"זה לא פרקטי!", אמר לי בעלי, "אין לנו חצר עדיין, זו מרפסת שמש!". התבאסתי ולא טרחתי להסתיר את זה, מרפסת השמש שלנו די גדולה, אם יש בה מרחב לאלף עציצים שקנינו בהתקף בזבוז במשתלה בטירה ועוד מקום לשולחן אירוח וארבעה כיסאות, אז בטח שגם לסוכה קטנה צריך להיות מקום.

לא התחננתי יותר מדי, בבנייה הוא מבין יותר ממני, אם אנסה לבנות סוכה לבדי, סביר שיצא לי אוהל רעוע שגם אברהם אבינו היה מתבייש להתגורר בו. אז ויתרתי על הרעיון, אולי בשנה הבאה.

נכנסתי לבית והדלקתי את הטלוויזיה, במהדורת החדשות סיפרו על שיא במספר חולי הקורונה המאומתים במדינה. כל הכתבים צקצקו בלשונם, כל אחד בתורו ועל פי האג'נדה שלו. ליטפתי את בטני, כשמהדהדת בי העובדה שאולי בעוד כמה חודשים אצטרך ללדת עם מלווה אחד בחדר הלידה ומסיכה על פניי. על טקס בריתה או אירוע רב־בלונים צבעוניים אני לא מעיזה לחשוב אפילו, איזו תקופה מעצבנת. גור, בעלי, נכנס הביתה כמה דקות אחריי. "מתחיל להיות נעים בחוץ, חבל שהכל סגור, היינו יוצאים לשתות מילקשייק איפשהו", ניסה להתחנף כי ידע שכשמסרבים לי למשהו אני נסגרת ונהפכת להיות ילדה קטנה ולא מוצלחת במיוחד. הוא ניגש אליי, חיבק אותי ואמר "אני עובד קשה כדי שבשנה הבאה יהיה לנו בית קרקע, שם נוכל לבנות איזו סוכה שתרצי".

"פשוטה!", נכנסתי בדבריו, "קטנה, פשוטה! זה מה שאני רוצה, אין מצב שהיא לא תיכנס במרפסת". בטלוויזיה ראיינו אישה בוכייה שסיפרה על חתנה, הנבל, הפושע, ממצפה רמון, ששחט את בתה בערב ראש השנה ובפוקס היא שרדה. הסתכלתי על גור ובאחת שבו אליי הכרתי ותבונתי המבורכות. "טוב, אבל מבטיח ששנה הבאה תבנה לי?".

"לך, לילדה ולמנש הכלב, אבל לא מבטיח! מבטיח לנסות!". חיבקתי אותו והוקרתי תודה על האיש הזה שעל ידי.

פעם אמרה לי מישהי שעצרה אותי ברחוב, דווקא אחת מקוראות "מעריב" לדעתי, שאני אף פעם לא אהיה רזה. בהתחלה נפגעתי, אף הייתי המומה מעוצמת התעוזה של האישה המטופחת שלפחות על פי מראה החיצוני נראית בעלת גינונים טובים, אבל אז היא הוסיפה: "לא רק בגלל מזון, אלא כי את אוהבת לאסוף אלייך דברים! סיפורים, חוויות, אנשים, אהבות וכן, אוכל זה אחד מהם". חייכתי אליה, אפילו הצטלמנו והלכתי לדרכי. רק שעות אחר כך הבנתי למה התכוונה והצרתי על כך שלא חיבקתי אותה, זה אחד המשפטים הנפלאים שאמרו לי.

נחזור לסוכה. בלילה גור נרדם ושנתי, כמו שקורה לה מתחילת ההריון, נדדה לה. הלכתי אל חדר העבודה והדלקתי את המחשב. נזכרתי באותה האישה ובמילה "לאסוף". אין סיכוי שאני מוותרת על תמונה הריונית שלי בתוך הסוכה הקטנה שנבנה במרפסת השמש. מכרתי לעצמי שגור לא יכעס, שהוא אפילו יהיה שמח מהמחווה הקטנה הזו ואולי אף יופתע כשתגיע הסוכה ויראה שהיא מתאימה בול למידות המרפסת. בגוגל הקלדתי "סוכות שקל לבנות במשלוח הביתה" ועוד לפני שלחצתי אנטר הופיעו מולי עשרות אתרים המספקים סוכות כאלו. חלק הציעו סוכות בהתאמה אישית, חלק הציעו סוכות עם בד מיוחד ועליו תמונות בני המשפחה, חלק פיתו והבטיחו שכל הרוכש סוכה יקבל את ארבעת המינים מתנה, ולחלק אזל המלאי, שהרי אם יש זמן רב לשבת בסוכה ולהתבטל, הרי שאלו הימים, ימי המצור והבדידות.

נכנסתי אל אחד האתרים, זה עם ארבעת המינים בחינם, והזמנתי את הסוכה הכי קטנה שהייתה להם, פלוס סכך מעץ. השעה לא שינתה לאתר וכרטיס האשראי שלי חויב ב־750 שקל, אני יכולה להישבע שבילדותי היה זול יותר לבנות סוכה, כי היחיד ששילם עליה היה קבלן השיפוצים התורן שאת קרשיו היינו מרוקנים באישון ליל.

בבוקר, כשגור הקיץ והתארגן לעבודתו, ראה אותי יושבת מול הטלוויזיה ושותה נס.

"מאמי...", מלמלתי, "בוקר טוב, מה להכין לך?", חייכתי.

"מה עשית?", שאל.

"תה או קפה?", קמתי אליו וחיבקתי אותו, נהנית מריחו ומסגננת בראשי משפט מספיק טוב על הבזבוז הלילי שלי. "מה זה?", הוא הרחיק אותי והניח יד על מצחי, "את בוערת! איפה מודד החום?".

"מה?", לא הבנתי לרגע. גור פתח את סלסילת התרופות והוציא משם את מודד החום. באמת לא הרגשתי טוב, אבל הייתי בטוחה שזו עוד אחת מתופעות הלוואי של ההריון, הרי הוויטמינים שלי וחוסר הברזל מתעתעים בי כבר תקופה. גור הושיב אותי על הספה, והגיש לי את מודד החום. כמה שניות אחרי הוא צפצף, על מסכו נראה המספר 38.7.

טלפנו אל רופא המשפחה. כדי לוודא שהכל בסדר הוא שלח אותי לבדיקת אולטראסאונד במקום מבודד עם רופאים מוגנים מכל קורונה. הכל היה מצוין ומיד אחר כך ניגשתי לבדיקת הקורונה. פתאום גם הגרון התחיל לכאוב ושיעול חזק הצטרף אליו. שבתי הביתה ושכבתי במיטה, גור הכין לי תה עם ג'ינג'ר. "תתרחק ממני עד שיגיעו התוצאות", ביקשתי והוא כיבד את זה, לקח כיסא וישב מחוץ לחדר השינה שלנו. שכחתי מהחג, מהסוד הקטן ומהקישוטים שתכננתי לקנות לסוכה הפשוטה שהזמנתי.

עצמתי את עיניי ונרדמתי לכמה שעות טובות שהתבררו כלילה שלם. כשפקחתי אותן, על מסך הסלולרי חיכתה התוצאה. "חיובית, את נשאית קורונה". אני זוכרת שפרצתי בצחוק, אולי תגובה רגעית ולא רציונלית לבשורה המרה שנגזרה עליי עכשיו, באמצע ההריון הראשון שלי, רגע לפני חג סוכות. סיפרתי את זה למשפחתי הקרובה ולכל מי שהיה בסביבתי. כתבו לי שאני צריכה להמתין לרופא משפחה ולמישהו ממשרד הבריאות שייצור איתי קשר. המתנתי, ובינתיים בלעתי אקמול כדי להוריד את החום. מיותר לציין שבמדינת חלם אף אחד לא יצר קשר, ורק יום אחרי אני זו שיצרתי קשר עם משרד הבריאות ורופאת המשפחה שלי, שכלל לא היו מעודכנים בנעשה.

אם הייתי נוצרייה הייתי ממלמלת בחוסר שביעות רצון "ג'יזס" (עם משה זה יוצא פחות מרשים). במשך כמה לילות חומי עלה וירד, בודדתי את עצמי בחדר, כאבי הראש לא נתנו לי לפקוח את עיניי, לא לכתוב, לא לצפות בסרטים ולא לשוטט בפייסבוק כהרגלי. גור הכין לי מרק, ערך קניות, אהוב לבי, האור בעיניי. כשירד החום סוף־סוף והתאוששתי (בעת כתיבת שורות אלו) נשמעה דפיקה בדלת. "מי זה?", שאל גור. "מהסוכות", צעק לו השליח. "אני תורם בבית הכנסת", שיקר בעלי הלא־צדיק. "מה תורם? הבאתי לך את הסוכה", התעצבן השליח. גור הבין "טוב, תניח אותה מחוץ לדלת", אמר. כשהשליח עזב גור דפק על דלתי: "הסוכה שלך הגיעה גברת מוסרי", סינן.

"אני הרמן", כבשתי את בושתי בתוך השמיכה.

"עד שאחליט אחרת את מוסרי!", אמר. צחקתי לעצמי, מתִּי לחבק אותו אליי, אבל שוב התעייפתי ועצמתי את עיניי. התעוררתי כששמעתי דפיקות פטיש ומוזיקה חזקה שגור אוהב.

"יש לך סוכה", הוא צעק לי מחוץ לחדר.

"ושם המשפחה?", שאלתי.

"עדיין מוסרי, תחלימי ונדבר".

עכשיו בטוח שאחלים, אני יודעת.

"שמאלו תחת לראשי, וימינו תחבקני" (שיר השירים). חג שמח.