מאז ביקור המולדת שלי בישראל בתחילת פברואר לא ישבתי בחברת אנשים, לא ניהלתי שיחה ידידותית, לא אכלתי במסעדה, לא חרגתי ממסלולי הנהיגה השגורים שלי ולא יצאתי כמעט מהאזור הכללי של חדר השינה חוץ מאשר למקלחת ולמטבח ופעם בשבועיים לתיבת הדואר. עבור המכוניות המעטות החולפות בכביש הכפרי מול ביתי, אני האיש בפיג'מה ונעלי בית המשרך את דרכו חזרה הביתה עם סל קניות גדול תפוח בדברי דואר.
היו ימים שהרעיון להיחשף בחולשתי ולא להקפיד על מראה ייצוגי היה מעורר בי חלחלה, אבל הימים האלה חלפו. את הדואר אני שופך על השולחן ליד פח האשפה. את החשבונות שאיני יכול לשלם אני משליך. גם את הג'אנק הממוען ל"דייר הנוכחי". את החשבונות האפקטיביים בהישג יד כלכלי אני מניח בצד ומקווה לא לשכוח. חשוב להבהיר על ההתחלה שהחיים כעת אינם במיטבם. נהפוך הוא.
בפתחו של חורף אמריקאי שמיטב העיתונאים, הרופאים, המדענים והסוציולוגים מתחרים ביניהם בשאלה מי ימצא לו כינוי והגדרה אפוקליפטיים יותר, הפיג'מה שלי אינה מעסיקה איש; גם לא אותי. אפילו ד"ר אנתוני פאוצ'י, הרופא והחוקר המנסה לגרור אומה עיקשת, יהירה וסרבנית אל פתח היציאה מקוביד־19 במינימום אבידות בנפש, אמר השבוע שללא שינוי מהותי בדפוסי ההתנהגות, תגיע אמריקה לתחילת 2021 עם כ־400 אלף מתים. מספר זהה לחיילים האמריקאים שנהרגו במלחמת העולם השנייה.
זה מה שאיני מבין אצל האמריקאים: היגון הכבד והמפרק על 400 אלף חיילים שנהרגו בחמש שנים והאופן שבו המוות ההמוני הזה צילק אותם, הרס משפחות וחילץ מהם מעשי גבורה נדירים, לעומת שוויון הנפש הרשלני, ההתעלמות וחוסר ההתגייסות המינימלי לבלימת המגיפה. אם 95% מאמריקה הייתה עוטה מסיכה, היו נחסכים לפחות חצי מהמתים. אבל ההם עושים מסיבות קוביד. לפעמים הטמטום מטפטף מהקודקוד:
Trickle Down Idiocy.
בתחילת חיי המשפחה שלנו במיין, בשנתיים הראשונות בערך, כאשר נדמה היה שהשמש זורחת מלחיינו והרוח בערבי הנחל מלטפת רק אותנו, ביקרו אותנו כל חברינו. בלי שמות ודרגות קרבה, אבל הם הגיעו. זה היה סוג של עלייה לרגל. לראות איפה המיברגים המטומטמים תקעו את עצמם עכשיו. חלקם באו בלבו של החורף. חלקם באו לצפות בנו על רקע השלכת וצבעם המתחלף של העלים. חלקם באו מאהבה, וחלקם באו כדי להמר על הסיכויים המעטים שלנו לשרוד את דרך החיים הבדלנית בלבו של שומקום. לרובם היה מבט עצוב בעיניים, שלא לומר סיעודי, כאשר עזבו. זאת רשימה כמעט מלאה של כל מי שהייתה להם נגיעה בחיינו. עם חלקם אין לי יותר קשר. זמן, מרחק ובחירה בגורל שונה הם המתנקשים הגדולים ביותר בחברות. וכמובן סוג מאוד מסוים של עצלות.
בשלוש השנים שבהן אני חי בגפי בבית הגדול שנועד להכיל משפחה גדולה ובלי לקרוא להם בשמם, גם נכדים, אני מנסה לנצח את הבלתי אפשרי. כשהייתי ילד בדירה שלנו ברחוב מודיעין ברמת גן, קומה שנייה עם מרפסת, נהגתי לשבת על המעקה כך שרגליי משתלשלות מחוץ לברזלים. ישבתי שעות. אמי חשבה שזכתה בילד שקט, מהורהר, עם עולם פנימי משלו שאינו זקוק לתשומת לב. האמת הייתה שרגליי נתקעו בין הסורגים. מישהו אחר, פחות מופנם, היה צועק שיבואו לחלץ אותו. לא אני. התמונה ההיא מילדותי ומראה לחיי התפוחות בצילום מהגיל הרלוונטי הבהירו לי שעליי לחלץ את עצמי. זה היה תהליך שהבשיל לפני כמה חודשים.
לפני מספר חודשים העמדתי את הבית למכירה. מראה השלט הגדול שהיה תקוע מול הבית - מהמראות המאפיינים את מיין, שבה כולם רוצים לדעת פעם בשנה כמה שווה ביתם וחלקם זקנים מדי ונאלצים לעזוב לטובת דיור מוגן - הביא לי את הסעיף. אין מה שמעיד יותר על ארעיות מאשר שלט למכירה המתנדנד ברוח מול עיני מי שהתמחותו הגדולה בחיים היא להכות שורשים. נדדנו הרבה בחיים, אבל תמיד לבית שלנו ששיפצנו בדמותנו ושיקף את מי שהיינו, עד שקדחת הנדודים תקפה אותנו שוב. המתווכים הבהירו לי שהמחיר שדרשתי היה בלתי ריאלי בעליל, אבל כאשר אתה שווה נפש, שלא לומר פלגמטי, אתה דבק בשלך.
אמריקאים נמצאים בתנועה כל הזמן, זו דרך חיים. הקורונה הדליקה מדורת בהלה גדולה מתחת לחיי עיר נוחים וצפופים של משפחות רבות. בשיא התחלואה והתמותה בניו יורק היה נדמה שהעיר מתרוקנת מיושביה. לצאת מהעיר זה לא לעבור למיין, שנמצאת מחוץ לטווח נורמלי אלא אם אתה דייג או צייר. בעיקר היה לי קשה עם הרעיון שנופשי קיץ משועממים עם עין משוטטת ינשמו בבית חופשי על הרהיטים. אז הובהר לי שעליהם לעטות מסכות וללבוש כפפות. יומיים אחרי שהזוג הראשון ראה את הבית הם הודיעו שהם רוצים לקנות אותו במחיר שדרשתי. במונחים של מיין, שבה יכול לקחת שנתיים למכור בית וגם אז בחצי מחיר, זה היה כמו זכייה בפיס. המתווכים שהמליצו לי לדרוש משמעותית פחות, נראו מבוישים.
הפגם האישיותי הגדול והמעיק שלי תמיד היה שאין לי חיבור אינסטינקטיבי ומיידי שיש לאנשים נורמליים עם מאווייהם הלא כמוסים. לוקח לי זמן רב להבין מה אני מרגיש. הפעם, עם הבשורה על המכירה המיועדת, הרגשתי שאינני בשל. לא משום שאני מסוגל להגן על התבונה בסגנון החיים המופקר שבחרתי, שכולל את האפשרות הלא בלתי סבירה שאין מי שיעזור לי אם אחליק במקלחת או ארגיש רע ברמה של סכנת חיים.
חשתי סוג של טינה כלפי הכוחות המכריחים אותי. שאין לי מושג מהי הדרך להיפטר מכל נכסי התרבות השימושיים והאסתטיים שצברתי או לאן אקח אותם. שמבעל בית שהשקיע בו את כל כספו יהיה עליי לעקור לדירת חדר במחיר עתק בעיר שתעניק לי את הביטחון והשירותים שחסרים לי. נדמה לי שהזכרתי כאן בעבר שאין במקום מגוריי שירות שליחים ואין אוכל מוכן. את הכריכים שמכינים בקו־אופ אי אפשר לאכול, ומאז תחילת המגפה הפסיקה המאפייה הסבירה היחידה באזור לאפות וחיבתי מהבית ללחם נותרה ללא פיצוי. נסעתי השבוע חצי שעה לבלפסט הנחמדה, בניגוד לשיקול הדעת הבריאותי, לשתי חנויות האוכל העונות לרוב על מחסורי. שתיהן עברו הסבה לקוביד־19 והפילו עליי תוגה עמוקה. חזרתי עם שני מאפינס אוכמניות וג'ינג'ר.
התקדמתי מול הקונים עד הנקודה שבה חששתי שאני מוליך אותם שולל. עניתי בשלילה על דרישתם שאצבע את הבית ואחליף רעפים על חשבוני והם נכנעו. דרשתי לקבל את הכסף בדצמבר ולפנות את הבית במאי, כדי שיהיה לי זמן למצוא מקום חדש לגור בו ולא בלב החורף. ביום שנקבע לנו ללחוץ ידיים מטפוריות, הודעתי שאני לא מוכר ודרשתי להסיר את השלט.
את הכניסה לחנות היין והגבינות שהייתה ביתי השני חוסם כעת ספסל. רגעי הנחת שהיו לי בשיטוט נינוח בין המדפים, בטעימת יין וחריץ גבינה באווירה ידידותית אפופה ניחוח משכר של יין שנספג בקירות, אינם עוד. הייתי יכול לחכות כמו כולם מתחת לסככה, בשמירת מרחק ועטוי מסיכה ולחפש בדף המידע היומי דבר מה השובה את חִכי, אבל הטעם אבד. הניסיון לתקשר בקול רם ותנועות ידיים, מכיוון שהמסכה מסתירה את השפתיים שאני נוהג לקרוא, והייאוש הקיומי הניבט מעיני החברים המתעניינים בשלומי אך מנועים מלהרחיב, הוא כמו אוויר הנפלט מבלון.
גם לתצוגת התכלית האקסצנטרית של שוטה הכפר, התואר שבו אני מחזיק ברציפות, אין יותר במה. גם לא לאמירות המתחכמות שפעם גרמו לנו לצחקק בצוותא. פעם אחרונה נפגשנו אצלי בחורף שעבר מעל סיר פונדו גבינה עם הרבה יין לבן, ודאי הפונדו הראשון שלי מאז מחלקת משק בקיבוץ ברעם. השנה לא יגישו בחנות ארוחת צהריים מנחמת בימי שישי כמו בשנים האחרונות.
החיים שתמיד התנהלו כאן בקבוצות קטנות ואינטימיות, התכווצו עכשיו למין עכברונים קטנים ומקורזלים כמו אצל גברים שעלו מאגם קפוא. עבור אזור כפרי נידח כדאון־איסט מיין, אמזון היא הדהוד לא אפקטיבי של יעילות וזריזות. את רוב מוצרי היסוד עדיין קשה להשיג. משלוחים שהגיעו פעם תוך יממה מגיעים עתה תוך שבועות. חצי מהזמן מגיעה התנצלות אחרי שבועיים והכסף מוחזר לחשבון.
החיים באמריקה הצטמצמו לקיום אלמנטרי ביותר. מי שאינם נמצאים בהכחשה מוחלטת סופרים את צעדיהם. נשארים ערים בלילות לספור את כספם. מחשבים איזה חשבון לשלם כדי שלא יסגרו את החשמל, ינתקו את החימום או יגרשו אותם מהדירה. קורה פה אסון שמוריד את אמריקה על ברכיה. בעיקר יש הצטברות מסוכנת של כעס שמחפש פורקן.
כל מה שהיה פעם אטרקטיבי, קוסם, אופטימי ועם שמחת חיים באמריקה, התקדר ומצטייר כפסימי, אומלל וחסר תקווה. מי שאינו חי בהכחשה תגרנית ומבין את מה שעליו לעשות כדי לבלום את המגיפה, מתבצר בביתו. החורף בפתח, והקור יגרום לתושבי מדינות צפוניות כמוני להתכרבל ליד תנורים, להדליק את ההסקה, להתלבש בשכבות, לחכות לאיש עם המפלסת שיחלץ את המכונית ולחשב בזהירות את הגיחות החוצה. אחרי 15 שנה קור לא מפחיד אותי, אבל אני מודע להשפעה הפסיכולוגית שלו. ימים קצרים וחשוכים; מעט מאוד שמש; סוג של דיכאון הנובע מהמקום העמוק והמוגן ביותר בנפש.
הטלוויזיה הפכה לאבוקת זיכרון ונר תמיד. שמעתי השנה מאות רופאים אומרים את אותו דבר עצמו אלפי פעמים. אני מבין את חלקו של דונלד טראמפ באסון כפי שאני מבין כמה קשה יהיה לנשיא חדש לנצח את המציאות. אמריקה נכנסת לחורף קטלני, שעל פי תסריטים אופטימיים בלבד היא תצא ממנו בסוף 2021 במקרה הטוב. לא משנה מי ומה אתה ומאילו חומרים אתה עשוי, בלתי נסבל לחיות במציאות של 1,000 מתים וכ־50 אלף חיוביים ביום. זה מייבש את ההכרה. זה מדכדך ברמות בלתי סבירות, ויש בזה ממד אמיתי של תהייה לגבי עתידך כיהודי מבוגר עם מחלות רקע.
דבר נוסף שלא הייתי מודע לו: כשהווירוס מדבר, המוזות שותקות. חלק מהתרבות שדיברה אליי השתתקה בגלל בעיות טכניות וקשיי יצירה והפקה. מה שרואה אור, מגיע למסך ומשודר, מחמיץ אותי, מכיוון שלפעמים הגיל מוציא אותנו מקהל היעד. יש עדיין ספרים טובים, אבל הניסיון לפתוח מוזיאונים, בתי קולנוע ותיאטראות לא עלה יפה. אלה יחזרו כאשר תחלוף הסכנה המיידית, או לפחות חלק ממנה, כשהתחככות לא אחראית ומיותרת בין אנשים לא תהיה סיבה לחולי ומוות.
מתקפת ההוריקנים ממפרץ מקסיקו אלימה, הרסנית וחסרת תקדים. השריפות בקליפורניה מכלות אזורים רחבים. סן פרנסיסקו, העיר שבה התחלתי את דרכי באמריקה, שאיכות האוויר בה הייתה מהטובות באמריקה, מכוסה כעת עשן ואי אפשר לנשום את האוויר. במערב התיכון יש שיטפונות, ועל פי התחזיות החורף יהיה קשה כפי שהקיץ היה חם. זה מזג האוויר שנחשב ערב הרקדה המוני לקוביד־19.
יש ימים שבמפה המתארת את מצב המגפה באמריקה בצבעים אדום, בז' וירוק (עלייה, יציב, שיפור) מיין לבדה ירוקה. אבל איני מניח למראה הזמני הזה לשקר לי. מכיוון שההחלטה שנפלה בציבור היא על זלזול, עייפות חומר, רפיון ידיים, אי־עטיית מסיכה והתנהגות מופקרת באופן כללי, אמריקה תמשיך לדעוך, לחלות, למות ולאבד מכוחה עד שמשהו יקרה: או שיהיה חיסון אפקטיבי שיופץ במהירות שיא אצל חצי מהאוכלוסייה שתהיה מוכנה לקחת אותו; או שנשיא חדש שאינו סולד ממדע ומסוגל לקבל החלטות קשות ולא פופולריות, יתחיל להשתלט על המצב.
זה כאילו ההסבר שלי לעצמי מדוע בחרתי בינתיים להישאר בבית. לא הצלחתי להבין כיצד אני אמור לחפש מקום מגורים חדש, ובעיקר היכן, לצאת ולהיכנס מדירות בערים, לארוז ולקפל את הבית, להתחכך עם מובילים, בעלי בית, משכירי דירות וכיוצא באלה, כשאינני שומע מילה ממה שהם אומרים ומשקפיי מכוסים אדים. בלילה, לבד במיטה, עולה בדעתי האפשרות הקלושה שמשפחתי המפוזרת באמריקה ושאותם אינני יכול לראות, יחשבו שזה רעיון טוב לחזור הביתה. אני כל כך רוצה להקים מחדש את הלהקה.