIDENTIAL ("סודות אל.איי")
אף על פי שהוא בוודאי המוכר והפופולרי יותר מכל הסרטים המוזכרים כאן, קשה לי לסיים מבלי להזכיר את "סודות אל.איי". גם משום שיזמתי את הוצאתו לאור בעברית של הספר וערכתי, וגם בגלל שאין אפלה גדולה וסמיכה יותר מזאת היוצאת מעטו של ג'יימס אלרוי. הטרילוגיה האחרונה שלו כה כבדה ומעיקה, שגרמה לחלק מקוראיו הוותיקים להתחבא ממנו.
הבמאי קרטיס הנסון כבר איננו, אבל הוא השאיר אותנו עם "WONDER BOYS" ועם המסטרפיס הענק הזה שהוא 138 דקות של נשימה רדודה. ההחלטה ללהק את ראסל קרואו וגאי פירס האוסטרלים כשוטרים אמריקאים הייתה מתריסה ומאתגרת, אבל השניים עושים תפקידים אלימים וכספיתיים. קווין ספייסי הוא שוטר מושחת המוצא את מצפונו, וקים באסינגר כזונה שנותחה להיראות כשחקנית קולנוע, עושה את התפקיד הגדול ביותר שלה.
"סודות אל.איי" מוסר את לוס אנג'לס האלימה והמושחתת כנתינתה. רוב הזמן אינך יכול להבחין בין הפושעים לשוטרים. בניגוד לפושעים, לשוטרים יש יותר מאג'נדה אחת. מה שהופך את הסרט לאמירה מוסרנית אך מעוותת על המפגש האלים והנואש בין חוק, תאוות בצע ורדיפת כוח.
