עוד מעט נצא למסע צבעוני ברחובות פריז, בחברת אחת הנשים הצעירות והלוהטות ביותר בתבל, אבל קודם לכן, הנה כלל אצבע: מי שלא יודע ליהנות מסוכריות M&M’s צבעוניות, לעולם לא יידע להעריך קינוח משובח באמת. ממש כמו שמי שלא יודע להעריך סרט אקשן שובר קופות, לא יגיע אל הסינמטק. כלומר הוא יגיע, אבל לא כדי ליהנות אלא כדי לבדל את עצמו מההמון, כי סנובים הם הנובורישים של הטעם הטוב: נדמה להם שהם משפריצים סטייל לכל עבר, בעוד שלמעשה הם לובשים טי־שירט יקרה מדי שלוגו של הוגו בוס נמתח לרוחבה.
הרהרתי בכל אלה לא מעט כאשר נחשפתי לביקורות שקרעו לגזרים את "אמילי בפריז", אחת הסדרות המצליחות ביותר של נטפליקס. אך בטרם נידרש לביקורת עצמה, מתבקשת הבהרה: הסדרה הזאת בהחלט לא תוצג בהיכל התהילה של הטלוויזיה. היא מראש לא התיימרה להיות כזאת ועל כן הצליחה לבלבל כהוגן כמה חמוצים שלא מבדילים בין שטחיות למשקל נוצה.
אם ראיתם ולא אהבתם, אתם מוזמנים להמשיך להצביע לרשימה המשותפת ולשתות חלב שקדים, כלומר - להמשיך לשנוא את היְקום על יושביו. אם לא, הנה תקציר העלילה: אמילי היא אמריקאית צעירה - נראית בקושי בת 20, אבל למעשה היא כבר בת 31, שנשלחת במפתיע לעבוד בסניף הפריזאי של חברת השיווק שבה היא מועסקת. בהתחלה נדמה שעיר האורות מחמיצה לה פנים, אבל מהר מאוד היא מצליחה להתגבר על מחסום השפה, לרכוש כמה חברות ואפילו להתאהב פה ושם, הגם שהבוסית שלה (שילוב מענג בין הדמות שגילמה מריל סטריפ ב"השטן לובשת פראדה" לבין אמה החורגת של שלגייה) גמרה אומר להתעלל בה עד שתשתכנע לעזוב.
תרשים הזרימה של "אמילי בפריז" מזכיר את "סקס והעיר הגדולה" המיתולוגית, ולא בכדי - מדובר באותם יוצרים, אבל בשעה שהסדרה ההיא העניקה לגיטימציה לרווקות מתקדמת במרחב האורבני, למעגל חברות כתחליף למשפחה ובעיקר לכיבושים מיניים של נשים; הרי שהסדרה הזאת מסירה מעליה כל ניסיון לומר משהו בעל משמעות עמוקה על החיים.
כל מחשבה שאי אפשר למדוד בכמות העוקבים באינסטגרם, פשוט נותרת על רצפת חדר העריכה. כי מעבר לוויזואליה שתגרום לפאשניסטות לרייר, לפרנקופילים לחתוך ורידים ולנערות צעירות לפתח הפרעות אכילה, נדמה כאילו מישהו לקח את קארי ברדשו, גיבורת סדרת האם והעביר אותה לא רק את האוקיינוס האטלנטי, אלא יותר משני עשורים במנהרת הזמן.
אמילי קופר היא אייקון של כל מה שאישה צעירה יכולה לחלום עליו (לכאורה?): היא נראית מצוין בבגדי מעצבים, היא נראית נפלא כשהיא רצה מדי בוקר על גדות הסיין, היא תוקעת קרואסונים בלי להוסיף גרם למשקלה, היא מצליחה והיא מחוזרת על ידי מגוון של גברים מקומיים, בדרגות שונות של גיל, סטייל ועושר.
אז מה הכעיס את המבקרים ובעיקר את המבקרות? העובדה שהסדרה לא מחויבת מספיק לקודים פמיניסטיים עדכניים. הייתי טורח לפרט, אבל מפאת קוצר היריעה אתמצת: אומנם מדובר באישה צעירה ומצליחה, אבל גם בכזאת שמאמינה שחיוך מועיל יותר ממבט זועף ולא שונאת גברים מספיק כדי לעמוד בתקן.
בכל זאת, אני מודה שהצפייה לא הייתה תמיד קלה, לא בגלל המורכבות (שאין) בעלילה אלא בגלל פער הדורות שנפער ביני לבין העולם הצעיר שעל המסך, עולם שבו המציאות הווירטואלית חשובה לא פחות מהחיים עצמם. יש שתי דרכים לצאת זקן מטופש לנוכח מציאות משתנה: הראשונה היא לנסות להיטמע בה בכוח ובאופן שלא מכבד את גילך, השנייה היא לסלוד ממנה בפרץ של נוסטלגיה שדוחה אותה על הסף.
רוצה לומר: מי שגדל על פיל, לא החיה המרשימה אלא אביה של לילי קולינס (שמגלמת את אמילי, גיבורת הסדרה), רשאי לחשוב כמוני שהיא צעירה מדי, רזה מדי - ושלא היה קורה לה כלום לו הייתה יוצאת לרחוב עם סווטשירט מקורס סמב"ציות במקום עם קו ישר שנמתח מהזווית שבה מונח הכובע על הראש לצבע הלק שעל הציפורניים, ובה בעת לרצות להעניק לה חיבוק אבהי שישלח אותה לחפש הרפתקאות רומנטיות עם בחורים בגילה. ואמילי אכן כובשת את פריז בחן שלא מתנצל - לא בפני גברים מזדקנים ולא בפני משטרת המחשבות של האמזונות.
אפשר לבוז לדור הזה, שמסומן על ידי סוציולוגים בין Y ל־Z ומודד מצב רוח ב"לייקים". אני מעדיף לראות בו דור שמקיים את הקלישאה שלפיה תמונה שווה אלף מילים. לכן הדיאלוגים בסדרה כתובים כמשפטים שנועדו מראש לציטוט (אף אחד לא מדבר ככה באמת), בעיקר תזקיקים של קלישאות על צרפתים או אמריקאים. אגב כך, בצרפת התקוממו נגד הסדרה כפי שלא התקוממו אפילו נגד הכיבוש גרמני, מה שרק הגביר את ההנאה שלי ממנה - סדרה מתוקה כסוכרייה, שמצליחה לעצבן שמרנים צרפתים ופמיניסטיות רדיקליות, לא יכולה להיות רעה.