בדומה למתרחש במרבית הבתים בישראל, גם אצלי מופעל לחץ מתמיד לצאת לטיולים ברחבי ארצנו. כאלה שיגאלו אותנו מהעוצר המתמשך שמכונה בעת הזו “החיים", ויטעינו אותנו מחדש באוויר צח ובחוויות אקזוטיות. הבעיה היא שאני לא שותף ללחץ הזה. למעשה, הוא מלחיץ אותי. עצם המחשבה על כביש בין־עירוני החורג מגבולות גדרה־חדרה מטילה עליי מורא. אין לי בעיה עם אקט הטיול עצמו, אני אפילו מחבב אותו. אבל ההיגיון הפשוט קורא לי שלא לנדוד לנדוד. אם לוקחים, מחד, מדינה קטנה עם מלאי מוגבל של אטרקציות, ומצליבים אותן, מאידך, עם מיליוני ישראלים רעבים לחופש וליציאה החוצה, התוצאה לא יכולה להיות חיובית. בשום מצב.
אבל בשבת האחרונה הלחץ הכריע גם אותי. וכך מצאנו את עצמנו בשעת בוקר מוקדמת מדי דוהרים צפונה ביונדאי. טוב, “דוהרים" מתאר אולי את חצי השעה הראשונה. זמן קסום של אשליות, בחסות אוויר קריר מהמזגן ואופטימיות זהירה של ווייז. אלא שאז הדהרה הפכה לזחילה. עומס תנועה כבד הסתמן באזור פוריידיס. למה? ככה. כאילו שאם נדע את הסיבה זה יעזור. בכל מקרה, ווייז - כבר היה פחות אופטימי - הנחה אותנו לסטות מהדרך ולבצע עיקוף בתוך היישוב עצמו. הידעתם שמשמעות השם פוריידיס בערבית הוא “גן עדן קטן"? ובכן, לא בשבת. לא כשאתה תקוע חצי שעה באותה כיכר, מצופה בישראלים אחרים שמנסים להימלט מהפקק. וכך, אחרי עיכובים ועצבים אין ספור, הגענו באיחור של למעלה משעה ליעדנו - הלגונות של חוף דור. החניה הסמוכה לחוף כבר הייתה מלאה (בעשר בבוקר), אז חנינו רחוק. לגיטימי, ארץ קטנה.
לשמחתנו, החוף עצמו לא היה הומה מדי, והלגונות היו יפות ופראיות בדיוק כמו שאני זוכר אותן מילדות. למשך כשעה הייתה לנו חוויה טובה באמת. בשלב מסוים אפילו עלה בי הפקפוק הקבוע שלי כלפי הפסקת הטיולים בעת הזו, גם כשכמות האנשים בחוף גדלה למול עיניי באופן אקספוננציאלי. הבועה התנפצה בהקדם. כששבנו לרכב, גילינו ששביל הגישה הצר שבו הגענו הפך למלכודת חניה שממנה אי אפשר לצאת, אי אפשר להיכנס אליה ובעיקר אי אפשר לתקשר באופן רציונלי עם הנהגים רפופי העצבים. למרבה המזל, לפנינו היה נהג שאיבד את זה לגמרי, חמוש ברכב ארבע על ארבע, שפילס את הדרך באמצעות צעקות, איומים ונהיגה פראית.
כשנחלצנו סוף־סוף והגענו לכביש סלול, התחלנו לחוש ברעב. היות שאין מסעדות, הבחירה ההגיונית הייתה לשוב לפוריידיס, מתוך הנחה ששם לבטח יימצא איזשהו סידור. וכך היה. מסעדה מוכרת, הממוקמת ממש על כביש 4, מכרה מזון בטייק אוויי. טור של אנשים נעמד בכניסה, ממתין לתורו, כולם משתדלים לשמור על מרחק ועוטים מסיכות. בעצם, לא כולם. ארבעת המוכרים רכנו מעל החומוס והשווארמה ללא כל מסיכה, או תחושת אי־נוחות למול הקליינטים המודאגים. לפתע נכנס למקום שוטר. הייתי משוכנע שאנו עומדים לצפות בדרמה מקומית, אלא שאז אחד המוכרים חייך לעברו, מסר לו שקית עמוסה במזון, והשוטר הודה לו והלך לדרכו. גם הוא, מיותר לציין, היה נטול מסיכה.
אחרי המתנה מייגעת קיבלנו את האוכל, ומצאנו איזשהו שולחן צדדי בסביבה מלוכלכת בעליל. לשבת בתוך המסעדה הרי אסור. בלענו במהירות את תכולת הפיתה ונסנו לרכב, מתפללים לנסיעה מהירה הביתה. תפילותינו לא נענו. בתוך זמן קצר התנועה דרומה פשוט נעמדה באזור בית ינאי. ווייז שלח אותנו לעוד מסעון עוקף, הפעם בין מושבי השרון. חזרנו הביתה עייפים אך עצבניים, בתום יום שאולי שעה מתוכו הייתה ראויה באמת.
זה סיפור קטן, כמעט אזוטרי, אבל הוא מייצג נאמנה את הסיפור הגדול שכולנו חיים בו כרגע. אנחנו מנסים להעמיד פנים שהכל בסדר, ושאין צורך לשנות באופן מהותי את ההרגלים שלנו, אבל הקורונה צוחקת לנו בפרצוף בכל פעם מחדש. במקום ללכת עם הראש בקיר, ולמצוא את עצמך בפקק אינסופי, עדיף לקחת אוויר ופשוט לחכות בסבלנות עד שדברים ישתפרו. או לפחות יתבהרו.
על הסכין
- בכל מוצאי שבת הריטואל חוזר על עצמו. הרשתות החברתיות נמלאות בנתונים מספריים סופר מרשימים על ההפגנות. 250 אלף איש בכל הארץ, זה גדל מרגע לרגע! וגו'. אלא שערוצי התקשורת הממוסדים, כולל “הארץ", מדווחים על מספרים נמוכים בהרבה. בדרך כלל אלפים. ואיך נאמר? קשה לחשוד ב"הארץ" שהוא מנסה לגמד את ממדי ההפגנות.
- הקליפ המדובר של עדי ביטי הוא מביך. בעיקר בגלל הניסיון הניכר כל כך להיות “פרובוקטיבי". אבל ההתנפלות הקולקטיבית עליו מפחידה הרבה יותר. מה לעזאזל הבעיה עם בחורה בת 19, שמתלבשת באופן חשוף ומצולמת בהקשרים - לא עלינו - מיניים? הפוריטניות הזו מרגיזה. ולא פחות, הצביעות שעומדת מאחוריה.
- הירידה המשמעותית ברייטינג של “אופירה וברקוביץ'" היא מקרה מבחן מרתק. האם היא אכן נובעת מהחרם שהוכרז עליה בליכוד? אם כן, מדובר בתקדים סופר משמעותי. ואולי גם לחלק מהצופים הלא ליכודניקים נמאס מרמת הדיון הנמוכה והמתלהמת? ואולי זו פשוט חזרה לרייטינג העונתי הממוצע של התוכנית? בכל מקרה, יהיה מרתק לעקוב.