עד היום אני תוהה מה עשה את 1970 לשנה כה מרתקת ומיתית בתולדות הרוק. לא התעצלתי וחזרתי לבדוק, בעיקר משום שהזיכרון מתעתע לעתים והזמן עושה את שלו. אבל כעת זה בדוק לפחות רגשית: כאשר אני הולך לאיבוד בכביש ארוך ומרדים אני מקים לתחייה את האייפוד האחרון באמריקה, מוצא את האלבום שיעשה לי טוב בנסיבות, כזה שמרשה לי להצטרף בתיפוף על ההגה אחרי ארבעה טאקטים, כולל להכניס את המרפק כמו מתופפים גדולים. אחרי כמה ניסיונות אני מוצא את הסולם המשוער, מכיוון שגם כאשר הממברנות של הרמקולים חובטות בחלונות אני לא ממש שומע, ושר את כל האלבום בעל פה כשאני מנחש את השיר הבא בליין־אפ. ברוב המקרים האלבום יצא לאור ב־1970.
ניל יאנג הוציא את "After the Gold Rush", אבל כבר דיברתי עליו כאן; באותה שנה הוא הצטרף לחבריו קרוסבי, סטילס ונאש ויחד הם הקליטו את המסטרפיס "Deja Vu"; קרוע מאהבה נכזבת לפטי בויד, אשת חברו ג'ורג' הריסון, הקים אריק קלפטון את דרק והדומינוס והקליט את "Layla" הכפול עם דוויין אולמן.
קשה להאמין שכל מה שהיה לגיטרות לומר הן אמרו כבר ב־1970; הביטלס סגרו את הבסטה עם "Let It Be" ולמרות טענות לטעם מר בפה, הוא אלבום שאני אוהב. פיטר ג'קסון ("שר הטבעות"), שעורך את חומר הגלם לסרט חדש, אומר שלא הייתה סיבה להציג את הביטלס עצובים ומרים כמו בסרט המקורי; הריסון התפוצץ עם "All Things Must Pass" המשולש (שגם עליו כתבתי כאן) וקלפטון לצדו. בין הכפול של קלפטון למשולש של הריסון, יש באלבומים לפחות שישה שירי אהבה לבויד; אלבום הבכורה "McCartney" היה חביב ונעים לעומת הכאב והצעקות של ג'ון לנון ב"Plastic Ono Band"; ג'ון פוגרטי וקרידנס נעלו את הסיקסטיז עם "Cosmo’s Factory" שבו הציבו רף גבוה יותר לעצמם. ואנחנו עדיין ב־1970.
המי לקחו את "טומי" והרפרטואר שלהם ל"Live At Leeds" שטרם הודח מהתואר אחד האלבומים החיים הטובים בהיסטוריה; הגרייטפול־דד גרמו להנאה נדירה כשהציגו מנעד מוזיקלי נדיר בסגירת המרחק הבלתי אפשרי בין אמריקנה פסיכדלית (אך לא רק) של ג'רי גרסיה ובוב הנטר ב"American Beauty" ומוטיבים מעודכנים של קאנטרי, פולק ובלוז ב"Workingman’s Dead", שנשמע כמו עדר חד־קרנים עם שמיעה אבסולוטית ויכולת וירטואוזית בשובו מן המרעה; סנטנה נתנו חזק ב"Abaraxas", שנשאר לטיני אבל העלה את הווליום; ואן מוריסון הבהיר שיהלומי הסולו הקודמים שלו לא היו מקריים עם "Moondance"; בדרכו לשמיים הניח ג'ימי הנדריקס נדבך נוסף למורשתו עם "Band of Gypsys"; האפור של "שיקגו" עם "25 or 6 to 4" הקורע של הגיטריסט טרי קאת'.
הדורז הורידו הילוך אלגנטי עם "Morrison Hotel" היותר רגוע; בהרכב של שלושה הבהירו טראפיק את קשת הצבעים שלהם מרוק דרך פולק ועד ג'אז עם "John Barleycorn Must Die"; האלבום השלישי של הלהקה "Stage Fright" נחשב פחות קאנוני אחרי שני הראשונים, אבל הוא מלא להתפקע ביהלומים לא מלוטשים; "Idlewild South" השני של האחים אולמן הבהיר שהראשון לא היה ניצוץ במחבת; חייבים קידה לרוויו "Mad Dogs & Englishmen" של ג'ו קוקר עם ליאון ראסל, שגם הוא הוציא אלבום סולו מכונן באותה שנה.
כדי לא להיות רשלן, חובה להזכיר בריצה את "Bridge Over Troubled Water" של סיימון וגרפונקל; את "Gasoline Alley" של רוד סטיוארט; את רנדי ניומן עם "12 Songs"; בוב דילן הוציא שניים, אבל "Self Portrait" ראוי כי דילן שר בקול חדש שירים של אחרים; וכשעדיין קראו להם טרובדורים, נתנה 1970 את "Tumbleweed Connection" המערבוני של אלטון ג'ון ואת "Sweet Baby James" המלנכולי של ג'יימס טיילור. רשימה חלקית בלבד. כולם מופיעים ברשימת 500 אלבומי הרוק הגדולים של "רולינג סטון". רשימה שעוד נבוא איתה חשבון. וממש ברגע האחרון: "Bitches Brew" של מיילס דיוויס.
ב־1970 הוציא קט סטיבנס שני אלבומים. "Mona Bone Jakon" היה יריית גישוש מוצלחת. לימים יכיר סטיבנס בהשפעתו של בוב דילן עליו, אבל לא היה צריך לומר את זה. ניכרים צלילי אמת. ב־23 בנובמבר 1970 הניח סטיבנס את אלבום "הגעתי" שלו "Tea for the Tillerman", שהיה קרן שפע מתפוצצת מכל טוב עם היילייטס כ"Wild World", שהתגלגל לכיסויים רבים, "Where Do the Children Play?" מנהמת לבו הנאיבי של סטיבנס, שרגליו במכנסי פעמון רחבים וחולצות עם צווארונים שדמו לפירמידות כמו שהסיקסטיז לא הוצאו להורג בסוף 1969.
היו גם קלאסיקות אחרות, אף אחת לא יותר מ"Father & Son", הדיאלוג בין אב מיושב ובנו המהפכן המתוסכל, שילדים רבים מדי אימצו כמדריך לדיאלוג פנימי ששיווע לצאת לאור בינינו ובין הורינו. המפיק היה פול סמוול־סמית', ובגיטרה אקוסטית, מלודית ועם קטעי סולו מהורהרים וחמקניים בנטייה חרישית, אלן דיוויס.
היינו צעירים ודווקא האלבום המסוים הזה של סטיבנס דיבר אלינו במין לחש סודי של גנדלף ממוצא יווני עם אמירות שפר, קריאות כיוון טופוגרפיות וקרבה גילאית, פסיכולוגית ונפשית למי שהיה מבוגר מאיתנו בשנים מעטות אבל ספג בחייו הקצרים את הקפסולה של הקיום הפילוסופי כשהוא מתרסק על קרקע המציאות. זה החרש המוזיקלי שכתב קודם לכן את "The First Cut Is The Deepest", שרוד סטיוארט לא יצא מהבית בלעדיו ושריל קרואו אימצה ללבה. היה לאלבום הצנוע והקצר ונטול כל היבט של חשמל, ללא דוושת וואו־וואו או דיסטורשן, חיבור מיידי ומתמשך אלינו. לימים גיליתי שמה שהיה טוב ונהדר לנו בגיל 16 ומעט אחריו, הפך במהלך חיינו לאלבום שלא נצמד אלינו כצלוליט.
זה שטיק לא חדש של אומנים המקליטים שוב אלבומים ישנים שלהם במלואם. החוכמה היא לא להראות שאתה מסוגל עדיין. צריך להביא להקלטה חדשה כזאת פרספקטיבה של זמן ומקום וגישה מעודכנת לשירים. דילן עושה את זה רוב חייו, ולפעמים צריך להתאפק מלחנוק אותו, משום שאי אפשר לזהות את השירים שפעם הגדירו אותו. אבל זה מחזיק אותו בחיים. "Tea for the Tillerman" היה הצהרת כוונות מוסרית וחברתית של סטיבנס, והוא רלוונטי ונוגע היום עם ההדגשים האקולוגיים, הפער הבין־דורי, הצמיחה והשינוי הפנימי שלו.
לא הייתי מוכן לאומץ שהביא סטיבנס ליצירה הנטועה כה עמוק בתודעה שלנו. האלבום הזה תמיד היה חיה מוזרה: ידידותי, קליט, ישיר וכובש מאין כמותו לצד התחושה שהוא שירת אותנו לתקופה קצרה בלבד, בערך עד מלחמת יום כיפור. הדיבור על רכבות שלום, נשים נוגות ועצובות, איפה משחקים ילדים, חיפוש דרך וכיוצא באלה נמחק אחרי המלחמה, כי לא הייתה לו נגיעה במציאות. סטיבנס חולב את האלבומים הגדולים שלו לא בסגפנות. שניים מהם יצאו כבר בגרסה Deluxe Edition המורחבת, המגדילה את מספר השירים והגרסאות החלופיות, ובדצמבר תצא הגרסה האולטימטיבית של שני האלבומים מ־1970. לא בטוח שיהיה קל למכור אותו בלי בקבוק אוזו ומאזטים.
לא הכל שונה ב"Tea For The Tillerman 2" אבל הרבה. מקצב הקליפסו של "Longer Boats" הפך לקקופוניה רועשת למדי של גיטרות צרודות שנשמעות כמו משהו שדילן היה מעולל לשירו. ברקע נשמע הראפר האח עלי. "Miles From Nowhere" נשען גם הוא על גיטרה חשמלית. המהפך הגדול ביותר פקד את "Wild World" הפופולרי, שנשמע כעת כמו ואלס וינאי, הוא משהו שהתנגן ברקע של טקס הקמת מפלגה פאשיסטית בברלין. רק מרלן דיטריך חסרה שם. סטיבנס אומר כי בעת הכנת העיבוד החדש הוא חשב על הסרט "קזבלנקה" עם המפרי בוגרט ליד הבר וסם על הפסנתר. היו גם תיקונים מילוליים המייצגים את השינוי באורח חייו של סטיבנס. במקום השורה "אני מחפש אישה חזקה" הוא שר "מצאתי את האישה החזקה שלי" כדי לחלוק כבוד לאשתו.
שנים הסתובבתי בתחושת חסר והחמצה. מי שנתנו לי להרגיש רע בעניין קט סטיבנס, עשו את המוות עם ג'יימס טיילור. אני אוהב את האלבומים הראשונים של טיילור. אינני יודע להבין את חיי בלעדיהם. אחר כך הוא החל להתברבר, זחל למזרק, התכרבל בכפית קטנה וחיבר שירים רעים. אבל מי יעז לקחת ממנו את הגדולים? שנות ה־80 היו עידן ציני שהעמיד את ג'ון טרבולטה; שנות ה־90 השתפרו אבל לא היה להן כוח להעלות מתהום הנשייה את הסבנטיז. לכן אני מופקד עליהן; תמיד הייתי. אבל ביני לביני התחבאתי מסטיבנס. מבחינת הפורקן במכונית הרבה יותר משתלם לצרוח את "מלון קליפורניה" עם דון הנלי מאשר להחליף קולות ב"אב ובנו". המסר של סטיבנס היה טוב לזמנו. בהמשך החל האלבום נשמע באוזניי כשמיכת נוצות נקרעת על חבל כביסה בקומה רביעית.
הוא נולד בשם סטיבן דימטר ג'ורג'יו בלונדון, בנם של אב יווני ואם שוודית. הוא בן 72 וכמעט מת משחפת ב־1968. בראיון איתו אמר ש"שחפת היא מחלה בלוזית. לקחתי LSD כמה פעמים אבל שמרתי מרחק מסצינה של כוכב רוק, מכיוון שדאגתי כל כך לבריאותי. הפכתי לצמחוני והסתובבתי עם מזוודה מלאה ויטמינים ומשקאות מיוחדים בכל מקום". חייו השתנו לדבריו יום אחד ב־1976, כאשר יצא לשחות באוקיינוס בחוף מאליבו. כאשר ניסה לחזור לחוף, הזרם היה חזק מדי ומשך אותו פנימה. סטיבנס נאבק עד אפיסת כוחות. "לא נותר לי כוח", אמר, "נשאר לי רק מקום אחד ללכת אליו - לאלוהים". בדרך כלל זה המקום שבו אני יורד ונוטש דיבור אמוני כזה שאינו מוצא אצלי הד. אבל זה היה הרבה אחרי שסטיבנס השאיר לנו מזוודה מלאה שירים.
סטיבנס התאסלם ושינה את שמו ליוסוף אסלאם. שערי הגיהינום נפתחו. לאוהדים שלו הייתה אפס סובלנות למי שעשה דוקטורט בלהבין אותם ולספק להם לקסיקון נבחר לשיח על "Peace Train", "Hard Headed Woman" ו"Longer Boats" והתעטף עתה במלבושים מסורתיים והפנה את גבו לקשר בינינו. הוא גם לא התנהל בתבונה קיומית, לפחות חלק מהזמן.
כאשר עלה האייתוללה חומייני לשלטון באיראן והוציא פתווה על הסופר סלמן רושדי ב־1989, יוסוף אמר לקהל שבפניו נאם באוניברסיטת קינגסטון בלונדון, ש"חייבים להרוג את רושדי. הקוראן מתייחס לזה מפורשות: אם מישהו מעליב את הנביא, עליו למות". כאשר הזמין ג'ון סטיוארט את יוסוף ב־2010 להופיע בתוכנית הטלוויזיה שלו ולשיר את "רכבת השלום" עם אוזי אוסבורן - למי שרוצה לחפש רגע טלוויזיוני ומוזיקלי ביזארי למדי - התקשר רושדי ליוסוף עם פלונטר בתחתונים שלו. "זה מאוד שקוף בעיניי", אמר רושדי, "שיוסוף רוכב על שני עולמות, רגל בכל צד, באופן תועלתני ומעיק". כדי להוכיח את הנקודה שהעלה רושדי, השמיט יוסוף את שם המשפחה אסלאם, עבר לגור בדובאי והרשה להציג אותו כיוסוף סטיבנס, קט/יוסוף, הכל ברוח טובה. יש לו גם בית בדרום צרפת.
במשך שנים ניסו ילדיו של יוסוף לשכנע אותו להרים את הגיטרה שעמדה שעונה בפינת חדר העבודה שלו. הוא החמיץ את העידן של מדונה, MTV ומייקל ג'קסון והתקליט שנותר אהוב עליו היה "Songs in the Key of Life" המשובח של סטיבי וונדר. הוא הקים בתי ספר מוסלמיים באנגליה ויסד ארגון צדקה לעזרה לקורבנות מלחמה ורעב בעולם השלישי. כמה חודשים אחרי פיגוע 11.9 שלח יוסוף את ידו לגיטרה שהושיט לו בנו. זה היה מאוחר בלילה והמשפחה ישנה. "חשבתי לנסות את כוחי", אמר, "מצאתי את F ואת שאר האקורדים. אינני זוכר אילו שירים ניגנתי, אבל בכיתי כאשר סיימתי".
כאשר הגיע הזמן לגייס אותו להיכל התהילה של הרוק ב־2014, אף אחד לא ציפה ממנו שיופיע. השאלה אם יופיע, עמדה באוויר, לא הייתה ציפייה שירים את הגג. בין ההופעות המתוכננות הייתה איחוד ראשון של נירוונה בלי קורט קוביין והמיטב של הרוק המאופר והשמנוני של Kiss. בין הדציבלים הלכה לאיבוד ההבנה שזאת הייתה ההופעה הראשונה של סטיבנס מאז נטש את עסקי המוזיקה ב־1978.
סטיבנס עלה לבמה עם גיטרה גיבסון אקוסטית בעלת צליל גדול ושמן ושר גרסה שהוגדרה "מהממת" של "Father & Son", שהפילה דממה גדולה על הקהל החוגג והקולני בברוקלין. חבורת זמרי גוספל ליוותה את סטיבנס בגרסה אופורית של "Peace Train". הקהל קם על רגליו ושר את סטיבנס בדבקות כמעט דתית.
בהזדמנות החגיגית למדתי ש"אב ובנו" נכתב במקור כחלק ממחזמר על המהפכה הרוסית שבו התכוון סטיבנס ללהק את עצמו בשני תפקידים. "במקור זה היה על בן צעיר", הוא אומר, "שעובד במשק אבל רוצה להצטרף למהפכה, ואילו אביו רוצה שיישאר בבית". כמה לא מפתיע וכה חופף את המשק הפסיכולוגי שניהלו נערים כמוני עם אביהם. כדי לשיר דואט עם עצמו, לקח סטיבנס את קולו הצעיר מהקלטה של השיר במועדון טרובדור ב־1970 בלוס אנג'לס. הוא עונה בקולו בן ה־72 לקולו כשהיה בן 22. הפתרון עובד, והשכבות השונות מוסיפות קצת חלודה ופטינה.
מה שהיה מאלף בהזדמנות הנוספת שניתנה לסטיבנס היה ההבנה המתאחרת שהבנאליות שדיאלוג החירשים בין האב ובנו, שהיה כה ידעני וגדול מהחיים כשהיינו צעירים, לא הגיעה לידי מימוש בחיי בשום צורה. אבי מת לפני שקיימנו את שיחות הנפש המתוכננות. וככל שהשקעתי והשתדלתי אני בספק אם הצלחתי להעביר לילדיי את תיאור החומרים המכוונים את דרכי בחיים. לפעמים אני רואה שהם לקחו בתבונה שקטה רק את מה שהתאים להם ושרד את הזמנים החולפים, וזה מפתיע אותי כל פעם מחדש.
אחרי 50 שנה אני שב ומגלה את תבונתו השקטה של סטיבנס הצעיר, את ההפקה המרשימה, הרגש שהשקיע, המלודיות החומקות ואת היציאה למוטט את הסטטוס-קוו ולהבהיר שאיננו לבד. לא השתכנעתי שיש לו כל התשובות. ממרומי גילי אני יודע שיש יותר שאלות מתשובות. אבל הוא חיפש עבורנו והגיש במקור כמו לגוזלים. אם לשאול מג'יימס טיילור וקרול קינג, הרגשתי שיש לי חבר.