מיכל דריימן ויהונתן בן־המוזג מצאו את עצמם ביום שני השבוע דוהרים בשיירה מוזרה אל תוך המדבר. הם יצאו מדובאי המעטירה ואחרי שעה של נהיגה מהירה במרחבי השממה, הגיעו למטע תמרים ענק. שטיח רחב, מזמין, המתין להם בפאתי החלקה. מעליו נמתחה יריעה מצילה כדי להגן על המסובים מהשמש הבוהקת.
דריימן, שותפה בקרן JVP של אראל מרגלית, ובן־המוזג, יזם הייטק (פוד־טק) ישראלי, מצאו את עצמם מככבים בסצינה דמיונית: אמצע שום מקום, שטיח צבעוני, לצדו חונות מכונית בנטלי מרהיבה וג'יפ ריינג'־רובר עוצמתי. המארח שלהם מחא כף ואיכשהו צצו שם קנקני קפה בדואי חריף ותה מתקתק, ומיני תקרובת. אורחת גמלים, נהוגים בידי רוכביהם, הופיעה פתאום וחלפה בדממה ליד השטיח.
המארח, נשוי לשלוש נשים (הראשונה, אהבת חייו, אך חשוכת ילדים; השנייה בתו של האמיר של מכה; השלישית ממלזיה) מנהל חיים כפולים. מחצית מהזמן הוא בדואי בגלבייה לבנה המגדל תמרים במדבר, במחצית השנייה הוא משייט בין לונדון, טוקיו ומגדליה של דובאי המעטירה. כל זה קורה במטוסים פרטיים ובמכוניות בנטלי. החיים היפים, סטייל לילות ערב.
הכוכבים האמיתיים של האירוע במטע היו תמרי "חילווה", הזן הגדל באותו מטע. שני הישראלים חזרו מצוידים בכמה קופסאות של התופין המדהים הזה וחילקו אותו לחבר'ה מהמשלחת. לטעום את החילווה ולמות. מתוקים להחריד, נוטפי ריר דבשי טבעי בטעם גן עדן, אלה התמרים שמחולקים לאמיר של מכה ומנעימים את זמנם של העושים בקודשי האסלאם בסעודיה. התמרים הטעימים והיוקרתיים בעולם.
מה בן־המוזג ודריימן חיפשו שם במטע התמרים הנידח בדובאי? האמת היא שלא הם חיפשו, אלא חיפשו אותם. והכל בגלל חדקונית הדקל. סוג של חיפושית אדומה שמוגדרת כצוררת הרשמית של דקלים ועצי תמר ברחבי הגלובוס. היא מתגנבת לעץ בחשאי, קודחת לתוכו, מטילה בו את ביציה, שהופכות לתולעים, שמכרסמות את ליבת הדקל וגורמות בסופו של דבר למותו החטוף. השתלטות עוינת יעילה, מהירה וקטלנית.
החדקונית הזו, כולה 2־4 ס"מ, מחסלת כמויות אסטרונומיות של עצי דקל ודקל תמר ברחבי העולם. עץ דקל תמר מניב בין 80 ל־200 ק"ג פרי בשנה. ההפסד הנגרם מהטבח ההמוני הזה הוא עצום. האמצעים הננקטים נגדה אינם יעילים, יקרים וגורמים בדרך כלל יותר נזק (סביבתי) מתועלת. יש המשתמשים בריסוס מאסיבי, יש המחדירים כימיקלים למי ההשקיה. היעילות נמוכה, הפגיעה היא בכל המטע ובכל השטח, המחיר הסביבתי כבד. אז ככה הגענו ליהונתן בן־המוזג.
הוא היה ראש מטה יחידת 8200 המיתולוגית (בזמנו של פנחס בוכריס). מה ליחידת המודיעין האגדית ולחיפושיות זבל? שאלה מצוינת. אחרי שירותו הצבאי הקים בן־המוזג חברה שעוסקת בפיתוח חיישנים (סנסורים) רגישים. "יום אחד", סיפר לי השבוע בדובאי, "התקשר אליי דני הררי, מפקד 8200 לשעבר, שהקים את חברת 'אדמה' החקלאית. 'הגיע הזמן', הוא אמר לי, 'שנפסיק לרסס את עצמנו לדעת. אתה מתעסק בסנסורים. בוא נמציא משהו שיסייע לנו במקום להטביע את הכל בריסוס קטלני, לבצע פשוט סיכול ממוקד. ברגע שנוכל למקד ולזהות את המזיק או את האיום, נוכל לפעול נגדו נקודתית'".
כך בדיוק היה. חברת אגרינט של בן־המוזג הסתערה על האתגר ויכלה לו. "דבר ראשון למדנו את החדקונית", משחזר בן־המוזג, "את תכונותיה, יכולותיה, דרכי פעולתה. ואז פיתחנו את הסנסור שלנו". החיישן של אגרינט עולה לצרכן 12 דולר, אבל הוא חוסך לבעליו הון תועפות. הוא מוברג לתוך העץ וממתין שם בשקט לחדקונית. הוא בכוננות. כל חבריו תקועים סביבו במטע, כל אחד בעץ אחר.
החיישן יודע לאתר את הרגע המדויק שבו החדקונית מגיעה לעץ ומתחילה לחדור לתוכו. הוא פשוט מקשיב לה ושומע אותה. הוא יודע להבדיל בין הרעש שהיא גורמת לבין כל הרעשים האחרים. ברגע שהוא מזהה את החדירה, הוא מעביר את המידע לענן, שאליו מחוברים כל שאר החיישנים, משם לאפליקציה של בעל המטע, שמדליקה נורה אדומה על עץ מספר 285 ג' בלב המטע. בעל המטע צריך בסך הכל להשגיח על הקונטרול. כשנדלקת נורה של עץ מסוים, הוא מבצע טיפול מהיר בעץ וזהו. החדקונית נופחת את נשמתה, העץ ניצל.
"רק אם מזהים את התהליך בתחילתו, אפשר לבלום אותו, לטפל בחדקונית, להרוג אותה בלי לגרום נזק ולהציל את העץ", מספר בן־המוזג. עד היום איתור העץ הנגוע היה קורה רק כשזה מאוחר מדי. כשרואים את הנזק, כבר אי אפשר להציל את העץ. עכשיו אפשר להקדים תרופה למכה. "האתגר היה קשה. היינו צריכים לפתח טכנולוגיה שתשמע זחל שגודלו 7 מ"מ בתוך עץ שמשקלו 5 טון. זה אירוע לא פשוט. אבל היינו צריכים לפתח פתרון נוסף: שהחקלאי יידע שהטיפול הצליח והדקל נקי מזחלים ורימות של חדקונית. הסנסור שלנו נותן מענה מלא של 100% לשני האתגרים האלה".
עכשיו תארו לעצמכם מה ההמצאה הזו עושה למגדלי הדקלים בדובאי. בעולם יש כ־4 מיליארד דקלים. מתוכם בסביבות 150 מיליון הם דקל תמר, כלומר עצים מניבי פירות תמר. מתוכם כמעט שליש (43 מיליון) נמצאים בדובאי. הטכנולוגיה הישראלית של אגריטק היא בעצם ביטוח חיים זול, המוני ויעיל לחייהם של עשרות מיליוני העצים האלה. זו הסיבה שהמארח של דריימן ובן־המוזג התלהב כל כך. זו הסיבה שהאמירותים, אנשי דובאי, אבו דאבי ואיחוד האמירויות הסתערו השבוע על המשלחת שהוביל יזם ההייטק אראל מרגלית בהתלהבות מופגנת, אמיתית, אבל גם עניינית ומקצועית להחריד. "בואו נפתח מערכת יחסים", אמר המארח לדריימן ובן־המוזג, "כל השאר כבר יקרה מעצמו".
[email protected]