אולי רק מיעוט במגזר החרדי מפר הנחיות, אבל נתוני הבדיקות אינם משקרים. שיעור החולים החרדים הוא עצום: 40% מהנבדקים החרדים נמצאים חיוביים מדי יום, וכשליש מכלל חולי הקורונה בישראל הם חרדים.
בקורונה מועד א׳ האשימו את ההסברה, שלא התאימה את עצמה לציבור החרדי. הפעם, שמונה חודשים אחרי פרוץ המגיפה, כבר קשה להשתמש בתירוץ ההסברה. להפך - לך תסביר סגר לציבור הכללי, כשברקע תמונות הריקודים ההמוניים של בני ישיבות במוצאי כיפור והכנת סוכות הענק לשמחת תורה.
רבים זועמים, ובצדק, גם במגזר החרדי עצמו. חלק מהרבנים פשוט עשו את החישוב הצר של הקהילה שלהם, והחליטו על דעת עצמם ללכת על "חסינות עדר" ולהדביק את כל הצעירים בחצרם. כולם כבר מבינים שזה לא עניין של "הסברה" אלא של קהילות מסוימות שהתרגלו לקבל קצבאות קבועות שאינן תלויות בדבר. הן חופשיות להתבדל כרצונן ללא חובות אזרחיות, עם מערך חינוך עצמאי ומערך כללים וחוקים משלהן, וזה לא שונה גם כשמדובר בקורונה.
בחסות הקומבינות הפוליטיות, המגזר החרדי הפך בעל כורחו למחולל תחלואה, אבל זה לא רק הוא. כל ההתמודדות עם הקורונה נכשלת, כי היא פוליטית בבסיסה במקום שתהיה מקצועית. היקף האשמה בתחלואה שמיוחסת להפגנות, למשל, הוא לחלוטין לא פרופורציונלי, ולכן גם האובססיה המתמשכת להגביל אותן לא תהיה יעילה.
ולגבי החרדים - ברור שיש למצוא פתרונות ייחודיים למגזרים ייחודיים, אבל האם אי אפשר גם לקנוס ישיבות סוררות על הפרת הכללים, ופשוט לחתוך נתחים משמעותיים מתקציבן? יש להניח שאם היה מחיר, היה גם יותר שיתוף פעולה. השיקול הפוליטי דופק גם את ההסברה. הסברה היא לא רק הוראות כיצד לשטוף ידיים או אילו חלקים מהפנים צריכה לכסות המסיכה. הסברה היא גם תוכנית שקופה עם יעד לאומי ברור, שכל המנהיגים והאזרחים מתגייסים כדי להשיגו ביחד.
מהו היעד הזה? לאן אנחנו הולכים חוץ מסגר, שלא ברור מתי יסתיים? ואיך אפשר לגייס את כולם, אם אנחנו עסוקים כל הזמן בקומבינות ובכיפופי ידיים? בפעם הקודמת רצינו "להשטיח את העקומה". הפעם לא נתניהו, לא גמזו שיוחלף תכף ב"פרויקטור" הבא, לא המפגינים וגם לא האדמו"רים יודעים מהו היעד הזה. אולי אלוהים יודע.
זו לא המחלה שמפחידה, כמו שהמצב מפחיד. בתי החולים על סף קריסה, מספר המובטלים שוב נושק למיליון, וברקע לאנשים פשוט נשבר. ברשתות החברתיות מתחוללים ויכוחים חסרי תוחלת, ובינתיים חלק ניכר מהציבור נרמס, ובפרט מי שמלכתחילה היה יותר חלש. תלמידים שהתקשו מתקשים עכשיו יותר, קורבנות האלימות מוכים עכשיו יותר, אלה שסבלו ממחלות מתקשים יותר לתחזק את בריאותם, ואלה שהתקשו להתקיים אינם יכולים להשיג עבודה או לשפר את מצבם.
הפלונטר הפוליטי הפך לפלונטר של משבר לאומי, והפתרון לפלונטר תלוי ישירות במידת האמון, רק שזה התפורר מרוב קומבינות. הרי הסיבה לקפיצה בתחלואה היא פתיחת שנת הלימודים, במערכת החינוך כולה ובישיבות בפרט. מדוע לא לומר את זה באופן ברור? הציבור ממודר מהאמת. היא מתגמדת ונבלעת בתוך הדיסאינפורמציה שמטרותיה פוליטיות, ונמעכת על ידי החוקים שדחוף כל כך לחוקק דווקא נגד ההפגנות.
מערך עוקף
חוסר האמון הוא תוצאה של שיקול פשוט: צריך להסיט את האש מהשותפים החרדים וממשרד החינוך שנמצא בידי הליכוד, וזה חשוב יותר מאמירת האמת לציבור. הפוליטיקה הזו מסריחה במיוחד לא רק בגלל הניסיון להדביק את האשם במי שפחות אשם, אלא בגלל חוסר ההפנמה של ההשלכות.
בסך הכל היו הרבה סיבות טובות לפתוח את מערכת החינוך - ההורים המותשים, הילדים שמפסידים שנה, הנוער שצריך לגשת לבגרות וחלקו נמצא במצב לא פשוט. במקום לשתף את הציבור בשיקולים האמיתיים ובהפקת הלקחים כדרך לגייסו לצעוד לעבר היעד, משליכים את האשמה במה שנוח פוליטית - אבל כך בדיוק נוצר חוסר האמון.
חוסר האמון מגביר את המוטיבציה של מגזרים שונים לעשות דין לעצמם, והתחלואה מתגברת, כי אין התנהלות לאומית שמאוחדת נגדה. זהו הפלונטר, ושם אנחנו נמצאים כרגע. אנחנו כבר במועד ב׳ אבל לא באמת הבנו את החומר. איך ננצח ככה את הקורונה?
צריך לומר את האמת: נתניהו, ליצמן ודרעי הם מוותיקי המערכת הפוליטית, והברית הפוליטית ארוכת השנים ביניהם היא חלק מהותי מהבעיה. טיפין־טיפין היא אפשרה לנתניהו להקים מערך שלטוני שתפור רק למידותיו - עוקף שרים, עוקף קבינט, עוקף כנסת וממשלה. גם העסקנים החרדים הקימו לעצמם מערכים עוקפים וסט כללים ייחודי ונפרד, שונה מזה של שאר המדינה.
לפני שנה, במקום לקבל את תוצאות הבחירות שקראו בבירור לממשלת אחדות של שתי המפלגות הגדולות, הם התעקשו לדבוק ב"בלוק" והביאו אותנו לפלונטר פוליטי. התעקשותם הנוכחית לדבוק במערכים העוקפים שיצרו על חשבון פתרונות מקצועיים - היא השורש של פלונטר הקורונה.
הגדיל לעשות השבוע ליצמן. אחרי שהפר את ההנחיות של עצמו כשר בריאות וברח מהתפקיד במועד א׳, הוא לא קיבל עונש אלא את תיק השיכון כפרס. התנגדותו לסגר על ערים חרדיות אדומות כשהדבר עוד היה אפשרי - סייעה להביא אותנו עד הלום, אבל הוא התפטר ממשרד השיכון רק כי ידע שייאלץ להתפטר בכל מקרה ברגע שיוגש נגדו כתב אישום.
עכשיו הוא רוצה לחזור לתפקיד כסגן שר, אבל דווקא על חשבון המכסה של כחול לבן, כי מכסת סגני השרים של הליכוד בממשלה המנופחת והלא שוויונית כבר מוצתה במלואה. קומבינה על גבי קומבינה. זה בלתי נגמר. טוב עשה בנט שפרש מברית הבלוק, כי מקור הכוח של השלישייה המקומבנת הזו הפך למקור החולשה של ישראל. השינוי העמוק הדרוש לא יבוא ממנה, אלא רק מבחוץ. דרושה לנו שיטה חדשה, כי הקיימת הרקיבה.
כבר אין בה שתי מפלגות שלטון גדולות שמתחרות ביניהן תדיר על הנהגת המדינה, ובמסגרתן גדלים המנהיגים של הדור הבא. כבר אין בה איזון, אלא סחטנות מגזרית שהשתלטה על המיינסטרים. היא זקוקה למנצח ברור בכל סבב בחירות, אבל גם להגבלת קדנציות כדי למנוע הקמת מערכים עוקפים כאלה בעתיד (שלא לדבר על האיזונים והבלמים שכבר לא ממש עובדים).
נצליח איכשהו לצלוח את סגר מועד ב׳, אבל ככל שנמשיך להיות מאוימים בעוד סבבי בחירות תימשך אי־היציבות השלטונית, וככל שתימשך אי־היציבות השלטונית נגיע גם למשבר קורונה מועד ג׳. בגדול, התשובות למועד ב׳ מסתכמות בנוסחה פשוטה: יותר אמון משמעותו פחות קומבינות. הפלונטרים שלובים זה בזה, והמחלה שמונעת מאיתנו להתמודד עם המגיפה היא השיטה שהרקיבה.