יותר מחמש שנים רצופות אני כותב כאן על דונלד טראמפ, ואיך לומר זאת בעדינות? נקעה נפשי. סקרתי רבים מהספרים שנכתבו עליו, תיארתי את סטיות התקן שלו כאדם וכמנהיג. הבעתי תסכול מהרעש הלבן, הזמזום הבלתי פוסק ודרישתו לתשומת לב מתמדת, שהפכו את חיי באמריקה למעיקים כל כך. ציטטתי ציוצים, נאומים, עימותים, איומים וניסיתי לתאר כמה מזיק, מפלג, אנטי־דמוקרטי ומסוכן טראמפ לדרך החיים האמריקאית.
הגעתי לסוף הדרך הארוכה הזאת מותש, מתוסכל, מבוהל ונצור בביתי מאימת המגיפה שטראמפ אמור היה להיות מודע וערני לאיומה ולבחור בהמלצות המדענים שהקיפו אותו ולצאת מגדרו כדי לבלום אותה. הוא לא עשה את זה. ברגעים אלה ממש, נוכח עלייה דרמטית לשיאים חדשים בתחלואה, תפוסת בתי חולים ותמותה, מכחיש טראמפ את העובדות המרות בסוף מסע הבחירות שלו. הרפליקה החדשה שלו מול תומכיו הצפופים וגלויי הפנים באסיפות הבחירות היא האופן שבו הוא כמעט מזמר "קוביד, קוביד, קוביד, קוביד, כל הזמן קוביד, די, נמאס לנו" ונד בראשו כמו ראשן של חיות פלסטיק הניבטות מחלון אחורי של מכונית.
טיעונים רבים עלו כאן במהלך נשיאותו, ואין סיבה לחזור עליהם. רצוי שנאום הסיכום של התביעה לא יעלה על 20 דקות. חשוב שייגע בעניין המהותי ולא יתפזר. הבעיה עם כ־230 אלף אמריקאים מתים מקוביד־19 - שאת מותם של יותר מחצי מהם ניתן היה למנוע אילו עטה טראמפ מסיכה והיה מאמין באפקטיביות של המלצות הרופאים - שחוץ מאשר לקרובי המשפחה ולחברים שאיבדו אותם הם הופכים לנתון סטטיסטי אנונימי וסוג של מחלת רקע.
אפשר לחשוב על זה אחרת: שוו בנפשכם ש־600 מטוסים שבכל אחד מהם 400 נוסעים היו נופלים במהלך שבעה חודשים. שתי תאונות של דגם 737-Max קרקעו את המטוס הפופולרי והביאו את חברת בואינג לסף פשיטת רגל. זה מה שנותר לי לומר על דונלד טראמפ.
בעוד השלכת עדיין בפרפורי פרידה והנוף הופך לחום־בוץ מעיק, אמריקה בפתחו של מה שמכונה "חורף שחור". בימים האחרונים נשברו שיאי תחלואה ותמותה, ותרחישים מתונים מתארים כ־400 אלף מתים עד סוף ינואר, 100 אלף חיוביים וכ־2,000 מתים ביום. 400 אלף חיילים אמריקאים נהרגו במלחמת העולם השנייה אבל אמריקה ניצחה בה. לא לבדה, אבל תרומתה הייתה מכרעת. אמריקה של טראמפ אינה נלחמת. היא נכנעה והרימה ידיים. חצי מהאוכלוסייה אינה עוטה מסיכות. היא בזה לרעיון ומתלוננת על עייפות החומר. גם לזה טראמפ אחראי ולמלחמת החורמה שהכריז על המדע, המלצות מכוני המחקר, המודלים הסטטיסטיים והקלות הבלתי נסבלת של להציל חיים באקט פטריוטי של אחריות הדדית.
טראמפ צריך ללכת בגלל הדרך שבה נרדם על משמרתו כאשר כל הנתונים הרלוונטיים על היקף ועוצמת המגיפה שעמדה בפתח היו בידיו. ההכרה הזאת פותחת את הדלת המתבקשת לאישיותו היהירה והסרבנית המכתיבה את התנהגותו, כל השאר משני: הנשיא הרפובליקני הרברט הובר לא השכיל למנוע את השפל הגדול ואיבד את עולמו והנשיאות בבחירות 1932 לפרנקלין רוזוולט הדמוקרטי. זה מה שיקרה עכשיו.
כאשר אני מחפש את הנקודה המדויקת בזמן שבה הבנתי כמה מסוכן הוא טראמפ, אני חוזר להשבעתו לנשיא ה־45 של ארצות הברית. ביציע המכובדים באוויר הקפוא של טקס ההשבעה התגודדו קודמיו, קצת מבוהלים מעוצמת הטרללת של הרגע ובעיקר מופתעים מהתפנית המסוכנת שעשתה ההיסטוריה האמריקאית: ברק אובמה, ביל קלינטון, ג'ורג' וו. וג'ימי קרטר. ברברה וג'ורג' בוש היו מאושפזים ביחד בבית חולים. כולם אמורים היו להיות ערוכים נפשית ופוליטית ומוגנים בציניות ממראה האיש המגוחך שניצב שם, לבו גואה על גדותיו מהתנשאות מגלומנית על לינקולן, רוזוולט, קנדי ואפילו רייגן, יד אחת על התנ"ך והשנייה באוויר.
ישבתי בכורסה בבית מכווץ מאימה וצפיתי עם דמעות נקוות בעיניי במה שלא אמור היה לקרות. אני מודה שטבלתי במידה גדולה של רחמים עצמיים. כאשר החלטנו להגר מקיסרות נתניהו, ליפול על נשיאות אובמה היה כמו לרדת עם ספחת לים המלח. כאשר אתה מאמין באחריותם האזרחית של שכניך בביתך החדש, קשה היה לראות אותם נושאים טייקון נדל"ן משובש ערכים אל הבית הלבן. השאלות שצפות בך נוכח המראה הזה, קשות ומציקות. אבל אני תלמיד של ההיסטוריה, ובחייה של כל אומה, כולל ההגונה והאנושית ביותר, מגיעה עת שבה היא מייחלת לאיש חזק. לרוב זה קורה כשרע לה. אנשים מאבדים את דרכם, טועים, משלמים מחיר כבד, כולל בחיי אדם, ומתקנים תוואי. אם אתה חי מספיק, זה קורה גם לך.
הצרימה הראשונה שלו כנשיא נרשמה בתודעה משום שטראמפ לא הרפה ממנה. הוא טען שבהשבעה שלו היו הרבה יותר משתתפים מאשר בהשבעת אובמה ויצא למלחמת עולם נגד התקשורת, צייץ עד שגרונו ניחר, הכריח את הדובר החדש שלו לשקר בתדרוך הראשון לעיתונאים, וכעס על שלא עשה את עבודתו נאמנה. בלילה התקשר טראמפ למנהל רשות הגנים הלאומיים האחראים על תיעוד האירוע וביצועו, וגער בו על שבחר לשחרר לעיתונות צילומים דלי אוכלוסין במיוחד.
נאום ההשבעה שלו היה אחד הרגעים הסוריאליסטיים בתולדות הפוליטיקה. טראמפ דיבר על American carnage, צייר תמונה של אמריקה כשממה פוסט־אפוקליפטית שאותה הוא יורש מממשל אובמה־ביידן, וליהק את עצמו כמחסל רובוטי מהעתיד הנקלע לקרב אש בין סקיינט והאנושות. הנאום היה כה מפחיד שאי אפשר היה להבין אם טראמפ רואה עצמו ככוח חיובי או כשכיר חרב של המרבה במחיר. ג'ורג' וו. בוש סיכם את הנאום בהצלחה כאשר אמר לנשיאים: That was some weird shit.
ימים מעטים לאחר שהחלה נשיאותו היה צריך להזדרז ולהבין שטראמפ הוא ממנהיגי אומה מושחתים שאינם קשובים לצורכי אזרחיהם. קורה שאזרחים מפסיקים לשים לב למנהיגיהם המושחתים. בעיקר כאשר מחליפים להם את התעמולה הרשמית בהסברים קונספירטיביים מגוחכים יותר מהשקרים המקוריים. נעשו בהתחלת הקדנציה ניסיונות נואשים להזהיר את אמריקה מאובדן האמונה במוסדות הלאומיים, במדע, ברפואה ובתקשורת הפוליטית. התמוטטות האמונה ביעילותה של התקשורת החדשותית, אם שזורה בה מחאה פוליטית רחבה ומוצדקת, עלולה להוביל למגמות מסוכנות במיוחד. עתיד אפשרי אחד הוא כזה שבו הפוליטיקה מפסיקה להיות על אודות אידיאולוגיה ובמקום זאת הופכת לשאלה של מידע.
"אין לי שום דבר אישי נגד נייט סילבר", כתב מיד אחרי הבחירות מאט טייבי, יורשו בעיני עצמו של הנטר תומפסון ב"רולינג סטון", "הייתי אוהד גדול שלו בימים שבהם חזה תוצאות משחקי בייסבול. אבל האדרת והאלהת החנון הממושקף והסטטיסטי לדרגת נוסטרדמוס של תפיסת העולם והגישה של אמריקה, מעידה בקול גדול היכן היה נתון ראשה של העילית הפוליטית בעת הזאת".
כאדם צעיר האמנתי שמה שעומד לבחירות הוא עובדות. בחירות 2016 לימדו אותי שיש עובדות ויש אמת חלופית. היינו אמורים להבין את גודל האימה כאשר אנשיו של טראמפ ניסו לקדם ולשווק את הטענה שטראמפ ניצח גם בהצבעה הפופולרית ולא הילרי קלינטון עם רוב של שלושה מיליון קולות. לכן הומצא מונח חדש: אמת חלופית. עובדות חלופיות אינן שוללות את האמת העובדתית אלא מציגות אלטרנטיבה למי שמעדיפים אותה. אנשיו של טראמפ התעלמו מהיום הראשון מנושאים מסוימים והציגו את שלהם. שום כמות של דרישה להראות את טראמפ האמיתי לא שינתה את הדברים.
"ואז הגיע טראמפ", כתב טייבי, "נוחר כחזיר ומפליץ את דרכו דרך תחנות הקמפיין המוקדמות, אומר דברים מסמרי שיער, מתנהג כמו היטלר ברגע אחד וכמו אנדרו רייס קליי בשני וכמה מפתיע: הטלוויזיה לא יכלה להסיר ממנו את עיניה. הוא השתלט על זמן השידור ולא היה שמח ועולץ ממנו למלא 8,760 שעות שידור. באותו רגע נזכרתי בשירו של ארצ'יבלד מקליש 'סוף העולם'. השיר מספר על קרקס נודד; הצופים מתרגשים מהלוליינים, ממאלפי האריות והפריקים, עד שתקרת האוהל עפה: ושם, מעליה, תלוי מעל אלפי פרצופים לבנים ועיניים משתאות, בלילה השחור ללא כוכבים, בשקט, במשק הכנפיים הגדולות החוצות את השמיים הרחבים, חור שחור של כלום, כלום, כלום - שום דבר. טראמפ היה הולוגרמה, מתחזה בגרוש, בדרן טלוויזיה שנקלע למצב הגדול אלף מונים מכישוריו ויכולתו וניסה להתפלל שהקסם הריק מתוכן ימשיך לעבוד. הוא כנראה נועד להיות קבור תחת הר של הבטחות מופרזות וחסרות כיסוי, ולקח איתו בתהליך מוות אלפי מעריצים המומים ליפול איתו מהצוק".
מאולף במשך דורות להיות לא יותר מצרכן ממושמע, הפך העם באמריקה לאומה של קנייני ריאליטי, מערבבים ומתאימים אייטמים חדשותיים כדי לשקף את האישיות מעשה ידיהם. שמחים ברעיון שמציאות אינה אבסולוטית אלא נושא לבחירה, משהו שאנשים בוחרים שישקף את הקונספציה שלהם. מישהו נעשה מפורסם, אנו חופרים את כל הצואה על אודותיו, דוחפים את אפו בה ודורשים כי יירד על ברכיו ויבקש מחילה. אם אתה רוצה כוח באמריקה, עליך לקבל על עצמך את עליונותה של התקשורת. זה כמו לשלם דמי כניסה בדלתו של המועדון הכי אקסקלוסיבי בעולם.
במשך דורות הפכו את החדשות כאן למוצר צריכה שאינו שונה משיווק צ'יזבורגרים ומשחקי וידיאו. אם אתם רוצים שולי רווח רחבים יותר, כל שעליכם לעשות הוא להכניס למוצר יותר שומן, סירופ תירס ואלימות ולחכות לקהלכם הסובל מהשמנת יתר, גירוי יתר וגעגוע למה שטרם היה. פעם זה לא היה יותר ממעשי רצח, פיגועים ולידות של פנדה בגני חיות שהוגשו לצופים במטחים הולכים ומתקצרים של 40, 30 ו־20 שניות.
עבור רבים כאן ייצג טראמפ תעלומה קשה לעיכול לתקשורת ובעיקר לחדשות טלוויזיה. מפיקי טלוויזיה הבינו כי טראמפ הדליק מבערי טורבו ברייטינג שלהם. הם תהו כיצד ממשיכים להפיק ממנו רייטינג נפלא בלי לעזור לו להקים את הרייך הרביעי? הרודן הטלוויזיוני הבור בעל ההברה האחת הצליח להשמיד את האוליגרכיה החזקה ביותר שהעולם המערבי הקים אי־פעם. התהליך האלקטורלי הפך לכה מלאכותי ודיספונקציונלי, עד שכל שרלטן בעל חצי מוח עם ביצים יכול לנסות להיכנס דרך הדלת הראשית ולקרוע את מוסדות הממשל הקדושים לגזרים.
זה טקסט סיכום, ואינני חייב לספר את הדברים הנוראים שעשה טראמפ בימי שלטונו הראשונים. אתם קוראים עיתונים וצופים בטלוויזיה, ואני לא משאית זבל שעוברת בסוף השבוע ומפזרת בחינם קול קורא המסכם מה היה לנו. אבל ההתחלה קורצת, משום שהעידה על הבאות. כבר בהתחלה רעשה אמריקה מהפגנות סוערות בגלל הצו הנשיאותי המטורלל שעליו חתם טראמפ ובו אסר על כניסת מוסלמים משבע מדינות לאמריקה. את הצו עזר לו להביא לעולם שוליית השטן רודי ג'וליאני, שהיה הראשון להודות בטלוויזיה שזה צו נגד כניסת מוסלמים ולא מחבלים בפוטנציה. משפחות שיקיריהן נעצרו בשדה התעופה התייפחו בשידור.
הדבר המביש והנורא ביותר שעשה טראמפ בהתחלה היה ביקורו המתוקשר במטה ה־CIA בלנגלי, וירג'יניה. את הבוז שלו לקהילת המודיעין הפגין כבר בבחירות, כאשר חלק על הקביעה בדבר המעורבות הרוסית בפריצה למחשבי המפלגה הדמוקרטית. עניין של אמת חלופית. מי שהשמיץ אותם מראש טפל עליהם במהלך כהונתו את כל מה שקרה ולא התאים לו. כך החמיץ, לטענתו, את המזכר שהבהיר לו באותיות גדולות ומהבהבות שמגיפה קטלנית עושה את דרכה מסין לאמריקה. אותו מזכר שטראמפ אמר לוודוורד שכנראה החמיץ.
את הרגע ההוא במבואה של ה־CIA בלנגלי היינו צריכים להפנים ולהטמיע. לא ברמת ההשתאות של השיאים הנרקיסיסטיים שאותם הצליח טראמפ לשבור, אלא ברמת הפקת מסקנות ובשינוי טון וסבר מיידיים. לא כמו שלוש השנים שלהן נזקקה התקשורת כדי להבין באמת עם מי יש לה עסק.
טראמפ עמד בגבו אל הקיר שעליו כוכבים אנונימיים המציינים את חללי ה־CIA שאת שמותיהם ופועלם מעדיפים לא לחשוף. בגבו לאנדרטה לפטריוטים, הלין הנשיא הנבחר משך דקות ארוכות אצל בכירי הסוכנות על הניסיון לגרוע מהקהל שהשתתף בהשבעתו, שהייתה לדבריו גדולה יותר מכל ההשבעות כולן. הניצבים בשורות הראשונות הביטו בו בנימוס ומחאו כפיים בעצלות מודגשת. אישית חשבתי שהופגן איפוק גדול כי לא ירו בו. אינך בא לקודש הקודשים של ההקרבה ומתלונן על כמה אנשים הגיעו להשבעה שלך ומבטיח לחקור את תוצאות הבחירות. אתה הנשיא הנבחר. השמדת את קלינטון. מה לא בסדר איתך?
אין דרך נעימה להיפרד מדונלד טראמפ. שנים אחרי לכתו יעמלו כאן מנהיגים טובים ומסורים יותר לתקן את הנזק שגרם. אין תסריט שבו קוביד־19 יוצא מחייה של אמריקה לפני 2022. בצחיחות הרגשית שלו ובחוסר האמפתיה שגילה לקורבנות המגיפה, חשף טראמפ את אמריקה לסוג נלוז ונחות ביותר של מנהיגות. בעוד מנהיגים אמורים לפעול למעננו ולעמול על הווה ועתיד טובים יותר, הגדיר טראמפ את הגרסה הבוטה ביותר של מנהיגות קולנית, יהירה ורברבנית, ובעיקר שקרית, שבה המנהיג הוא העיקר והמרכז ולא בוחריו. הבית הלבן כמו קריות שלטון אחרות, אמור להיות אי של עשייה דינמית, חיובית ורבת־השראה ולא קומפרסור ההולם ברקות ללא הפסקה. גם ברגעיו האחרונים של הקמפיין שלו, רועם קולו של טראמפ כמו צלצול טורד באוזניים בהבלים ובשקרים שהוא מפיץ עד אחרון הבוחרים.
קשה לדמיין בוקר חדש באמריקה בלעדיו. עד כדי כך מתישה, מקיזת אינטליגנציה, פוגענית ונטולת בושה הייתה נשיאותו. יהיה מוזר להתעורר ליום ללא ציוצים של האסיר משדרות פנסילבניה. ללא רקיעת נעליהם של אנשיו מתרוצצים כתרנגולים ערופים בניסיון לחפות על השקרים, הקללות והבוז שהפיץ. ניתן לייחס את האחוזים הפנומנליים של ההצבעה הגבוהה לפני יום הבחירות בעיקר לדבר אחד: לרצון של אמריקה להוריד את הווליום, להדביר את קוביד־19 ולשוב לחיים של שפיות, שבהם מנהיגים נבחרים אינם מתעבים את האומה שבחרה בהם.