1. על רקע הדיונים על מתווה החזרה ללימודים עלתה שוב לדיון הסוגיה התקציבית והתוספות הדרושות לכאורה למערכת החינוך. אז לתשומת לב כל אלה שדורשים לשפוך עוד ועוד תקציבים ומנצלים את הקורונה כדי לפזר מיליארדים כאילו מדובר בארוחות חינם: תקציב החינוך עמד בשנת 2010 על כ־33 מיליארד שקל, וב־2019 הוא כבר התרומם לכ־64 מיליארד שקל - גידול של כמעט פי שניים תוך עשור. תקציבי הבריאות והחינוך הם המתוגמלים ביותר בעשור האחרון - שניהם קפצו דרמטית, הרבה יותר מהממוצע ומשיעורי הגידול הטבעי. ובכל זאת, ולא משנה כרגע התירוץ, זה תמיד עניין של תוספות תקציב. אוטומטית, צריך עוד כסף. באמת?
באופן כללי, התפיסה שתוספות תקציביות יפתרו את כל הבעיות מטעה ומשלה. תקציב החינוך הוא בין החשובים ביותר בכל מדינה, ובעבר ניתחתי את בעיותיו. לא רק שהוא בין הגבוהים ביותר בישראל, יש לו השפעה דרמטית על הפערים החברתיים - ולמרבה הצער, לשלילה. מכמה דוחות וניתוחים שפורסמו אפשר להבין את הסיפור העגום של תקציב החינוך: לא רק שהוא לא שוויוני, לא רק שהוא נכשל בצמצום פערים באמצעות תקצוב דיפרנציאלי - למרבה האבסורד הוא גם חיזק את החזקים, החליש את החלשים והיה מנוע של אי־שוויון חברתי לאורך עשרות שנים.
בסופו של דבר, אי־שוויון בחינוך מתורגם לאי־שוויון בהזדמנויות בעבודה, לפערים חברתיים שהולכים ומתרחבים ולתסכול גובר אצל אלו שנותרו מאחור. יש כסף במערכת החינוך, והרבה כסף. יש לנו מערכת חינוך לא רעה, אף שכולם אוהבים לחבוט בה, אבל היא גם מהגרועות בעולם במדדים של שוויוניות והקצאת מקורות. לאורך שנים, הפערים הללו ניכרים בהישגים של תלמידים מרקע חברתי־כלכלי שונה: ככל שהרקע גבוה יותר, כך ההישגים טובים יותר. הפערים בהישגים הלימודיים בין תלמידים מרקע חברתי־כלכלי חזק לתלמידים מרקע חברתי־כלכלי חלש הם הגבוהים ב־OECD.
כשיש תקציב אבל הוא לא מנוהל נכון וסדר העדיפויות שלו גרוע - זה לא אומר שחסר כסף, אלא שההתנהלות הפנימית של תקציב החינוך מקדמת דנא היא רעה. ד"ר ראובן פרנקנבורג, עמית בפורום קהלת, כיהן 40 שנה באגף התקציבים באוצר ובאגף החשב הכללי, וכחשב ב־9 יחידות ומשרדי ממשלה. הוא ידוע בביקורת החריפה שלו על ניהול התקציב במדינת ישראל. בנייר עמדה שפרסם לאחרונה הוא מביא כמה תובנות על התקציבנים, אותם פקידים שיושבים במשרדי הממשלה וביחידות הסמך הגדולות המופקדות על בניית התקציב של אותו משרד או יחידה. הם אלו שמקשרים בין אגף התקציבים באוצר לבין המשרד שעליו הם מופקדים.
הנה מה שאמר לו אחד התקציבנים במסגרת נייר העמדה: "...אני חושב שצריך לעבות את הנושא ולהדגיש את תחושת הדחיפות וגודל הבעיה. לומר שהתקציב 'חשוב' למשרד ולציבור, זה אנדרסטייטמנט. המצב כיום הוא שאנו פועלים ללא תוכנה נורמלית, ללא מנחה מקצועי, ללא הכשרה מקצועית, ללא נוהל וללא תורה סדורה. זה גורם נזק כבר מאוד לציבור ומשפיע משמעותית על ניצול התקציב ועל יכולת הממשלה לבצע עבור האזרחים את מה שהיא מבקשת לבצע באמצעות התקציב...".
ועוד עדות של תקציבן משרד אחר, מן הוותיקים שבהם: "אלה צעירים חריפים, נמרצים וחדורי מוטיבציה. יש עליהם עומס גדול מאוד של משימות שונות וקשה לדרוש מהם להעמיק מאוד בנושאי המשרד שהם עוסקים בו. יש כמובן יתרון למי שבא עם ראש 'נקי' ושואל לעתים שאלות יסוד שבמהלך העשייה אין נותנים עליהן מספיק את הדעת. מצד שני, אנשים אלה רק סיימו - מן הסתם בהצטיינות - לימודי כלכלה, ולעתים השאלות שאנו שומעים מרתיעות בחוסר הידע".
ואלו דעות של אנשים מתוך המערכת, שעוסקים בענייני התקציב מדי יום ביומו, ואומרים למעשה דבר מבהיל: נגרם נזק כבד בניצול התקציבים במדינת ישראל.
2. ומתקציב החינוך והשלכותיו לתקציב ההשכלה הגבוהה ותוצאותיה. הנה שאלה שמעניינת כל סטודנט: מהי רמת השכר שמחכה לכם בשוק העבודה עם גמר לימודיכם האקדמיים (שתלויים כמובן במקרים רבים במסלול שבחרתם כבר בתיכון ובציונים שקיבלתם)? האם אתם יודעים מהם החסמים העיקריים, לא רק הכלכליים, שאתם עלולים להיתקל בהם בשוק העבודה? האם אתם יודעים מהו המקצוע הנלמד ביותר באוניברסיטה ומהו התואר המכניס ביותר? האם אתם יודעים שישראל היא שיאנית הלימודים במדעי החברה בין מדינות OECD, ושמדעי החברה הם בין המקצועות הפחות מתגמלים?
הכלכלן הראשי באוצר פרסם החודש עבודה שנותנת כמה תשובות לכך. למשל, כשליש מבוגרי האוניברסיטאות (קרוב ל־23 אלף) הם במדעי החברה בשנת 2017־2018, אחר כך הנדסה ואדריכלות (כ־17%), מדעי הטבע, מתמטיקה וחקלאות (כ־15%), מדעי הרוח והחינוך (כ־14%), עסקים ומדעי הניהול (קרוב ל־8%) ומשפטים כ־3%. במכללות האקדמיות, שבהן סיימו קרוב ל־21 אלף בוגרים באותה שנה, התמונה משתנה: עסקים ומדעי הניהול בראש עם כ־23% מהבוגרים, מדעי החברה כ־21%, הנדסה ואדריכלות (כ־14%), מדעי הרוח והחינוך (כ־13%) ומשפטים (קרוב ל־13%).
אבל מה שמעניין יותר הוא שכר הבוגרים. לפני המספרים, הבהרה חשובה: מדובר בממוצעים, וטבעם של ממוצעים הוא שהם עלולים להטעות, כי מדובר בקשת רחבה של מקצועות בכל תחום. אבל זו בהחלט אינדיקציה לרמות השכר שמחכות לבוגרי האוניברסיטאות והמכללות עם סיום לימודיהם.
המקצועות המתגמלים ביותר, באופן לא מפתיע, הם מתמטיקה, סטטיסטיקה ומדעי המחשב, עם ממוצע של כ־28.2 אלף שקל ברוטו לחודש באוניברסיטאות, לעומת כ־25.2 אלף שקל במכללות; אחריו הנדסה ואדריכלות עם כ־26.1 אלף שקל ברוטו בממוצע באוניברסיטאות לעומת כ־20.8 אלף שקל במכללות; רפואה עם כ־24 אלף שקל (במכללות אין לימודי רפואה); מדעים פיזיקליים כ־21.5 אלף שקל ברוטו באוניברסיטאות בהשוואה ל־16.3 אלף שקל במכללות; משפטים כ־18.3 אלף שקל באוניברסיטאות לעומת כ־15.5 אלף שקל במכללות; עסקים ומדעי הניהול עם 18.3 אלף שקל באוניברסיטאות לעומת 17.2 אלף שקל במכללות.
בחציון התחתון של התגמול המקצועות הבאים: מדעים ביולוגיים וחקלאות עם 14.6 אלף שקל ברוטו באוניברסיטאות לעומת 13.2 אלף שקל במכללות; במדעי הרוח הכלליים 14.5 אלף שקל לעומת 17.1 אלף שקל; במקצועות העזר הרפואיים - 13.7 אלף שקל לעומת 9,700 שקל; במדעי החברה 13.5 אלף לעומת 12.6 אלף; בשפות וספרות כ־11.5 אלף שקל (לא קיים במכללות); בחינוך 10,600 שקל לעומת 11 אלף שקל, ואחרון בדירוג אומנות עם 9,700 שקל באוניברסיטאות לעומת 11.4 אלף שקל במכללות.
ועל רקע הנתונים האלה כדאי להזכיר את דבריו של שמוליק סלבין, לשעבר מנכ"ל משרד האוצר: "המדינה חייבת לתת את מרב המשאבים הלאומיים לאשכולות מדעי הטבע, ההנדסה, מדעי החיים והרפואה, כי הם תרמו ותורמים לשיפור החיים, להארכת החיים, לכל השיפורים הטכנולוגיים במדעי המחשב, בסלולר ועוד. לעומת זאת, מדעי החברה והרוח, ובעיקר המחלקות של מדע המדינה, סוציולוגיה והיסטוריה, לא תרמו מאומה ב־50 השנים האחרונות לאנושות בכלל ולמדינת ישראל בפרט. הן הפכו למחלקות פוליטיות דלות מחשבה, מונוליטיות, לא מתקיים בהן ויכוח אקדמי אמיתי. במחלקות האלו אין ויכוח, אין מחלוקות, ואין חופש מחשבה. לכן הכסף הציבורי הגדול לא צריך לעבור אליהן. מי שרוצה ללמד מדעי רוח מוטים לכיוון אחד - שיתכבד להקים מכון פרטי וילמד את זה שם".
חותם על כל מילה.