באחת בלילה, שעות ספורות אחרי שהקלפיות בארה"ב נסגרו והספירה הייתה בעיצומה, צייץ דונלד טראמפ ציוץ זועק ולוחמני: "הם מנסים לגנוב לנו את הבחירות, אין הצבעה אחרי שהקלפיות נסגרו". למעשה, בא נשיא ארה"ב ודרש להקפיא את המצב הקיים, לא להמשיך ספירה במדינות שנכון לאותו רגע תמונת המצב בהן עוד הייתה לטובתו.
"טראמפ חושב במושגים של צופה בסרט. כשהסרט מספיק למצוא חן בעיניו, הוא לוחץ על 'פאוז' ומקפיא את התמונה", אמר לי אחד מאנשי הליכוד המקורבים לנתניהו. "אבל אם הנס שאליו התפללו אותם הרבנים והמתנחלים שערכו תפילות להצלחת טראמפ לא יקרה - אנחנו צופים בסוף הסרט שראינו בהתפעלות במשך ארבע שנים".
עד יום הבחירות בארה"ב נהוג היה לחשוב שגם בנימין נתניהו היה שמח להקפיא את המצב הקיים. הרי הוא היה אחד השחקנים המרכזיים בסרט ששמו "יחסי ארה"ב־ישראל בתקופת טראמפ". זה היה הרבה מעבר לשיחות ידידותיות בטלפון האדום, והרבה מעבר לחיבה ההדדית הנראית לעין. בארבע שנות טראמפ בבית הלבן כל מנגנון קבלת ההחלטות בממשל האמריקאי השתנה פלאים. אם היו שואלים את ראש ממשלת ישראל בשיחה שלא לציטוט, בטח היה עונה שלא יכול היה לדמיין שהשינוי ישחק לטובתו עד כדי כך.
כמה שבועות לפני הבחירות בארה"ב שוחחתי עם איש ממשל בכיר, שבתקופת טראמפ עזב את תפקידו והצטרף לאחד ממכוני המדיניות האמריקאיים. "טראמפ החריב את ההליך המסורתי של קבלת ההחלטות. כיום אין תהליכים, אין ניירות, אין התייעצויות ואין עבודת מטה. כל העבודה והמטה מתרכזים סביב הנשיא. איך מתקבלות ההחלטות? אין שום תהליך. יש כל מיני הנחיות שמונחתות באופן פתאומי. אנשים מתקשים להבין איך התקבלה החלטה כזאת או אחרת".
בזירה הבילטרלית השינוי התבטא בצמצום קו הקשר בין ירושלים לוושינגטון. במשך ארבע שנים הייתה השרשרת מורכבת מארבע חוליות בלבד: ראש הממשלה נתניהו; שגריר ישראל בארה"ב רון דרמר; היועץ, החתן והמקורב לנשיא ג'ארד קושנר; והנשיא טראמפ עצמו.
אחרי ההתמודדות המאתגרת עם ממשלו של ברק אובמה, מצא נתניהו את עצמו בגן עדן מדיני, שבו אין צורך לחפש דרכים יצירתיות, ליצור שדולות ובריתות, ולקדם את האינטרסים הישראליים באמצעות קומבינות מורכבות שדורשות לא מעט ויתורים בדרך. פתאום הציר נהיה פשוט, עד כדי כך שעורר חשש באמיתיות המציאות הישראלית–אמריקאית החדשה.
אך גם ברגעי השיא ביחסים הפנטסטיים האלה, ידע נתניהו - פוליטיקאי ותיק ומנוסה - שכל סרט בא אל סיומו.
אין חכם כבעל ניסיון, ואת השיעור שלו למד נתניהו כבר ב־2012. בעיצומו של הקמפיין האמריקאי הגיע ארצה המועמד הרפובליקני לנשיאות מיט רומני, יריבו של הנשיא המכהן ברק אובמה. רומני לא זכה בישראל לכבוד הראוי לפוליטיקאי שמתמודד לנשיאות - הוא זכה לכבוד מלכים. אובמה רתח, ולא שכח. כל סנטימטר מהשטיח האדום שהונח לרגלי המועמד הרפובליקני נמדד ונכנס לספר הזיכרונות. אומבה ניצח והחזיר לראש ממשלת ישראל מידה כנגד מידה.
לא מן הנמנע שאותו ביקור עלה בזיכרונו של נתניהו בזמן שיחת הטלפון שלו עם הנשיא טראמפ, שבועיים לפני יום הבחירות. טראמפ, שהעלה על הקו את מנהיג סודן ואת ראש ממשלת ישראל כדי לבשר על עוד הסכם שלום שבדרך, החליט שהגיע הזמן לגבות מחיר על כל הטוב שבו זכה ביבי בארבע השנים האחרונות.
"ביבי, אתה חושב שסליפי ג'ו היה יכול להביא כזאת עסקה? אני לא חושב שהוא יכול", הרים טראמפ להנחתה בחיוך כשהוא מתייחס ליריבו ג'ו ביידן. התשובה שהגיעה מהצד הישראלי של הקו הוכיחה שנתניהו הסיק מסקנות וכבר מתכונן לעתיד. "ובכן, אדוני הנשיא", אמר, "דבר אחד אני יכול להגיד לך: אנחנו מקדמים בברכה כל עזרה שמגיעה מאמריקה, ואתה סייעת מאוד". טראמפ הפסיק לחייך ומיהר לעבור לנושא אחר.
מי שצפה בחילופי הדברים מבין שנתניהו לא בונה על הניצחון של טראמפ, ומתכונן ליום שאחרי. וכן, אם יום הבוחר בארה"ב יתברר שוב כיום כיפור לסוקרים, וטראמפ ייבחר לכהונה שנייה, הוא לא ימהר לשכוח לנתניהו את אותן 20 השניות של מה שנתפס בעיניו כבגידה וכפיות טובה, ולא כחוכמה דיפלומטית.
כך שסביר להניח שבליל הבחירות לא התפללו במעון שברחוב בלפור לניצחון טראמפ. כדאי לחשוש מידידים מאוכזבים, לפעמים הם מסוכנים יותר מאויבים גלויים.
יש לו סימפטיה
במקרה של ביידן כלל לא מדובר באויב. כדאי לשים בצד את הסיפור המפורסם של ביקורו הלא בדיוק מוצלח בישראל במרץ 2010. אותו ביקור שבמהלכו פורסמה הודעה על אישור לבניית 1,600 יחידות דיור בשכונת רמת שלמה בירושלים. כן, ביידן כעס, שקל להחרים את ארוחת הערב הממלכתית בבית ראש הממשלה, ולבסוף הגיע לארוחה באיחור מופגן של יותר משעה. הסיפור נותר מאחור, שייך להיסטוריית היחסים המורכבים שבין אובמה לנתניהו.
בשנת 2010 סגן הנשיא ביידן - פוליטיקאי ותיק וזהיר שיודע להתאים עצמו למערכת - פעל וכעס בשליחותו של אובמה. בשנת 2020 - אם ייבחר - יפעל ביידן על פי שיקוליו וחזונו האישי. והוא עומד להיות נשיא ידידותי לישראל, לא אוהד נלהב כמו טראמפ, אך חיובי ולא מפתיע במיוחד.
וזה לא קשור להיכרות האישית הארוכה בין ביידן לנתניהו. המועמד הדמוקרטי לנשיאות בא עם סימפטיה לישראל, וגם מי שעשתה איתו את כברת הדרך במרוץ לנשיאות כסגניתו, קמלה האריס.
יובל רותם, דיפלומט ישראלי ותיק שכיהן כמנכ"ל משרד החוץ בארבע השנים האחרונות, ליווה את ביקורה בארץ של האריס, הסנאטורית מטעם מדינת קליפורניה. "היא התעניינה בישראל, ביהודים וביהדות", סיפר רותם לאחר הביקור למקורביו. "היא שאלה הרבה שאלות, ממש תחקרה והתעניינה בכל דבר. יש לה יחס חם ואוהד לקהילה היהודית, לא רק בן זוגה יהודי, גם זוג חבריהם הקרובים. היא גם אהובה על בכירי הפדרציות היהודיות בארה"ב".
האריס, כמו ביידן, שייכת למיינסטרים במפלגה הדמוקרטית. רחוקה מאוד מהקו המיליטנטי של ברני סנדרס ותומכיו. כך שהצמד הדמוקרטי, אם ייבחר, לא מעורר דאגות בירושלים, להפך - מעניק תקווה ליחסים טובים.
על פי רוב ההערכות בישראל, ביידן לא ייכנס לעימות עם נתניהו, אפילו לא יתקרב למצב עימות כל עוד נתניהו הוא ראש הממשלה. ביידן הוא פוליטיקאי השייך לדור הג'נטלמנים, שיש לו גבולות וכללי אתיקה. הוא גם ההפך מטראמפ: נוטה לחפש פשרות ולא התנגשויות.
מה שמדאיג את ירושלים, וייתכן שכבר כיום מדיר שינה מעיני נתניהו, הוא זהות הצוות הדמוקרטי. רק אחרי שההרכב יתברר, וייקבע מי יתמנה לשר החוץ ומי ליועץ לביטחון הלאומי וכן הלאה - אפשר יהיה להעריך אם הצוות הנכנס הוא "טוב ליהודים".
הצוות הדמוקרטי שיגיע עם ביידן יהיה צעיר יותר ממנו, ג'נטלמני פחות וגם פחות מחויב לישראל ולנתניהו באופן אישי. רוב הסיכויים שאנשי הצוות יהיו יותר קרובים לאגפים הביקורתיים במפלגה הדמוקרטית, שאף פעם לא היו בכיס הישראלי.
התפילות על הניצחון בבחירות לנשיאות ארה"ב אינן רלוונטיות, המשחק נגמר. הגיע הזמן לתפילות על הרכב הצוות שמולו עתיד לעמוד ראש ממשלת ישראל.
