1. עשרים שנה וכמה ימים חלפו מאז שהחלה אינתיפאדת אל־אקצא. היא פרצה ביום חמישי 28 בספטמבר, לאחר ביקורו של ראש האופוזיציה דאז אריאל שרון בהר הבית. ממשלת ישראל בראשות אהוד ברק לא מנעה את ביקורו של שרון במתחם, על אף אין ספור אזהרות מהצד הפלסטיני, חלקן היו גלויות בתקשורת וחלקן נמסרו בפגישות בארבע עיניים, כמו זו שנערכה בביתו של ברק בכוכב יאיר ב־26 בספטמבר עם יאסר ערפאת ואנשיו. נאוה ברק בישלה ארוחת ערב לאורחים הנכבדים, שביקשו לעצור את הביקור, אך בסופו של דבר, לאחר דין ודברים בין מפקד הביטחון המסכל ג'יבריל רג'וב לבין סגן ראש השב"כ ישראל חסון, סוכם כי שרון יבקר ברחבה בלבד ולא במסגד אל־אקצא.
ביום חמישי, בשעות הבוקר המוקדמות יחסית, עלה שרון אל ההר. המשטרה מנעה כניסת עיתונאים יהודים למתחם, ונאלצתי לטפס על גגות העיר העתיקה, סמוך מאוד לבית הווקף (או משרד ההקדשים). העמדה שבה התמקמתי אפשרה לי לתצפת על כל שהתרחש בהר באותה שעת בוקר מוקדמת ולהעביר בשידור חי את הנעשה ברשת ב' של קול ישראל, כמעט כמו שדר ב"שירים ושערים". שרון נכנס עם פמליה עצומה של אנשי ביטחון כאשר מנגד היו כמה אלפי פלסטינים. לאחר סיור קצר וחיכוך אלים, שבמהלכו נפל חבר הכנסת אחמד טיבי ושבר את ידו, ירד שרון מההר והאירוע הסתיים ללא כלום כמעט. ההר הוליד עכבר, אך למחרת העכבר הזה יהפוך שוב להר.
ביום שישי, ערב ראש השנה, מיד לאחר סיום התפילות במסגדים, החלו אלפי המתפללים ליידות אבנים ושאר דברים לעבר המתפללים היהודים ברחבת הכותל. המתפללים פונו, ולאחר שמפקד מחוז ירושלים ניצב יאיר יצחקי נפגע בראשו, ניתנה ההוראה לפרוץ אל ההר תוך שימוש בנשק. תוך זמן קצר נרשמו ארבעה הרוגים וכ־200 פצועים. ערוץ אל־ג'זירה ורדיו קול פלסטין העבירו את האירוע בשידור חי, עוד לפני עידן הרשתות החברתיות. הייתה זו אחת הפעמים הראשונות שבעצם נוכחותה, הצליחה תחנת שידור לוויינית לעורר ציבור שלם.
בחלוף כמה שעות נהרגו עוד שלושה פלסטינים במהומות שפרצו בעיר העתיקה ומזרח ירושלים. משם פשטה האש לכל רחבי הגדה, תוך שאישים מרכזיים בפת"ח ובחמאס מלבים את האש. באותו אחר צהריים כבר פרסם מרואן ברגותי, בסיוע אנשיו, את הכרוז הראשון שהכריז על התקוממות חדשה.
ביום שבת, 30 בספטמבר, נרשם אירוע דרמטי אחר - מותו של הילד מוחמד א־דורא, שתועד בצילומי הטלוויזיה הצרפתית France 2 בשעה שאביו ג'מאל מנסה להגן עליו מירי בצומת נצרים. באותו יום גם העניק חבר הכנסת טיבי לאירועים את השם "אינתיפאדת אל־אקצא" ובכך טבע את המונח עמוק בתודעה הישראלית והפלסטינית.
קשה לסכם בכמה מאות מילים את חשיבותו ועוצמתו של האירוע. אך נדמה שכמה שנים של תקווה לשלום עם הפלסטינים הסתיימו להן באותה נקודה ובשלל האירועים שבאו לאחר מכן: הלינץ' ברמאללה, פיגועי הירי מתוצרת פת"ח (ומנגנוני הרשות), החיסולים הממוקדים, פיגועי ההתאבדות הקשים, חומת מגן, ירי הרקטות מעזה, ההתנתקות, ניצחון חמאס בבחירות, ההשתלטות של הארגון על עזה ונפילתו של מחנה השמאל בישראל. יש מי שיאמר מותו.
האופטימיות של הסכמי אוסלו ב־1993 וההסכמים שבאו בשנתיים שלאחר מכן פינו מקומם לפסימיות רבה בכל הקשור לאפשרות לפתור ביום מן הימים את הסכסוך. זאת אף על פי שפיגועי ההתאבדות פסקו כבר מזמן, והרשות הפכה לאחר מותו של ערפאת ב־2004 לשותפה למלחמה בטרור, בעיקר מתוצרת חמאס אך גם מבית. גדודי חללי אל־אקצא פורקו, החמושים הפלסטינים כבר אינם מתרוצצים ברחבי הגדה, ועדיין השנאה נותרה בעינה, והאלימות אולי הורידה את ראשה אך נותרה מבעבעת מתחת לפני השטח (ולעתים גם מעליו).
הלאומיות הפלסטינית מצאה עצמה מפוצלת מאז יוני 2007, קרועה בין מחנה לאומי למחנה דתי קיצוני, וספק אם בתקופה הקרובה נדע את מה שקראנו לו בעבר "אופק מדיני". ובמקום אותם צעירים לוחמניים שירו לעבר ישראלים או חגרו חגורות נפץ, אנו עדים כיום לדור חדש שבחלקו התייאש מהמאבק המזוין (חלקו האחר עדיין תומך בו) וחותר כעת להקמת מדינה אחת, ישראלית־פלסטינית, שבמסגרתה יקבלו הפלסטינים זכויות מלאות.
האינתיפאדה השנייה ושלל האירועים הקשים שנרשמו בה, בעיקר פיגועי ההתאבדות, מחקו כמעט סופית את פתרון שתי המדינות. ועדיין, כל האופציות האחרות שעל השולחן נשמעות, בשלב זה לפחות, כגרועות אפילו יותר.
2. בימים האחרונים שוב נשמעו אין ספור דיבורים בתקשורת הפלסטינית ובקרב מקבלי ההחלטות ברשות על האפשרות של קיום בחירות ראשונות למועצה המחוקקת של הרשות לאחר 14 וחצי שנים. רבות דובר על כינוס של ראשי הארגונים, אולם עד כה לא נקבעה פגישה שבמהלכה ייקבע המועד הסופי לבחירות. השאלה היא אם אכן התרחיש הזה, שדובר בו כל כך הרבה מאז 2006, אכן ייצא לפועל.
הכמעט קונצנזוס בקרב הפרשנים הישראלים שעוקבים אחר הזירה הפלסטינית הוא שמדובר בתעמולה של שתי התנועות, שמטרתה לשדר מסר של אחדות. אולם משיחות עם פרשנים פלסטינים עולה האפשרות שייתכן שהפעם מדובר במהלך אמיתי, שהצדדים רציניים ורוצים בחירות ובסדר הבא: ראשית בחירות למועצה המחוקקת של הרשות, 132 חברים. בין שני הצדדים כבר סוכם שהבחירות יתקיימו על בסיס יחסי ולא אזורי, כלומר על פי מפלגות. לאחר מכן, בתוך כמה חודשים אמורות לצאת לדרך הבחירות לנשיאות, לא פחות, ולבסוף הבחירות למועצה הלאומית של אש"ף (המועצה הלאומית הפלסטינית).
ההסבר לשינוי, לכאורה לפחות, טמון לטענת אותם פרשנים בכמה סיבות. ראשית, מצבן הגרוע פוליטית של שתי התנועות - חמאס בעזה ופת"ח בגדה. שתיהן כבר מגרדות את אדי הדלק של דעת הקהל, שמתייחסת אליהן בבוז רב ואף שנאה. שנית, ההכרה של שתי התנועות בשותפות הגורל. פת"ח וחמאס פשוט נשכחו מאחור על ידי כל הצדדים. המדינות הערביות הסוניות כבר לא כל כך סופרות את הסוגיה הפלסטינית ורצות לנורמליזציה עם ישראל, ו"עסקת המאה" מתקדמת לה ללא הפלסטינים. אומנם הסיפוח לא קורה, אך הפלסטינים נמחקו מהאג'נדה העולמית והערבית. בנוסף, הלחץ האירופי עושה את שלו. בשיחות סגורות עם בכירים פלסטינים הביעו כמה מדינות אירופיות מרכזיות נכונות להכיר במדינת פלסטין - אך בתנאי שחמאס ופת"ח יגיעו לאחדות ויתקיימו בחירות.
הגורם הנוסף שמוזכר בהקשר של "ההצלחה" היחסית הוא האנשים שמובילים את המו"מ בשתי התנועות. מטעם פת"ח ג'יבריל רג'וב, מזכ"ל הוועדה המרכזית של התנועה, שקיבל אור ירוק מאבו מאזן לנהל מו"מ עם חמאס על הבחירות. ובשם חמאס סאלח אל־עארורי, סגן ראש הלשכה המדינית של התנועה, שמוכר היטב לכוחות הביטחון הישראליים כמי שמעודד טרור מחו"ל. רג'וב וגם אל־עארורי נחשבים לאנשים "ביצועיסטים", כאלה שאינם מהססים לרוץ קדימה עם התוכניות. "קודמיו של רג'וב מטעם פת"ח", מספר מקור פלסטיני, "נהגו לשמוע את עמדות חמאס ואז לצאת לסבב שיחות בבירות ערב ומשם לחזור לרמאללה ומשם לצאת שוב עם שאלות בנוגע לעמדות חמאס. רג'וב פועל אחרת. הוא יודע מה המנדט שניתן לו ולכן מיהר לקבל החלטות. כך גם אל־עארורי".
רג'וב ואל־עארורי הצליחו להגיע לסיכומים מרשימים למדי, בוודאי בהשוואה לשיחות קודמות בין התנועות. הנהגה מאוחדת בשם כל התנועות תקבע את האסטרטגיה של המאבק "העממי" בתקופה הקרובה, כשהמטרה היא "הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 67' עם מזרח ירושלים כבירתה ועם פתרון צודק לבעיית הפליטים".
עד כאן נראה שפת"ח הצליחה לא רע בקידום האג'נדה המדינית שלה. רג'וב הסביר באחד הראיונות שלו שאם התגובה הישראלית תהיה קשה, הפלסטינים ישקלו אם להקצין גם את פעולותיהם, ואיים כי "כל האופציות פתוחות". מנגד חמאס דוחה את הרעיון להכיר בישראל. ההנהגה המאוחדת היא שתחליט אם המאבק בכיבוש יסתכם בתהלוכות עממיות או שמא יסלים לכדי מאבק מזוין. בנוסף, כאמור, סוכם על המנגנון של הבחירות.
המהלך הזה מקבל את תמיכתם של רבים מחברי הוועדה המרכזית של פת"ח, כמו חוסיין א־שייח', ראש הממשלה מוחמד א־שתייה ואפילו של האסיר מספר אחת, ברגותי. כולם מבינים את המצוקה של התנועה ועד כמה הפלסטינים ככלל זקוקים לתוכנית גדולה יותר ל"יום שאחרי" אבו מאזן. ואכן, נראה שהמפתחות להצלחה של המהלך הזה נמצאים בעיקר אצל הנשיא הפלסטיני. לכאורה עבאס מפגין כעת נחישות רבה לקדם את מהלך הבחירות, אולם השאלה היא אם ימשיך בכך גם לאחר הבחירות בארה"ב. בעוד חודש וקצת יתברר (אולי) מי יהיה הנשיא הבא בבית הלבן. אם ייבחר המועמד הדמוקרטי ג'ו ביידן, משמעות הדבר שבוושינגטון יירשם שינוי דרמטי ביחס אל הפלסטינים. מכאן שייתכן שאבו מאזן ירצה להמתין לתוצאות הבחירות בארה"ב כדי לקבוע סופית אם חמאס ופת"ח ילכו לבחירות. ניצחון של טראמפ יוביל כנראה לבחירות בשטחים, בעיקר כדי להפגין חזית מאוחדת נגד הכוונה האמריקאית להעלים את הצד הפלסטיני. עבאס מנסה לקדם עוד כמה רעיונות לקראת הבחירות הללו, כמו רשימה משותפת של חמאס ופת"ח עם נציגי הארגונים הקטנים יותר והעצמאיים על פי נוסחה של שליש־שליש־שליש.
בצד הפלסטיני חוששים שישראל תנסה לשבש בשלל דרכים את הבחירות אם חמאס תשתתף בהן, אם בצורת מעצרים בגדה ואם במניעה פיזית של הבחירות במזרח ירושלים. ואולם ברשות גם מבינים שתמונות של משטרת ישראל סוגרת קלפיות בירושלים יתקבלו רע ברחבי העולם.
ומה זה אומר לגבי עזה? האם ניצחון של פת"ח יבשר על סיום שלטונה של חמאס ברצועה? לא צריך למהר עד כדי כך. אפילו אם תישמע "אזעקת אמת" והבחירות ייצאו לדרך, אפילו אם פת"ח תנצח - אף אחד בשלב הזה אינו מעז לדבר עם חמאס על התפרקות מנשקה, והסיכויים שנגיע לנקודה הזו נראים נמוכים למדי בשלב הזה.