ההבדל היחידי, הבלעדי, הבלבדי במדיניות וביחס לישראל בין הממשל היוצא לצפוי בבית הלבן ובממשל של ג'ו ביידן, יתמצה ויבוא לידי ביטוי בשינוי ובתחום אחד. אין צורך במומחים, אין צורך בפרשנים ואין צורך בהערכות. בבית הלבן של דונלד טראמפ ישראל היתה מדינת חסות. מדינה שממשלתה מעורערת, שראש ממשלתה בצרות, שהחברה החיה בתחומיה חלוקה ושסועה. מדינה הזקוקה לסיעוד מדיני, להשגחה צמודה, לליטופים, למחוות ידידותיות. בעיני ג'ו ביידן, בבית הלבן שינהיג, בהנחיות שייתן למי שיאכלס את צמרת הממשל שלו, ישראל היא מעצמה איזורית.
דמוקרטיה איתנה, חברה מודרנית ומתקדמת, עם שובל ארוך של הישגים בתחומים רבים. מדינה איכותית, שיכולה, מסוגלת ומוכשרת להסתדר בכוחות עצמה. מדינה שמותר ולעתים צריך וחשוב לבקר את מדיניותה, לנזוף במנהיגיה. האהדה לישראל והתמיכה באינטרסים שלה, כל כך שורשיים, כל כך מעוגנים בתודעה של ג'ו ביידן וכל כך מוכחים ומתועדים בקריירה הפוליטית ציבורית שלו, שאין לו ולא תהיה לו שום בעיה לבקר את ישראל, לשגר הערה ביקורתית לראש ממשלה. דונלד טראמפ לא העז לעשות זאת. הילד החלש, הרך והמפונק עלול חלילה לכעוס, להתרגש יתר על המידה ואולי אפילו לנסות לחפש מסתור, מקלט אחר.
אין צורך ללכת רחוק כדי להיווכח במעמדה של ישראל כמדינת חסות בעיני הנשיא טראמפ ובכירי ממשלו. הביקור של שר החוץ מייק פומפאו בישראל, המקומות בהם הוא מסייר, ההצהרות שהוא משווק, ההתנהלות האפיטרופסית שהוא מקרין, מדגישים, מבליטים ומאשרים את תפיסתו וראייתו את ישראל כמדינה הזקוקה לטיפול מיוחד, למחווה מעודדת, להפגנת תמיכה מיוחדת. בעוד פחות מחודשיים, מייק פומפאו יהיה אזרח אמריקאי מן השורה. חף מכל תפקיד ציבורי. לביקור בישראל האחרון שלו כנושא כהונה ותפקיד רשמי פומפאו הביא עמו חבילה עם מתנות. ארגוני bds יוכרזו כאנטישמיים, הצהיר. מוצרים שיוצרו בהתנחלויות יקבלו תווית של תוצרת ישראל. ארגון החרם נגד ישראל הוא כשלון מתמשך והכרזת פומפאו רק תעניק לו פרסום. בנוגע למוצרי ההתנחלויות, בהצהרתו פומפאו הניח מטען-צד בדרך להתגבשות היחסים בין ישראל לממשל הנשיא הנכנס ג'ו ביידן. אבל זה בדיוק מה שפומפאו רצה. בכיר יהודי, שעמד שנים בראש ארגון מרכזי הידוע דוקא כנמנה עם המחנה הימני בקהילה התבדח בשיחה, "הוא (פומפאו) עוד יבקש לצרף את שמו לחותמים על מגילת העצמאות של ישראל".
מעמדה של ישראל כמדינת חסות בתקופת ממשל דונלד טראמפ בא לידי ביטוי מתמשך, בלט באופן חריג, גורף וצורם באופן תיפקודו של דיוויד פרדימן כשגריר ארה'ב בישראל. פרידמן לא ניסה להסתיר ואפילו לא לכסות או לרכך את התייחסותו לתפקידו כאל שגריר ארה"ב אצל המתנחלים. ישראל מחוץ להתנחלויות בכלל לא עניינה אותו. הוא טרח ודאג באופן מיוחד להשתתף באירועים שהתקיימו בשטחים, תוך מאמץ מיוחד מצדו להפגין את דעתו ותמיכתו בזכותה של ישראל לספח את השטחים. התנהגותו כשגריר היתה בניגוד בולט וגורף והפרה גסה של אמנת וינה, אמנה בינלאומית שהגדירה את אופי ואופן היחסים הדיפלומטים ותפקודם של שגרירים. אבל למי זה היה איכפת? למי זה הפריע? ישראל היא הרי בת חסותו, יקירתו וחביבתו של הנשיא דונלד טראמפ.
זה נגמר. וטוב שזה נגמר. בבית הלבן של ג'ו ביידן ישראל תקבל יחס של דמוקרטיה עצמאית, של מדינה מודרנית עם הישגים עצומים, של מדינה שעוברת וחווה קשיים ובעיות בתחומי המשילות, אבל חברה בעלת עוצמה פנימית מוכחת. מדינה שתענוג להיות בעלת ברית שלה.