החודש האחרון של הבחירות בארצות הברית, בעיני הקיביצר החובבן, היה מרתק ברמות של סדרת מתח. בעניינים הנוגעים לגורל מדינת ישראל הוא היה מכריע יותר מאשר הבחירות הקרבות אצלנו. הפתעת הבחירות לטעמי היא אמריקה. חיי המסך שחווים האמריקאים, כולל חדשות, מעריסה לקבר, הם תערובת משתנה של אלימות ובידור ברמה של קומיקס, אלא שמעולם לא חשבתי שאמריקה שבירה עד כדי כך שסוכן כאוס של תרבות האלימות והבידור ינהל קרב על הנשיאות אחרי ארבע שנים שבהן הוכיח שהוא סוכן כאוס של אלימות ובידור. אומנם כל מי ששוטט קצת בין החוף המזרחי למערבי חזר עם סיפורים על הפרימיטיביות של האזורים הכפריים, ומייקל מור הזהיר שאנו צועדים ל”טראמפלנד” לפני בחירות 2016, אבל לא האמנתי שגם אחרי מופעי האימים הביזאריים בקמפיין הבחירות, טראמפ עדיין ייתן פייט לכל מועמד שאיננו גורילה.
לטראמפ יש נוכחות מפוצצת מאגו וסטרואידים. הוא גדול, אדמוני ממנורת שיזוף ויפה בלורית זהובה. הוא מדבר בנחרצות של סטנדאפיסט, וברור שמוצרים של תרבות, אלימות ובידור יקנו אותו, ואינך יכול לחשוד באנשים לכאורה סבירים שהם תומכים בו ממניעים פתולוגיים או כי הם ציניקנים גמורים.
מה שקרה בחודש האחרון הוא שביידן זכה במעטפת טפלון ששמורה בעיקר לטראמפ. ככל שטראמפ הקצין את מטחי השטויות, העיוותים והשקרים שלו, כך הלך ביידן והתחזק. הרושם הוא שמאום לא היה פוגע בו, גם אם היה יורה באותו מסכן שטראמפ איים לירות בו בשדרה החמישית ולצאת נקי. לא רק שהבחירות עדיין היו לכאורה בכיסו, אולי אפילו הרפובליקנים היו מריעים לו.
מאז החלה מגיפת הקורונה ניכרת מגמה של מיתון מינון ההערצה והכיסוי המלטף. ככל שמספרי החולים והמתים עלו, כך יצא טראמפ נגד עוטי המסיכות וארגון הבריאות שעובד אצלו בבית הלבן. נראה שגם אמצעי תקשורת המיינסטרים הלגיטימיים הגבירו את רמת תגובתם להצהרות טראמפ. לאחרונה, למשל, כשהצהיר כי “הקורונה היא כמו שפעת”, מגישה ב־CNN דיווחה על הצהרתו והוסיפה באורח לגמרי ענייני ובלתי מתלהם שמדובר בדיסאינפורמציה, המשיכה בסתירת עובדות שהציג והעלתה מומחה רפואי שסתר את טענותיו החל ממספר נדבקי השפעת וכלה במסוכנות של הקורונה. הבעיה היא שכמו אצל נתניהו, לא ניתן לרדוף אחרי כל שקר מזדמן.
בארצות הברית, כמו בישראל, יש חיבור של דת ופאשיזם תחת מטרייה פטריוטית. בישראל זו האידיאולוגיה של הימין המשיחי של רבני ההלכה, שמתחברת לימין הקפיטליסטי הניאו־ליברלי בסגנון נתניהו. בארצות הברית זו הגרסה האוונגליסטית של הנצרות והימין האידיאולוגי בגרסת סטיב באנון. במדינות דמוקרטיות כמו ארצות הברית יש הפרדה בין דת למדינה לפחות ברמת החקיקה, ויש כלכלה של קפיטליזם מרוסן מול מדיניות רווחה נדיבה למדי. בדיקטטורות חילוניות החליפו פולחני אישיות ומשטרה חשאית אלימה את הדת, והכלכלה היא פועל יוצא של מדיניות השליט. בישראל יש ערבוביה של הכל בכל בדרך לריסוק הדמוקרטיה.