משהו: אני יודע שאני זקן כשאני רואה שסרט שמתרחש בשנות ה־70 מוגדר: סרט תקופתי.

שתי דקות רצוף

בבחירות המטורפות האלה לנשיאות אמריקה גיליתי בכל זאת דבר יפה. זה היה כאשר בעימות בין דונלד טראמפ לג'ו ביידן, ואחרי שהובן בעימות קודם שטראמפ משסע כל הזמן את ביידן ולא נותן לו לדבר, נקבע כלל חדש: לכבות את המיקרופון של המשתתף בעימות, כאשר המשתתף השני מדבר. לכבות לשתי דקות בתחילת הדברים, בלי לאפשר הפרעה.

אני מציע שזה ייושם גם באולפני הטלוויזיה שלנו. לא שתי דקות, זה יותר מדי לתת למישהו אצלנו לדבר שתי דקות. אבל דקה. דקה של כיבוי כל מיקרופון אחר כאשר מישהו דובר למיקרופון שלו. דקה.

אבל אז תיווצר בעיה לאנשים שמוזמנים לדבר באולפנים. איך הם יגמרו משפט? אנשים בישראל לא רגילים לומר משפט עד הסוף בוויכוחים, כי הם מעולם לא השלימו משפט עד הסוף בוויכוחים. כל אחד יודע איך להתחיל משפט, אבל מקובל ומצופה שיגיע הרגע שבו יפסיקו אותו. לכן איש לא הכין אף פעם סיום של המשפט שהוא התחיל לומר. ראיתי את זה פעם בעיניי, במקרה שבו הוחלט שלא יפסיקו את הדוברים. הם דיברו יפה 30 שניות, משכו איכשהו עוד עשר שניות, עוד חמש, זה כבר היה מעורר רחמים, אבל איש לא הפסיק אותם, לא התערב, לא צעק עליהם, לא שיסע אותם, והקול שלהם נתקע בגמגום חסר פשר המבקש: "די, שמישהו יתפרץ כבר לדבריי, כי אני לא יודע איך מסיימים אותם בעצמי. אל תשאירו אותי לבד, בבקשה".

תחילת סיפור בנוי כהלכה

הרי זה ערב נאה בעיר ירושלים המערבית, וכמה אזרחים ניצבים לא הרחק ממעונו של ראש הממשלה הנבחר כדת וכדין שברחוב בלפור, ומה הם עושים האזרחים האלה אם אינם משוחחים בעניין זה ואחר ובפרשה אחת ושנייה, ובעיקר הם משוחחים בשנאתם לאותו אדם המתגורר בבית ראש הממשלה שברחוב בלפור, כיוון שהאזרחים האלה מתעניינים מאוד בנושא השנאה למי שגר כרגע בבית ברחוב בלפור, ובעצם אין הם מתעניינים בשום דבר אחר בעולם, פרט לענייני השנאה האמורים.

בין האזרחים האלה שורץ, דרך משל, ברנש הנקרא פרשן, הידוע לכל כמפרש את העניינים המתרחשים בעולמנו, וניחושיו של הפרשן מצליחים מאוד מאוד, באמת ובתמים, מלבד אותם המקרים שבהם הוא שוגה מסיבה זו או אחרת.

נמצאים שם עוד טיפוסים, שכולם נחשבים אישים מכובדים מאוד, הזוכים מדי חודש לשלשל לחשבון הבנק שלהם פנסיה תקציבית נכבדה ביותר, שהיא דבר מענג שהמדינה מעניקה להם לאות תודה על שירותיהם בעבר, אבל לא תתפוס אותם מעולם בהרהור שמא גם הם חייבים להביע את התודה שלהם למדינה שמפרנסת אותם ברוחב יד כזה. למען האמת מעולם לא נשמע ברנש מבני האדם האלה אומר תודה על הפרנסה הנאה שהמדינה מפרנסת אותו, ואם תרמוז לו שהמדינה ראויה לתודתו, הוא יביט בך כאילו אתה יצור שלא ייתכן שנמצא מולו כרגע. הרעיון שהוא חייב תודה למדינה המפזרת עליו סכומים המאפשרים לו ולמשפחתו חיי פאר נוחים עלול אף להצחיק אזרח רם מעלה כזה, עד שמרוב צחוק דמעות יזלגו מעיניו ונוזל ממין אחר יברח מתחת לחגורתו, עד שהוא עלול לשמוט את שלטי המשטמה וההסתה שהוא נושא בידיו.

אם אתה שואל אחד מהאזרחים האלה לעיסוקו כיום, רוב הסיכויים שהוא יגלה לך שהוא מקדיש את עתותיו ל"מלחמה למען הדמוקרטיה".
"לוחם למען הדמוקרטיה" הינו ברנש המרבה להורות לאחרים מה עליהם לחשוב, ושירותיהם של לוחמים אלה למען הדמוקרטיה מועילים מאוד, כל עוד אתה חושב כמוהם.

במקרים ואדם כלשהו, מטעמיו שלו, או על פי נתונים שהובאו לידיעתו, לא משוכנע שראוי לחשוב כמוהם, הם מתארים זאת כחוסר היגיון משווע, שיכול לגרום להשמעת קריאות גנאי חריפות מצדם במשך עשר דקות בלי לחזור על קריאת גנאי פעמיים, מאחר שיש להם מלאי גדול די והותר של קריאות גנאי מכל הסוגים כלפי מי שרואה את האמת ואת התבונה וטובת המדינה, מנקודת המבט שלו, ולא מן הצד שלהם. (תחילת סיפור שדיימון ראניון היה בלי ספק כותב לו היה מסתובב ברחובות שלנו היום).

נתן זך, אמו ואביו

"יום אחד אמרה לי: אולי תעזור לי לסלק אותם. אני רק שוכבת במיטה ועשרות אנשים זרים נכנסים לחדר, חלק מהם שרים, חלק מדברים בשפה שאני לא מבינה, חלק צוחקים לי. אין לי כוח לכל כך הרבה אנשים זרים בבית. תוציא אותם".

ככה אמרה אמו של נתן זך לנתן, כשהיא הייתה בסוף ימיה. הוא ניסה לברר למה היא מתכוונת. רק אחרי שעה של בירור הוא הבין שכוונתה למה שהיא רואה בטלוויזיה הפתוחה בבית.

הקטע הזה, בפרוזה, שנכתב בספרו של נתן זך "מות אמי", נראה לי הדבר הטוב ביותר שהוא כתב. כאשר הספר הופיע (1997), ציינתי זאת כאן ב"שיפודים". הוא אהב את זה והודה לי.

עוד סיפור. הפעם על אבא שלו. נתן זך ואני ישבנו בבית סוקולוב לסדר עניין ספרותי מסוים, ואז הוא סיפר לי כך: כשהייתי ילד, יום אחד אדם צעק על אבא שלי ואיים עליו. ראיתי את אבא שלי מתקפל באימה. לא היה לי קל לראות את אבא שלי במצב כזה. מעולם לא סיפרתי זאת לאיש. אבא שלי החליט ללכת אל הרב עוזיאל. שנינו הלכנו, הרב שמע ואמר...

וכאן נתן זך פתאום חיקה את קולו של סבא שלי, עם ע' מבוטאת כהלכה: "רשע, רשע, זה איננו יהודי. רשעים".
נדהמתי. אני לא יודע אם הוא חיקה נכון את סבא שלי, אני לא זוכר את קול סבי, אבל זה הסיפור האחרון שציפיתי לו מנתן זך, שם בבית סוקולוב, על כוס בירה. לדבריו, סבא שלי הלך וסידר את העניין, ואותו אדם לא שב לתקוף.

פינת השלולית

הצפרדע יודע שאם מביטים במצב בעיניים פקוחות, הנסיכה לא תעניק לו את נשיקת הפלאים. אלף דברים אומרים שזה בלתי אפשרי: המעמד, המרחק, המצב שלו, שלה, הקורונה. אז מה הבעיה? אז הוא עוצם את העיניים בשלולית שלו, הרחוקה מן הנסיכה, וחולם. 