בין הפטיש הבריאותי לסדן הכלכלי, ישראל מוצאת עצמה שוב על סף תהום. אופוריית החיסון של פייזר וחברותיה מהווה תמריץ מסוכן לצעוד משם צעד אחד קדימה, וזאת משום שבשלב זה החיסון הוא יותר פאטה מורגנה מאשר נווה מדבר שופע צמחייה ומים.
כרגע מה שרלוונטי לנו הוא מה שמתחולל באירופה. זהו עבורנו רמזור אדום בוהק. הסיבה העיקרית לכך שישראל לא שם היא כי אירופה נמצאת כבר מספטמבר בחורף וישראל עדיין בפועל מצויה בשלהי הקיץ.
צריך להתפלל שהחיסון יגיע אלינו במהרה, אבל בינתיים הדיבורים על חיסון מייצרים שאננות שמקשה עלינו במלחמת החפירות נגד הקורונה, שבעוד חודש, אם לא נתעשת, תצא משליטה ותעשה בנו שמות.
כדי להימלט מהסכנה, לא די בהורדת הילוך או שניים ביציאה מהסגר, או אפילו בהעברה להילוך אחורי. צעדים שגרתיים כאלה, שהם יותר מאותו דבר, הם בגדר נסיעה לשום מקום. מה שדרוש הוא מהפך. מהפך בחשיבה, מהפך נפשי ופסיכולוגי.
צריך לייצר זעזוע שימגר את ה"יהיה בסדר", "בואו נחכה עוד קצת, אולי הדברים יסתדרו איכשהו מעצמם", "בואו נירה לקורונה ברגליים לפני שיורים לה בכתר". צריך להבין שריכוזים כבדים של עומס נגיפי הרובצים לפתחנו כחשרת עננים מאיימת, מבשרים מלחמה ולא תרגיל. מבשרים מחלה שפוצעת והורגת. השאלה היא איך אומה נערכת למלחמה הזו, שהיא מלחמה לחיים או למוות. תרתי משמע.
בימים רגילים, הדמוקרטיה, המחלוקות הפנימיות, ההתמודדות בין אמונות לדעות - הן סם החיים של כל חברה אנושית מתוקנת. גם בימי שגרה ניתן למצוא אנשים בני חורין, אשר מתוך בחירה חופשית מוותרים על חלק מהחירויות שלהם עבור אידיאל, אמונה דתית, תיקון חברתי או חלום. זהו מותר האדם. אבל קיים רק עניין אחד שבכוחו לגרום לרוב האנשים להשליך את המפריד, לשלב זרועות ולהניף דגל אחד המשותף לכולם - וזהו איום קיומי.
היכולת להתנער מהמחלוקות המרות בינינו ולהתלכד ברגע שצריך הייתה סוד ההצלחה של פזורה יהודית מוכה וחבוטה לחולל את הנס של הקמת מדינה משגשגת ופורחת - יש מאין.
מדינת ישראל חבה את קיומה ליכולת שפיתחנו לסובב את ההגה בצורה חדה כשאין ברירה. התנועה הציונית חדלה להיות כת של קומץ מייבשי ביצות הנעים בספינות רעועות לבנות ארץ צחיחה וחרבה, והפכה לתנועה המונית הולכת ומתגברת, רק כאשר התחילה לחלחל בלבבות ההכרה שאחד העם טועה והרצל צדק בהנחתו ההזויה לכאורה, שבחולות ובביצות של ארץ ישראל, בין הקדחת למלריה, תיפתר לא רק בעיית היהדות אלא בעיקר תיפתר שם בעיית היהודים. שמה שהיהודים זקוקים לו הוא לא מרכז רוחני - אלא עיר מקלט.
המהפך הציוני - לידתו והורתו - נמצא פחות באידיאולוגיה ויותר במצוקה: הרצף האינסופי מפרעות ת"ח ות"ט והסופות בנגב ומשפט דרייפוס וקישנייב, דרך עלילת הדם של 1840 בדמשק בואך אושוויץ. עד 1940 הגיעו לארץ ישראל מאות אלפי יהודים שהקשיבו לקול הפנימי, וברחו בזמן מאירופה לארץ ישראל הפורחת תרבותית וחברתית, ובזכות המערך הלוגיסטי של האימפריה הבריטית - גם כלכלית.
במלחמת העצמאות הדפו ניצולי שואה שזרמו לארץ ישראל בהמוניהם, יחד עם הנוער שצמח בארץ ישראל, ניסיון ערבי להשלים את מלאכת הנאצים. וב־1967 שוב התאחדנו בצל אימה קיומית שנמחקה מהתודעה, כמעט כלא הייתה, בזכות שישה ימי ברכה נִסיים. האחדות הפוליטית, שיזם, דחף וקידם מנחם בגין (שאישית הסתפק בכהונת שר בלי תיק), יצרה אחדות של אמת בעם: כאשר המיראז'ים ניפצו את חילות האוויר של מדינות ערב, והצנטוריונים של אוגדת טל דהרו ב־96 שעות לתעלת סואץ, איש לא התעניין אם הטייס או נהג הטנק תומכים במערך, בגח"ל או ברפ"י.
ז'בוטינסקי קרא לזה "חד נס". דגל אחד. לשיטתו, יש רגעים בחיי אומה שבהם ההבדלים בין סוציאליסט וקפיטליסט, בין נץ פוליטי ליונה, צריכים להידחק הצדה. כשעם לוחם על חפירות חייו, הדגל היחידי שמניפים הכל מורכב משני פסי תכלת - כן, כמו בטלית - ומגן דוד במרכז.
מיגור הלסיזם
המלחמה בקורונה, לא הדר לה ולא פאר. לא יונפקו מדליות ועיטורים לגיבוריה ולא ישירו להם שירי הלל. אבל כל מי שיודע לקרוא את חותמות הדנ"א שהיא מותירה, מבין שזו מלחמה לכל דבר המאיימת לטבוח בנו ללא רחם, וגם ממנה ההולכים לא ישובו.
במלחמות מגייס צה"ל מילואים, והוא הופך להיות צבא העם. במלחמת הקורונה העם כולו הוא צבא העם. האות לאחדות ניתן מההנהגה. כל עוד נתנצח לא ננצח. כמו ב־1967, צו השעה הוא ממשלת אחדות שתכלול כל מי שמזדהה עם הרצון לשמר ולחזק את מדינת היהודים. מימינה עד מרצ. אבל לקבינט הקורונה תוזמן גם המשותפת.
ממשלת אחדות היא המתכון לנצח בקרב מול הקורונה, על בסיס הסכמה לאומית שעד ליישור העקומה אחת ולתמיד, עד הסוף, מה שאינו מציל חיים או אינו מפרנס בלי לסכן את חיי הזולת - סגור. בממשלה כזו תופעל אכיפה חסרת פניות וחסרת רחמים מול אלו שבקלות דעת או בזדון מסכנים את חיי זולתם ומקפחים את פרנסתם, תוך הטלת קנסות עם הרתעה אפקטיבית. בממשלה כזו ניתן יהיה להסכים שאין הפגנות ואין תפילות במקומות סגורים, ושאין לימודים באופנים המאפשרים הדבקה במחלה, ושבלילות מוכרז עוצר כללי.
בממשלת אחדות, אם מאמינים שיש מי שביכולתו לנהל את המאבק ולגייס את הבנת הציבור ושיתוף הפעולה המרבי מצדו, דוגמת פרופ' גבי ברבש - מעניקים לו את הסמכויות הנדרשות כדי שיאחז בהגה ויפעיל את הרשויות המקומיות להטמעת פתרונות מקוריים פרטניים. למשל, הזמנת תור מראש, לפי מועד, לחנויות, בייחוד בקניונים, כדי למנוע היווצרות תורים ארוכים מחוץ להן. ובמקרה שנדרש סגר, יקימו הרשויות המקומיות רשתות משלוחים מסובסדות, שישרתו את העסקים הקטנים ויאפשרו לבעליהן למכור בטלפון ובאינטרנט ולפרסם באתרים עירוניים ייעודיים.
דומה שלאחרונה נעלם פרופ' יורם לס מהמסכים, אך רוחו עדיין מרחפת בשיח הציבורי ובהתנהלות בממשלה ובכנסת. הקמת ממשלת אחדות תסמל את מיגור הלסיזם, ואפשר יהיה לקבוע כי אף שהדרך לניצחון בקרב מול הקורונה עוד ארוכה מאוד - הגענו לסוף ההתחלה.
