מי שגם מחפש צדק חברתי בבית המשפט העליון ספק אם ימצא אותו, למרבה הצער. הנה סיפור שממחיש יותר מכל את העיוותים במגזר הציבורי, את הבזבוזים בו ואת פצצת הפנסיה התקציבית, שאותה אני מתאר לא פעם בטור זה. כל הפרטים של הסיפור הזה לקוחים מפסק דין של בית המשפט העליון שניתן לפני כשלוש וחצי שנים בידי אליקים רובינשטיין, המשנה לנשיאת העליון דאז מרים נאור.

וזה הסיפור: בשנת 2014 הלך לעולמו בטרם עת השופט מרדכי נדל, בן 57 במותו. נדל היה סגן נשיא בתי משפט השלום במחוז הצפון וכיהן כשופט משנת 1998. נדל היה נשוי במשך 17 שנה ונישואיו באו אל קיצם בהסכם גירושים בשנת 2008. ההסכם קבע שגרושתו של נדל תקבל את חלקה בזכויות הפנסיה של בעלה - מחצית מזכויות הפנסיה שצבר המנוח החל ממועד מינויו לכס השיפוט (גרושתו הייתה המערערת לעליון). 

לפני מותו של נדל, הייתה לו בת זוג שהוכרה על ידי הביטוח הלאומי כידועה בציבור, וככזו מגיעות לה לכאורה זכויות בפנסיה של השופט ז"ל מכוח החוק. בפסק דינו של העליון כתב רובינשטיין: "אין ספק כי בני הזוג ניהלו מערכת יחסים הרמונית משנת 2009, אך לא עברו להתגורר יחד". 

לאחר הפטירה, תבעו הן הגרושה והן הידועה בציבור את חלקן בגמלת השאירים של השופט נדל. בשנת 2015 החליט הממונה על הגמלאות באוצר להכיר הן בזכאות של הגרושה והן בזכאות של הידועה בציבור לחלק בגמלה. הממונה קבע כי בת הזוג "הוכרה כשאיר לצורך קבלת הגמלה בהסתמך על החלטת הביטוח הלאומי שהכיר בה כידועה בציבור". הממונה הדגיש בהחלטתו כי מלבד שיקולים משפטיים, עמד גם הפן האנושי של המקרה, והוא התחשב, בן היתר, בשיקולים סוציאליים ואנושיים, ובראשם "הצורך להביא את בעלי הדין להסכמה אשר תאפשר להם להמשיך בחייהם לאחר האובדן הקשה שחוו". 

הוא קבע את שיעור זכותה של גרושת השופט על 33% מן הגמלה ואת שיעור זכאותה של בת הזוג על 17%. במועד מתן ההחלטה בגר ילדו הבכור של המנוח, ובנוגע לשני הילדים האחרים נקבע כי בהגיעו של כל אחד מהם לבגרות, חלקו בגמלה, אשר הועמד על 25%, יועבר לבת הזוג (הידועה בציבור). תקוותו של הממונה הייתה כי החלטתו תביא לשלום בין הצדדים ולתחושה כי נעשה עמם צדק, אלא שהוא התבדה מהר מאוד.

על ההחלטה ערער בנו הבגיר של השופט נדל בטענה שלא היה מקום להכיר בזכאותה של בת הזוג לחלק בגמלת המנוח. אגב, הממונה על גמלאות השופטים היה אז השופט מרדכי שפיצר, שמכהן כיום כשופט בבית הדין הארצי לעבודה. התהליך הוחזר שוב לבחינת הממונה, קוימו כמה דיונים, ושימו לב מה הוא החליט בשנת 2016: "משנפרשה בפניו מלוא התמונה, הגיע הממונה למסקנה כי לא הורם הנטל להוכחת מעמדה של בת הזוג כידועה בציבור באופן המקנה לה זכאות בגמלת המנוח. הממונה יישם את המבחנים שקבעו בפסיקה לשם הכרה בבני זוג כידועים בציבור: אשר לקיומם של חיים משותפים, לא היה ספק בעיניו כי בני הזוג קיימו מערכת יחסים הרמונית ואוהבת. עם זאת, כך נקבע, מרכז חייו של המנוח היה ונותר קיבוץ שניר בצפון, ואילו מרכז חייה של בת הזוג נותר בביתה בתל אביב, ולכן לא ניהלו משק בית משותף, תנאי להכרה בבני הזוג כידועים בציבור". לכן נקבע כי בת הזוג לא זכאית לחלק בגמלת השאירים.

לא ייאמן! איך הביורוקרטיה הישראלית, הן בביטוח לאומי והן בגמלאות השופטים, הגדירה "ידועה בציבור" של שופט אף שהם לא מתגוררים יחדיו ובתיהם ממוקמים במרחק של מאות קילומטרים זה מזה? אי אפשר היה לבדוק זאת בלי הערעור של הבן?

וזה לא הכל: הממונה גם החליט שגרושת השופט אינה זכאית לחלק בגמלת השאירים, כי לדבריו, הסכמת הצדדים בהסכם הגירושים אינה יכולה לגבור על הוראות החוק בענייני גמלאות. סיכום ביניים: הממונה על הגמלאות ביטל את החלטתו הראשונה לתשלום חלק מזכאות הפנסיה לבת הזוג ולגרושת השופט והורה על תשלום גמלת השאירים רק לשני ילדיו של המנוח עד הגיעם לגיל 20. עם זאת, החליט הממונה שלא יינקטו הליכים על ידי המדינה לגביית התשלומים המיותרים. למה ההנחה הזו? לא ברור.

והנה באנו לערעור בעליון של גרושת השופט בפני רובינשטיין, ואילו בת הזוג טענה כי קשיים כלכליים ואחרים מנעו ממנה להגיש ערעור על ההחלטה בעניינה. רובינשטיין סיפק החלטה ארוכה שנפתחה במשפט הבא: "אין חולק כי לזכויות הנוגעות לזקנה ולענייני הפנסיה חשיבות הרת גורל", ובסיכום דבריו הוסיף: "נוסף לפן המשפטי, כאמור, לא אכחד כי למקרא התיק חשתי תחושה של אי־צדק אם לא יתקבל הערעור, ולא רק בחלקו. גרושת השופט חייתה עם המנוח במשך 17 שנים, שבמהלכן צבר את זכויותיו לגמלה עד לפרידה. שלילת זכאותה מכל וכל איננה יכולה לטעמי להיות צודקת, לא כלפיה, לא בהתחשב בהסכם ולא במבט חברתי רחב יותר של זכויות".

רובינשטיין קבע שגרושת השופט תקבל נתח של 17% בגמלה במקום 33% בהחלטה המקורית והחליט לא להתערב בהמלצת הממונה לאי גביית תשלומי היתר ששולמו הן לגרושה והן לבת הזוג.
כולנו בעד צדק, כולנו בעד אנושיות, אלו אכן ערכים נעלים, אבל אם הצדק נעשה על חשבון כספי המדינה, זה כבר סיפור אחר. 

אני מתאר לעצמי שכל אזרח שמקבל בטעות תשלומים מהמדינה, צריך להחזיר אותם על פי דין. העליון ורובינשטיין ויתרו על גביית תשלומי היתר ותיארו זאת, בין היתר, בשל "הנסיבות הייחודיות" של המקרה. היו בטוחים: יש מאות ואלפי מקרים בעלי "נסיבות ייחודיות" בישראל, אבל כמעט באף אחד לא מוותרים על תשלומי יתר בהיקף של עשרות אלפי שקלים.