חיים בסרט: אנחנו חיים בתקופה היסטורית. רצף האירועים בעולם ובישראל לא מאפשר לנו לעצור לרגע ולהבין את גודל הדרמה של תקופה שעוד ייכתבו עליה ספרים ויופקו עליה סרטים, ושתילמד בהיסטוריה. תהיתי השבוע עד כמה כולנו, כאן ובעולם כולו, משמשים בתור ניצבים בעל כורחם בסט של סרט שסופו לא ידוע ואולי עדיין לא נכתב.
אני מתכוון כמובן לתמהיל המבהיל של נגיף הקורונה בתחום הבריאותי ועוד יותר על עוצמת השפעתו על הכלכלה, על החברה ועל סדרי עולם. הוסיפו לכך את מה שאנו רואים השבוע בארה"ב - מערכת בחירות שהמעצמה הדמוקרטית הזו טרם חוותה, עם נשיא שמתעקש ששלטון לא מחליפים בקלפי ומשדר שאם הוא לא יישאר בבית הלבן האירוע יסתיים בבכי לאומי פדרלי.
"בריון" שכזה טרם ידעה ארה"ב וטרם ידע העולם. אדם שמשקר לעמו, לא בוחל במניפולציות, מפזר ברחובות אבק שריפה וטוען את האקדחים והרובים שעדיין מוסתרים מתחת לבגדים. והוסיפו לזה את מה שקורה אצלנו בפוליטיקה, בממשלה המשותקת, בכלכלה ובעסקים, בהתקפות על גורמי אכיפת החוק, בהפגנות, ואת רוח הבחירות ששוב באוויר. עצרו לרגע והתבוננו סביב - אנחנו משתתפים בסרט ארוך, שמשכו וסופו טרם ידועים. האם תהא זו דרמת מתח, קומדיה, מדע בדיוני? לכו תדעו.
רבים עוסקים כעת בבחירות בארה"ב, בדפוסי ההצבעה ב"רצועת החלודה", בקמפיין ובאלקטורים ובחוקה, ואילו אני מבקש להתמקד בהשלכות עלינו כאן בישראל. ניצחונו של ביידן עדיין לא רשמי בשעת כתיבת שורות אלה, אבל בכל הקשור לישראל אני שקט ורגוע. ההסתגלות של שני הצדדים למצב החדש תהיה מהירה ושלמה. תתפלאו עד כמה.
יחסי ישראל־ארה"ב נשענים על שני קביים: "היחסים האסטרטגיים" ו"היחסים המיוחדים". האסטרטגיים נעוצים בשותפות בערכי היסוד, בהיותנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, בבריתות ובהסכמים צבאיים, בתקציבי הסיוע ובאינטרסים הדדיים. "היחסים המיוחדים" מתבטאים בהשפעת יהדות ארה"ב ונוכחותה במוקדי כוח והשפעה בממשל, בקונגרס, בסנאט, במכוני המחקר, באוניברסיטאות, בבתי המשפט, בכלכלה ובתקשורת. וכל זה לא עומד להשתנות.
בבסיס היחסים בין כל ממשל שם וכל ממשלה כאן היו ויהיו הקשרים הביטחוניים והצבאיים, שהם משמעותיים, רחבים ועמוקים. הם מונחים איתן בבסיס היחסים וחוצים ממשלים וממשלות, וכך יהיה גם בעתיד. בארבע שנותיו בבית הלבן הצליח דונלד טראמפ להתנחל בלבבותיהם של אזרחי ישראל עם האהבה הגדולה שהרעיף עלינו ושורה של החלטות היסטוריות: העברת השגרירות לירושלים, הכרה בריבונות הישראלית בגולן, וכמובן גיבוש וקידום הסכמי הנורמליזציה עם מדינות המפרץ.
טראמפ ראוי מבחינתנו כישראלים לתודה ולהערכה רבה, אך ישנו נושא אחד שבו הוא גרם וגורם לנו לאשליה אופטית חמורה ולהירדמות בשמירה בנוגע לעתידנו ולעתיד ילדינו. כ"מחווה", טראמפ שחרר אותנו לגמרי מכל מאמץ ומכל אחריות לנסות לפתור את הסכסוך עם הפלסטינים. הוא גרם לכך שזה לא יקרה כנראה במשמרת של בנימין נתניהו, באופן שיאפשר לו לממש את מורשת בית אביו, אבל בכך הוא "תוקע" את ילדיו (ונכדיו) של נתניהו ואת אלה שלנו.
בסוף היום טראמפ הולך לישון במרילנד, ואנחנו הולכים לישון בעוטף עזה, בעוטף ירושלים ובקו התפר, וזוהי לדעתי (כן, יש לי אומץ לומר זאת) תרומה שלילית של ממשלו גם לישראל וגם למזרח התיכון. אני לא יודע היכן תהיה בחודש הבא תנועת כחול לבן ובאיזה מצב, אבל מעבר לתחלואיה של המפלגה הזאת, לתלאותיה בממשלת נתניהו ולחוסר הניסיון של ראשיה ואנשיה בפוליטיקה פרקטית, אני מבקש לתעד כאן את אחד הפספוסים הגדולים שלה.
כחול לבן פספסה במעשיה, בפחדיה ובמחדליה את הרוב הדומם של אזרחי ישראל הערבים, את אותם רבים וטובים שמבקשים כתובת להתחבר אליה כדי להשתלב בחברה הישראלית, את דור המשכילים הצעירים שרוצים שינוי, מחויבות, תרבות, איכות סביבה וחיים נורמליים במדינה שלהם - מדינת ישראל.
כחול לבן פספסה את המנהיגות החדשה הפוליטית, המוניציפלית והכלכלית של אזרחי ישראל הערבים. ומה שגרם לפספוס הזה, מעבר לעובדה שהם לא השכילו לשלב ולו ערבי ישראלי אחד ברשימה לכנסת, הוא הפחד מבנימין נתניהו, מבנו בכורו יאיר ומשופרותיו. נתניהו הצליח להרתיע את כחול לבן מלנהל דיאלוג כן ואמיתי וליצור שותפות עם אזרחי ישראל הערבים. אחרי מערכת הבחירות הראשונה, כשכחול לבן הבינו את טעותם, הם החליטו לתקן, אבל אז נדמה היה כי כשנכנסו לוואדי ערה - קיבלו רגליים קרות ושבו בחזרה.
ובינתיים, נתניהו מתבונן בהנאה. דווקא הוא, ש"לא מרשה" לאף מפלגה ציונית לחבור לערבים, משתמש בהם, מנהל איתם דיאלוג ישיר ועקיף, רותם אותם אליו בשילוב אינטרסים, ואולי יעשה זאת שוב בקרוב. הוא מתבונן ברמטכ"לים של כחול לבן, שדווקא להם היה הכי קל בעולם להתחבר ולחזר אחרי ערביי ישראל, ואני מניח שגם הוא לא מבין מה בדיוק הקפיא אותם, אבל זה כנראה שייך להיסטוריה.
אני חושב כמעט מדי יום מניין תחזיר הממשלה הזו ואלו שיבואו אחריה את כמעט 200 מיליארדי השקלים שהוצאנו עד כה במשבר הקורונה, כאשר הסוף עדיין לא נראה באופק. לי אין ספק שזהו חוב עמוק שיעבור גם לדור הבא, שחלקו כבר סובל ממחסור בלימודים ובפרנסה. האם ניתן יהיה להטיל מסים על אוכלוסייה נאנקת? על חברות מתמודדות בחזיתות של תחרות ויבוא? עד כמה ניתן לקצץ בשירות הציבורי ובפנסיות תקציביות? מהיכן יבוא הכסף? כמה קרקעות מדינה ניתן יהיה לשווק ומי יקנה? האם יהדות העולם תתגייס לאיגרות חוב?
מה שמטריד אותי יותר מכל זה שאין צוות ממשלתי של ארבעה־חמישה אנשים חכמים ומנוסים (נאמר אחד מהאוצר, אחד מבנק ישראל, אחד מהתעשיינים, אחד מההסתדרות ואחד מהאקדמיה), שסורקים את הפוטנציאל ואת הסיכויים ומנסים לשרטט תוכנית "ליום שאחרי". כרגע העניין המהותי הזה לא מעניין את ראש הממשלה ושריו, שעוסקים בדברים של היום ומחר, וגם לא את הכנסת. אבל מישהו צריך לעשות את זה. אולי נגיד בנק ישראל ייזום? ישראל טובה בתחזוקת שבר.
עוד מעט ייערמו על המדרכות חפציהם של משפחות שייזרקו מבתיהם, ילדים שייזרקו מהגנים הפרטיים, והבנקים יתקשו לגבות את תשלומי המשכנתה מזוגות צעירים שהם מובטלים או בחל"ת מתמשך. ואז זה יהיה כבר מאוחר. בדרך כלל במקום להתפלל בכותל לגשם כמו השר לשעבר אורי אריאל, אני פשוט מכניס את האוטו לרחיצה - ולמחרת מגיע גשם. השנה הוא הפתיע והקדים אותי, ואני שמח. כידוע אני חי לרוב במרחב כפרי בקיבוץ, ואני יכול לגלות לכם שאין ריח משכר יותר מריח האדמה הדשנה והחרושה כשהיא קולטת אליה גשם ראשון (חוץ מפריחת ההדרים כמובן, שמשתווה לריח האדמה). נסו.
