הזקנים עלו על כסא הגלגלים ויצאו להילחם על המדינה שהקימו

1. זה ההפגנות, טמבל

אתמול התקיים בוועדת החוקה של הכנסת דיון שהוכיח, מעל כל צל צלו של ספק, שהדבר היחיד שמעניין את בנימין נתניהו זה ההפגנות נגדו. לא הכלכלה, לא המשק, לא הבריאות. ההפגנות.

מעשה שהיה כך היה: במהלך הדיון שאלו ח"כים מדוע אי אפשר לפתוח עסקים קטנים שמעסיקים עד 10 עובדים. הרי זה הגיוני: ההגבלות מאפשרות התקהלות של עד 10 אנשים בחלל סגור, אז למה שעסק שיש בו 10 אנשים לא ימשיך לעבוד? כמעט כל הנוכחים בחדר הסכימו. קואליציה כאופוזיציה כאחד. אבל אז נשאלו היועצים המשפטיים לדעתם. היו שם שני יועצים משפטיים: גור בליי ממשרד המשפטים ושי סומך, היועמ"ש של הוועדה. הם אמרו שזה בלתי אפשרי. למה? כי פירוש הדבר ש"מצב החירום המאוד מיוחד" שעליו הכריזה הממשלה בטל ומבוטל, מה שאומר שאפשר לחדש את ההפגנות.

הח"כים לא האמינו למשמע אוזניהם. על פי שני עדים שנכחו שם, איילת שקד ממש השתוללה. אבל זה לא שינה את המצב. כולם תמכו, האוצר תמך, שר האוצר תמך, אבל ההצעה נפלה, כי אם הייתה מתקבלת, אפשר היה לחדש את ההפגנות. סיפור אמיתי. שכל אחד יסיק ממנו מה שהוא רוצה.

2. הסכר נפרץ

החלוצים היו חבורת החתיארים שמחתה מול ביתו של היועמ"ש אביחי מנדלבליט בפתח תקווה ואחר כך עברה לבלפור ("קריים מיניסטר"). אנשים במיטב שנותיהם, חלקם כבר בפנסיה, שהגיעו למסקנה שאי אפשר עוד. אחר כך הצטרפו הבודדים. תא"ל (במילואים) אמיר השכל הוא הסמל שלהם. ותא"ל (במילואים) אסף אגמון. ועוד כאלה, שעמדו במשך שנים, כמעט לבד, בצמתים ובמחלפים. הם עמדו עם שלט אחד, ושתקו. אבל לאט־לאט התרבו.

הגיעו רבים נוספים, כמו רמי מתן (ממן), גיבור החווה הסינית, שהתראיין כאן לפני כמה שבועות. וזה הפך ל"אין מצב" (שראש ממשלה הנאשם בשוחד יכהן בתפקידו), וזה התחיל להטריד את שוכני המעון בבלפור, כי זה לא נעלם. להפך, זה הלך ותפח על אש קטנה ועקשנית. ואז משהו נפרץ.

הקורונה ערערה את מה שנשאר מאמון הציבור במנהיגיו בכלל ובמשפחת המלוכה בפרט. שיגורו של השמש האישי מיקי זוהר לוועדת הכספים כדי לסחוט עוד מיליון שקל לטובת המשפחה העיף את המכסה של סיר הלחץ. הגיעו הצעירים. המוני צעירים. לא מאורגנים. מכאן ומשם. קבוצות פייסבוק ורשתות חברתיות שמתארגנות מעצמן ומתפוצצות ברחוב. ובמקביל צצו גם "הדגלים השחורים", שמפגינים בעוצמה אדירה בצמתים, בגשרים ובמחלפים לאורכה ולרוחבה של הארץ. עוד ועוד קבוצות, מאורגנות יותר או פחות, מן העיר ומהכפר, של אנשים שהחליטו להילחם על המדינה שלהם.

במוצאי השבת האחרונה קרה משהו חדש, מדהים. החלו להגיע הזקנים. לא סתם פנסיונרים. זקנים על באמת. דיירי בתי אבות שלקחו את ההליכון, עלו על כיסא הגלגלים, תדרכו את הפיליפינית ויצאו החוצה עם שלטים מאולתרים, להילחם על המדינה שהקימו. הם הסבא והסבתא של אוכלוסיית הסיכון, אבל הם הבינו שהסכנה הנשקפת למדינה היחידה שיש לנו חמורה יותר. סרטון שצולם על המדרכה ליד דיור מוגן ברמת השרון הפך ויראלי.

שמואל כסלו, אחד מדיירי הדיור המוגן, צילם וראיין את חבריו. תא"ל במילואים ד"ר יצחק ארד, בן 94, גנב שם את ההצגה. בסרטון נוסף, בדרך לירושלים, התראיינה לאה סטולר, ניצולת שואה בת 88. דיברה מדם לבה. "פח אשפה, ל־89 לא תגיעי", הגיב על הסרטון בפייסבוק ישראלי בשם יוסי שובל מאשקלון. אחד הגולשים עשה תחקיר קטן והגיע לפרופיל של שובל הזוהמה הזה: מפעיל חדר בקרה באגן כימיקלים, נשוי לציפי, שעובדת כבר 25 שנה בבית אבות (מזכירת הנהלה וקשרי לקוחות!). בואו נקווה שלקשישים שבהם מטפלת אשתו הוא מתייחס טוב יותר. מה עובר במוחו שטוף השנאה של אדם כזה, לכאורה מן היישוב, כשהוא מאחל לניצולת שואה שמעיזה לצאת להפגין לא להגיע לגיל 89?

הוא לא היה היחיד, כמובן. גל עכור של מגיבים דומים שלא חסך מהקשישים, שגילם הממוצע גבוה מ־90, שלל גידופים, הכפשות, איחולי שטנה יצירתיים וכמובן נזיפה באלה שמשתמשים בהם, שמסכנים אותם, ש"מוציאים אותם לרחוב".

בדקתי את זה. מתברר שלאיש שהוציא את הזקנים האלה לרחוב יש שם וכתובת: ראש הממשלה בנימין נתניהו, ברחוב בלפור, ירושלים. רק הוא. מדובר באנשים עצמאיים, חושבים ובעיקר מודאגים מאוד. הם בנו את הארץ הזו. הם נשאו אותה על גבם. הם קברו את מיטב חבריהם במלחמה על קוממיות ישראל. הם רואים מה קורה לה ולא יכולים לשתוק יותר. אין מאחוריהם יד מכוונת או רעיון מכונן. יש בתוכם אהבה למדינה הזו, שכלל אינה מובנת מאליה בעיניהם.

אגב, זה מאפיין את המחאה כולה: אין יד מכוונת, אין הנהלה מרכזית, הכל קורה בתנועה, ספונטני, מתארגן מעצמו. אלה יתרונותיה של מחאת 2020, אלה גם חסרונותיה. אין בעל בית על המגרש. יש אנרגיה. בניגוד לתקוות הביביסטים, היא לא עושה סימני דעיכה. להפך, היא מתעצמת. כסופה טרופית בדרך להוריקן, ככדור שלג בדרך לתחתית המדרון.

תופעת הלוואי היא נהרות האשפה והביוב הנשפכים על המחאה הזו מכל עבר. מקלדות הארס של ביביסטים, בוטים, אוואטרים ויוסי שובלים בהמוניהם, שמטילים על המחאה הזו מכל הבא ליד, כולל שלל תיאוריות קונספירציה. היצרים הללו, מכל הכיוונים, מתערבבים בתוך יורה רותחת ומייצרים תרכובות כימיות שיכולות להביא עלינו פיצוץ גדול. כן, עד כדי מלחמת אזרחים. מעולם לא היינו קרובים יותר לאסון הזה, בעידן הנוכחי.

3. "אסור לנו להיחלש"

תכירו את אלכס זילוני. הוא לא יצא להפגין ברחוב. הוא מפגין בבית. הוא מודאג. הכי מודאג שהיה ב־104 השנים האחרונות. זילוני ראה כבר הכל בחיים. הוא היה סגן אלוף בחיל האוויר המלכותי הבריטי במלחמת העולם השנייה. הוא נלחם בנאצים. הוא היה בלונדון בזמן הבליץ של הלופטוואפה, חיל האוויר הגרמני. הוא הקים את חיל האוויר הישראלי והיה ראש מטה החיל. הוא בנה במו ידיו את בסיס תל נוף והיה מפקדו הראשון.

חשבתי שהוא בן 104, אבל הוא תיקן אותי: "בעוד שלושה חודשים אני בן 105". וגם הוא חושב שדי, אי אפשר יותר. בשבועות האחרונים הוא דיבר עם כמה מבכירי חיל האוויר. לא מהדור שלו. "אלה, חוץ מדן טולקובסקי, כבר לא בחיים", סיפר לי. הוא מדבר גם עם חיל האוויר הנוכחי. שומר על קשר. הוא מרגיש עדיין חלק ממשפחת חיל האוויר. הוא תינה באוזניהם את תחושותיו, את דאגתו. מישהו סיפר למישהו, שסיפר לי. הסתקרנתי והרמתי לו טלפון אתמול.

אלכס זילוני הוא אדם פעיל, נמרץ, חד, זוכר ומשחזר אירועים שקרו לפני 80 שנה לפרטי פרטים, מעודכן מאוד, מודאג מאוד. הוא סיפר לי על השירות בחיל האוויר המלכותי. על הימים בבליץ של לונדון. "רצתי עם המשפחה שגרתי אצלה לרכבת התחתית, זה היה המקלט של כולם. סוף השבוע שהגעתי ללונדון היה הכי קשה שעבר על העיר במהלך 'הקרב על בריטניה'. חיל האוויר המלכותי הפיל באותו לילה 33 מטוסים של הנאצים".

חוץ מבריטניה, הוא שירת גם במצרים, בעיראק, בפלשתינה. השתחרר מחיל האוויר המלכותי בדרגת סגן אלוף. כשהבריטים עזבו, הוא הפך לאחד ממייסדי וראשוני חיל האוויר הישראלי. "היה ויכוח על שם החיל", הוא מספר, "גלילי רצה לקרוא לו 'שירות אווירי', הוא היה בפלמ"ח והוא לא רצה עוד חיל ועוד מפקד חיל. יגאל ידין מצא את הפשרה".

בסיס עקיר (עקרון), שהיה בסיס חיל האוויר המלכותי, הוסב לבסיס ישראלי. זילוני, ששירת בעקיר תחת הבריטים ולמד כל מה שהוא יודע על חילות אוויר מהם, הקים את בסיס תל נוף על חורבות הבסיס הבריטי. בידיים, בשיניים ובציפורניים. הוא גם היה מפקדו הראשון. הוא קבע את הדגל. הוא ערך את טקס הפתיחה שאליו הגיע גם בן־גוריון. הוא השתתף במבצעי הרכש ההרואיים של החיל הצעיר, שאף אחד לא הסכים למכור לו מטוסים, "חוץ מצ'כוסלובקיה". הוא קלט והדריך את טייסי מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ), טייסים זרים (חלקם יהודים) שנהרו ארצה אחרי מלחמת העולם לסייע ליישוב להקים כאן מדינה.

איך אתה מרגיש היום, שאלתי. "תשמע, גועל נפש", אמר, "לא תיארתי לעצמי שאחיה בארץ כזאת. מה שהולך פה זה נורא. פשוט לא ייאמן. אם לא הייתי יהודי, הייתי מבין למה אנשים לא אוהבים יהודים. אנחנו מתנהגים בצורה נוראית זה לזה". הוא תולה את האשם במנהיגות. בדוגמה האישית. בבנימין נתניהו.

"הוא ראש ממשלה באופן חוקי, אבל תראה מה הוא עושה לנו. זה יכול להגיע לסכנה פנימית נוראית. זה מחליש אותנו מבפנים. תשמע, אנחנו עוד לא יצאנו לחירות. יש לנו אויבים חזקים. יש את איראן. אסור לנו להיחלש. כשר חוץ הוא יכול להיות נהדר, נהדר. אבל כראש ממשלה? כך לא פועל ראש ממשלה. הוא צריך למנות שרים שמתאימים לתפקידים שלהם, לא רק את מי שתומך בו. ותראה את החרדים, איך הם תומכים בו. הם לא רוצים להתנתק מהכסף".

עד לפני שש שנים היה זילוני יו"ר האיגוד העולמי של החיילים היהודים המשוחררים. במלחמת העולם, הוא מספר, לחמו מיליון וחצי חיילים יהודים. עד הקורונה, הוא גם הלך למכון כושר. יש לו מטפלת מסרי לנקה, הוא מסתייע בהליכון ("למרחקים ארוכים אני צריך כיסא גלגלים"), הוא מצייר, מעודכן ופעיל. עד לא מזמן הוא גם היה אופטימי.

"תראה מה קורה עם הקורונה", הוא אומר, "בהתחלה היינו הכי טובים, עכשיו אנחנו הכי גרועים. הממשלה לא מסוגלת לנהל את זה, להשתלט על זה, לקבל את ההחלטות הנכונות". הקורונה מגבילה אותו, אבל לא משתיקה אותו. "אני לא מסכן", הוא אומר, "רק קצת יותר מוגבל". הוא פעיל בארגונים השונים, יוצאי חיל האוויר, יוצאי ההגנה, משתתף בכנסים וישיבות ("עכשיו הכל בזום"), עוקב בחרדה אחרי מה שקורה למדינה שעליה חלם ולחם.

מה יהיה, שאלתי אותו לסיום. "אני מקווה שטוב", אמר, "אני מקווה שלא יבוא מישהו יותר גרוע מביבי. אני מודאג בקשר לעתיד שלנו. ישראל עוד לא הבטיחה את קיומה. אנחנו מדינה במלחמה, אבל אנחנו לא מתנהגים ככה".

4. בידוד? בדיחה עצובה

ליבת כור הצמיחה האקספוננציאלית של הקורונה בישראל היא המגזר החרדי. ראשית, חובה לציין שרוב הציבור החרדי ממושמע וחלק ניכר ממנהיגיו משתפים פעולה עם המאמץ להילחם במגיפה. הבעיה היא עם המיעוט. הבעיה היא שמדובר במיעוט שמונה עשרות וכנראה מאות אלפי בני אדם. לא מדובר בציבור הספרדי הש"סי, שמפגין התנהגות אחראית, וגם לא בקהל החרדי־ליטאי. מדובר בעיקר בחסידויות, ביניהן שתיים בולטות: ויז'ניץ ובעלז. צריך לצרף אליהן גם את הקיצונים של מאה שערים ועוד כמה מובלעות חסידיות פה ושם, ולקבל מה שקיבלנו: קהילות שלמות נגועות ומפיצות את הנגיף לכל עבר, תוך כדי ריקודים המוניים וצפופים בחללים סגורים, טישים שמנוהלים על ידי אדמו"רים שהחליטו להתעלם מהמחלה, בתי כנסת צפופים אף על פי כן ולמרות הכל ואורח חיים שממשיך להתנהל כאילו כלום.

הנה נתונים רשמיים: תחילה, שיעור התחלואה של החרדים מתוך התחלואה הכללית, בהשוואה לחלקם באוכלוסייה. בגילי 0־10 התחלואה החרדית היא 19% בעוד שיעורם באוכלוסייה בגילים האלה הוא 18%. הקפיצה מגיעה בגילי 10־20, כאן שיעור התחלואה החרדית הוא 40%, בהשוואה לשיעורם באוכלוסייה (16%). כלומר כמעט פי שלושה! בגילי 20־40 שיעור התחלואה החרדית הוא 20%, בעוד שיעורם באוכלוסייה הוא 11%. אגב, בגילי 80 פלוס מדובר ב־4% מהתחלואה הכללית, בעוד שיעורם באוכלוסייה הוא 1%.

מסקנה: החרדים הם מדגרת קורונה מתקתקת, אבל הם שומרים, בינתיים, על הקשישים שלהם ביעילות רבה. סיכום עד כאן: הבעיה אצל החרדים היא בעיקר בגילי 10־20. מדובר ב"ישיבות הקטנות". שם משתוללת ההפקרות האמיתית. ובכלל, קו פרשת המים אצל החרדים הוא פתיחת מערכות החינוך שלהם. זהו עקב אכילס של המערכת כולה. המתרחש בישיבות, בתלמודי התורה, בישיבות הקטנות, בכוללים.

הלאה. התפלגות החלוקה בתוך התחלואה החרדית בין גברים לנשים מרתקת: בגילים הנמוכים יש מספר חולים כמעט שווה: בגילי 3־6 החרדים חולים ביחס של 1-1 בין ילדים לילדות. בגילי 6־12 הבנים תופסים יתרון: 55% לעומת 45% בנות. שימו לב: בגילי 13־18 86% מהחולים החרדים הם בנים, רק 14% בנות. בגילי 18־21 זה צומח ל־89% בנים, 11% בנות. הפערים העצומים נמשכים גם בהתפלגות הגילים 21־30 (70-30 לטובת הבנים) וגם 30־40 (56-44 לטובת הבנים).

אצל כלל האוכלוסייה הפערים קטנים בהרבה, וככל שהגיל עולה הטבלה מתיישרת, כשבגילים מתקדמים יותר הנשים חולות יותר מהגברים. אצל החרדים, כאמור, יתרון עצום לגברים. הסיבה פשוטה: החרדים סוגרים בקלי קלות את מערכת החינוך לבנות. אין להם עם זה שום בעיה. את תלמודי התורה, הישיבות הקטנות, הישיבות הגדולות והכוללים שבהם לומדים הבנים, בדרך כלל בתנאי פנימייה, הם לא אוהבים לסגור. וגם כשהם סוגרים, זה בדרך כלל ישראבלוף. הקפסולות מגוחכות, אין הקפדה על כלום, חולים מאומתים מסתובבים חופשי, הבידוד הוא בדיחה עצובה. וככה זה גם נראה.

על קירות אחת הישיבות הקיצוניות בבני ברק נתלה לא מזמן הפשקוויל שכותרתו "אל תתוודע אל הרשות". הנה ציטוטים מהטקסט: "הנהלת הישיבה באה בדברים עם קציני משטרת מרחב דן, והתבקשנו להבהיר כדלהלן: בימים אלו נערכים סיורים מתוגברים על ידי אנשי המשטרה בעיר בני ברק במסגרת המאבק בנגיף הקורונה והסגר על העיר. ניידות משטרה חולפות מעת לעת בגבעת הישיבה, כחלק משגרת הסיורים. אין שום מטרה מכוונת להכביד אכיפה על בני הישיבה, מלבד מקרים פרטניים שאירעו בתחילת הזמן בשל הלשנות זדוניות ספציפיות ותו לא. ולראיה, מלבד מקרים אלו (בתחילת הזמן), לא יצא שום שוטר מהניידת אל היכלי הישיבה או הפנימיות ואף לא ניתן ולו דו"ח אחד בשל הפרת צו בריאות העם וכו'.

"השלכת מוצרי מזון וחפצים על הניידות החולפות באקראי גוררת תוצאה הפוכה ובשל כך גבעת הישיבה עלולה לזכות לעין בוחנת של הרשויות, על כל ההתנהלות בנושא הקורונה ועוד, ודי בזה. הציבור מתבקש להימנע לחלוטין מכל מגע עם אנשי השיטור, לטוב ולמטוב, מקרוב ומרחוק, ובכך נזכה לעבור את הימים הנוראים הבעל"ט מתוך שלום ושלווה..".

תרגום: יש לנו הסכם לא כתוב עם המשטרה. אנחנו לא נזרוק עליהם ביצים, הם לא ייכנסו לבדוק מה קורה בפנים. מי שעוקב אחר המתרחש בישיבות מהסוג הזה, יודע את האמת: איש הישר בעיניו יעשה. הקורונה נתפסת כעוד אתגר בהיסטוריה היהודית של הצוררים והפוגרומים. נעמוד גם בזה, אבל לא נוותר כהוא זה על מנהגינו, אורחותינו, תפילותינו והצטופפותנו. ושיהיה לכולנו בהצלחה.

החרדים מובילים בגדול גם בשיעור בדיקות הקורונה החיוביות: המספרים שלהם כפולים מאלה שבאוכלוסייה הכללית כמעט בכל טווחי הגילים. גם כאן, יתרון מכריע לגברים החרדים. גם כאן, המדגרה הקיצונית ביותר היא בישיבות הקטנות והגדולות. גילי 10־30 הם הנפיצים ביותר. הנה מה שנכתב במסמך רשמי של משרד הבריאות, שבו הובאו הנתונים האלה: "הנתונים מצביעים על כך שעם הפנים קדימה, מתווה הישיבות דורש שינויים והתאמות על מנת לשנות את מצב התחלואה הקיצוני בהן.

"נתונים אלה מהווים תמרור אזהרה לקראת היציאה הצפויה של בחורי הישיבות לביתם לאחר יום הכיפורים. כל עוד התחלואה הגבוהה נשמרת בתחומי הישיבה, החולים הם צעירים, ולכן שיעור החולים הקשים והמתים יהיה נמוך. לעומת זאת, בשיעורי התחלואה הנוכחיים, מפגש של בחורי הישיבות עם האוכלוסייה הכללית יכול להביא לעלייה קיצונית ומהירה בתחלואה בגילים המבוגרים יותר ובהתאם לזינוק במספר החולים הקשים והמתים".

ומה לדעתכם קרה בפועל? מה שקרה זה, שהתברר ש־16 אלף בני ישיבות למדו במהלך התקופה "מתחת לרדאר", תוך דילוג על מתווה הקפסולות. מתוכם, 6,000 נמצאו חולים. אלפים רבים אחרים שוחררו לבתיהם (אחרי תקופת לימודים ארוכה בתנאי פנימייה) בלי להיבדק. פצצת זמן נגיפית מתקתקת לנו בחצר האחורית. ואחרי כל זה, מה שהיה למנכ"ל משרד הבריאות חזי לוי להגיד השבוע, זה שהוא שוקל לפתוח מחדש את הישיבות במתווה הקפסולות, "למרות שזה לא כל כך הצליח".

למה? כי הוא מריח את רוח המפקד. הוא ניפק, לשביעות רצונו של נתניהו, נייר שאינו מבוסס על נתונים מחקריים ש"סימן" את ההפגנות כאירועי הדבקה (כל הנתונים מורים אחרת), אבל את הישיבות אין לו בעיה לפתוח מחדש. בסך הכל הגיוני.

5. לחשוב מחוץ לשכונה

נחזור לחרדים: הם מתפארים בכך שאף על פי שנוכחותם בנתוני החולים המאומתים מוגברת, הרי שברשימת החולים הקשים והנפטרים הם מתחת לשיעורם באוכלוסייה. רוב החולים החרדים צעירים, ולכן הם גם מתאשפזים ומתים פחות. זה נכון, אבל זה לא יישאר כך עוד הרבה זמן. על פי הנתונים הרשמיים, בימים האחרונים נרשמת קפיצה דרמטית במספר החולים החרדים בטווח הגילים 45 ומעלה: ב־12 בספטמבר התגלו 38 חולים חרדים בין הגילים 45 ל־54. ב־25 בספטמבר, המספר הזה קפץ ל־199! בגילי 55־64 המספר קפץ מ־11 מאומתים ב־12 בספטמבר ל־118 ב־25 בספטמבר. בגילאי 65 פלוס, מספר החולים החרדים קפץ מ־14 ל־92. מתברר שהחומה הסינית שבנו החרדים בינם לבין קשישיהם נסדקת והולכת.

מה עושים? כשראש הממשלה תלוי בחרדים למחייתו והישרדותו הפוליטית/פלילית, אין הרבה מה לעשות. רק השבוע, בתוך כל הכאוס, אישרה ועדת הכספים מאות מיליוני שקלים למוסדות החינוך החרדיים השונים במסגרת הקצבות מיוחדות. "האוכלוסייה החרדית היא גן עדן לקורונה", מסביר גורם בכיר מאוד שעוסק בנושא, "הם חיים בצפיפות עצומה, הם דבוקים אחד לשני, בחסידויות הם גם רוקדים ומתחככים ולומדים בתנאי פנימייה, כיתות צפופות ביותר, תנאי חיים לא פשוטים. חלק ניכר ממערכת החינוך לא נשלט על ידי הרשות המקומית או משרד החינוך. מוסדות פרטיים, פירטיים, פרטיזניים, שמפוזרים תחת כל עץ רענן ואף אחד לא מסוגל לסגור אותם או לפקח עליהם".

"מגיל הישיבה הקטנה ועד החתונה, האברך החרדי לומד בתנאי פנימייה", ממשיך הגורם, "ובתנאי צפיפות קיצוניים. כל המהות שלהם היא הביחד, החברותא, הלימוד המשותף, ההתפלפלות כל הלילה, בית המדרש. איך אתה מעביר אותם ללימוד מרחוק? אתה חושב שיש להם זום? שיש להם מחשב? שיש להם אינטרנט? מה שעשינו זה הענקנו להם קווי טלפון. הם אמורים לשבת וללמוד בטלפון בחברותא, ביחד. ובכן, זה לא באמת עובד".

"איפה זה כן עובד?", ממשיך הגורם, "זה אצל הבנות. את מערכת החינוך של הבנות הם סוגרים תוך שנייה. אין להם בעיה עם זה. רוב התחלואה אצלם היא בגילים 10־24, בקרב הבנים. כשסגרו להם את מערכת החינוך באביב, והיא חזרה לסירוגין בקיץ, נרשמה נשירה של לא מעט אברכים. זה מדאיג אותם מאוד. זה הדבר שהכי מדאיג את ההנהגה החרדית. שהמודרנה תחדור פנימה, שהבחורים יראו את העולם שמעבר לחומות ולא יחזרו. אז חלק לא חזרו. ולכן עכשיו הם הרבה פחות פתוחים. מבחינתם, הסכנה באובדן נפשות לטובת החילוניות חמורה בהרבה מהדבקה בקורונה. תלמידי הישיבה האלה לומדים משש בבוקר עד עשר בלילה. פתאום הם יצאו לרחובות, הסתובבו, חלק מהם קנו סמארטפון. זה אסון גדול מבחינתם".

אותו גורם סיפר לי על שיחה עם אדמו"ר חסידי, מאלה שלא באמת מודאגים מהקורונה. הוא הסביר לו את הסכנות, הראה לו את המספרים, דיבר על המתים. והאדמו"ר, שאלתי, מה הוא אמר? "הוא אמר לי", אמר לי הגורם, "ילד, תשמע, אני אגיד לך משהו, הכי חשוב לי בחיים זה שהחסידים שלי יהיו שמחים. ואם הם יעשו מה שאתה מציע לי עכשיו, הם לא יהיו שמחים".

בימים האחרונים, מספר הגורם, האדמו"רים מתחילים לקבל פידבקים מהקהילות באמריקה. בעיקר בניו יורק. "הם מאוד מעודכנים", הוא מסביר, "הם מחוברים לקהילות בחו"ל, הם יודעים על כל חולה אצלם בחצר. הרי כל מי שנדבק מבקש מיד את ברכת האדמו"ר שלו. אז עכשיו הם שומעים שהקהילות באמריקה מתחילות שוב לחלות. וזה מדאיג אותם. הם בדילמה. מצד שני, הם אומרים לנו בפירוש: אנחנו מבינים שיש מחלה, אנחנו מקפידים ככל שנוכל, אבל אין לנו כוונה לוותר על התורה, על החג, על הלימוד. הם לא יסגרו את בתי הכנסת. הם יבקשו מהמבוגרים להתפלל בחוץ, אבל לא יסגרו. אני עוד לא יודע מה תהיה המכה שנחטוף כשיעברו שבועיים מהטישים של ראש השנה (זה אמור לקרות עכשיו - ב"כ). ואני באמת לא יודע מה נעשה עם שמחת תורה. הם לא יוותרו על השמחה שלהם בחיים".

חובה להוסיף כאן את הכוכבית: רובם הגדול של החרדים נוהגים אחרת. כנ"ל לגבי מנהיגיהם. הבעיה היא המיעוט, שאינו מועט כלל וכלל. הבעיה היא שהנגיף לא יודע לזהות את גבול בני ברק-רמת גן, או את תחום שטח השיפוט של מודיעין עילית, ביתר עילית או מאה שערים. זה הופך את כולנו לבני ערובה. זה מצריך מנהיגות שתדע לייצר פתרונות, לחשוב מחוץ לשכונה, לקבל החלטות קשות. מנהיגות כזו כבר מזמן אין כאן.

6. עשה את המעשה הנכון

לסיום, חובה לחזור על מה שנכתב כאן בהתחלה: מעולם לא היינו קרובים יותר למלחמת אחים. ראש הממשלה חותר לשם בכל הכוח. הוא שורף את המועדון על יושביו ומנגן בכינור מול הלהבות. כשהצליח, סוף־סוף, להגביל את היציאה מהבית לאלף מטר, גילה שהמחאה נגדו תימשך במאות מוקדים ובהתאמה למגבלה הזו. באותו רגע, בלי בושה, בלי שיקול דעת, הוא העלה בקבינט הקורונה דרישה להגביל את היציאה מהבית ל־200 מטר.

אם המחאה תמצא פתרון גם לזה, הוא יגביל אותנו ל־50 מטר (יואב גלנט יקבל החרגה מיוחדת כדי שיוכל לצאת לגינה). הוא לא מבין שהמחאה לא תשכך אלא להפך. הוא לא מבין שהוא מעמיד סיר לחץ גדול על אש ענקית. הוא מאמין שישרוד את הפיצוץ. הוא נאחז בקרנות המזבח, ממשיך להפעיל את מכונת השקרים והשנאה הרעבתנית שלו ורואה ברכה בעמלו.

קו ישר, ברור ואדום מחבר את כל מה שאתם רואים בימים האחרונים למעשה אחד: ההתנפלות המחליאה על קשישים וניצולי שואה של ביביסטים ברשתות לא מנותקת מההתנפלות העלובה של מיקי זוהר, בשבתו על כס יו"ר הכנסת, על ח"כ ר'דיר מריח שסיימה לנאום. המשך מסע הפייק הדורסני נגד התובעת במשפט נתניהו, ליאת בן־ארי, המשך ההסתה נגד היועץ המשפטי לממשלה, התמוטטותם של האיזונים והבלמים האחרונים, שריפתם של הבלמים שנותרו לפליטה ומפרידים בינינו לבין התהום.

מנהיג שאוהב את עמו, שאוהב את מדינתו, היה עושה את המעשה הנכון ומשחרר. גולדה התפטרה בגלל מחאה. בגין התפטר כי קיבל אחריות. אולמרט התפטר לפני הגשת כתב אישום. בן־גוריון התפטר בגלל המפלגה. בנימין נתניהו יתפטר? בחיים לא. הוא מחכה שאנחנו נתפטר, או שייפטר מאיתנו בדרך אחרת כלשהי.