בעוד חודשיים יושבע ג'ו ביידן כנשיא ארה"ב. למחרת בחירתו היו מבחר מנהיגי ישראל עסוקים במלמול "ביידן - ידיד, האריס - ידידה"; אבל כששקעה השמש והם עלו על משכבם, היו מודאגים מאוד. בארבע שנות כהונתו של דונלד טראמפ גרר בנימין נתניהו רגליים בכל פעם שהתבקש לאשר בנייה בירושלים או ביהודה ושומרון. הממשל האמריקאי היה אוהד מאוד. הכיר בריבונות בירושלים בירת ישראל. קבע לראשונה שההתנחלויות "אינן בלתי חוקיות". ובכל זאת - נתניהו לא החיל ריבונות, לא בנה, אפילו לא קידם כמעט תוכניות בנייה. רק בערבי בחירות מיהר להבטיח ושכח למחרתן. אבל עכשיו זה דחוף. עוד מעט יגיע ביידן הידיד, ולך תדע.
כך שוחרר לפתע הפקק שמנע בנייה בגבעת המטוס בעשור האחרון. וכך מוכרחים לסיים בתוך חודשיים את הסאגה של הסחבת המתמשכת בהסדרת ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון. נתניהו לא רוצה להחיל ריבונות. גם לעקור יישובים אינו רוצה. הקמת מדינה פלסטינית אינה משאת נפשו, אבל אינה פסולה. הרחבת ההתיישבות - או עקירתה חלילה - אינה אידיאולוגיה עבורו. בנייה או עקירה הן מהלכים פוליטיים טקטיים שהוא שומר לעת צורך מוחלט. אין טעם להיטיב או להרע אם המהלך אינו משרת את המשך שלטונו.
ההתיישבות ביש"ע החלה טיפין־טיפין בשנות שלטון המערך. התפתחה בשנות מנחם בגין ויצחק שמיר, אבל בשנת 1993 הקפיא יצחק רבין את הבנייה ביש"ע, ומאז כמעט לא התקבלו החלטות ממשלה על הקמת יישובים חדשים. בלית ברירה החלו המתיישבים להרחיב את היישובים הקיימים. בנו שכונות, גם שלוחות מרוחקות ומבודדות ליישובים קיימים. כך צמחו ב־25 השנים האחרונות עשרות "מאחזים", שכונות או "יישובים צעירים" שזכו בדרך כלל לתמיכה ממשלתית מעשית ושקטה ממשרדי הממשלה. המדינה מימנה ותמכה בהקמתם תוך עצימת עין או שתיים.
אלוף הבונים־בקריצה, אריאל שרון, קרא למתנחלים לתפוס כל גבעה פנויה, אבל כשהחליט לעקור את חבל עזה וצפון השומרון והמתנחלים הפכו לאויביו - החליט להרוס את כל המאחזים. ב־2003 הזמין עליהם דוח מעו"ד טליה ששון, שעוד בעת כהונתה בפרקליטות הייתה ידועה כשמאל קיצוני ואויבת ההתנחלויות. גם כשסיימה את דוח השטנה שלה ידעה טליה ששון על המאחזים הרבה פחות ממה שידע עליהם שרון. הוא שהקפיד כידוע על כל קוצו של יו"ד משפטי, רצה מסמך שיוכל לאמץ. ששון הגישה לו את דוח המאחזים שלה וקבעה כי כל יישוב שלא קם בהחלטת ממשלה, שאין הוכחה חד־משמעית שאדמותיו הן אדמות מדינה או נרכשו כדין, או שיש לו תוכנית בניין עיר מפורטת ומאושרת - הוא יישוב בלתי חוקי. היועמ"ש (דאז) מני מזוז פרסם ב־2004 הנחיה לכל משרדי הממשלה להפסיק להעביר משאבים ליותר מ־70 שכונות ויישובים. באבחת חרב נותקו היישובים מכל אפשרות תמיכה ממשלתית, אישורי בנייה ותכנון.
באותן שנים התכוונה הממשלה לעקור את ההתיישבות הצעירה הזו. שרון לא הספיק. אולמרט לא הצליח, וכשעלה נתניהו לשלטון - השתנו כוונות הממשלה - אך לא מעשיה. ממשלות נתניהו לא רצו לעקור. אומנם הרסו ועקרו יישובים שנבנו על קרקע ערבית פרטית כשחייב אותן בג"ץ לעשות כך (מגרון, עמונה ונתיב האבות - רשימה חלקית). ואף שהחל מ־2011 היו נציגי המדינה מודיעים שוב ושוב לבית המשפט העליון כי בכוונת המדינה להסדיר את היישובים הללו - בפועל לא עשתה המדינה כמעט דבר. בעשור האחרון "הוסדרו" שני יישובים בלבד.
אבל לאוזלת היד של המדינה, להיעדר המוטיבציה של נתניהו, ולחששותיו מפני בנייה בירושלים וביו"ש, נוסף גם הזדון של המערכת המשפטית. כנופיית היועמ"שים של המינהל האזרחי, משרד הביטחון, הפרקליטות והמדינה־בתוך־מדינה של היועץ המשפטי לממשלה, עשו ככל שהם יכולים למנוע כל הסדרה. כל מקל אפשרי נתקע בגלגלי הניסיונות. לא לאפשר חיבור חשמל קבוע ל־72 יישובים ושכונות. שלא יישענו על גנרטורים מקרטעים, ולא יסבלו מהפסקות חשמל תכופות ואי־ספיקה לחימום בחורף וקירור בקיץ. אספקת המים הייתה מאולתרת. התקשורת רעועה, אפילו "מרכיבי הביטחון": גדרות, תאורה, מצלמות, מימון רכזי ביטחון שוטף וכיתות כוננות לא ניתנו, או שניתנו במשורה והיה צורך להיאבק במשך שנים במערכת המשפטית שעיכבה כל אישור. היועמ"שים דרשו לאשר כל בזנ"ט בגדר. כל סליל גדר תלתלית. כל מצלמה תרמית. וכדררו כל בקשה מיועמ"ש ליועמ"ש. לממשלה וחזרה, לצבא וחזרה. רק כשנרצחו יהודים - החישו נקודתית את הטיפול הביטחוני באותה נקודה.
כל הגורמים המשפטיים הללו המשיכו לפעול ברוח דוח טליה ששון (אף שלא אומץ מעולם כהחלטת ממשלה), התעלמו מדוח השופט המנוח אדמונד לוי (ההפוך לחלוטין מדוח ששון, שגם אותו לא אימצה ממשלת נתניהו שהזמינה אותו ב־2012) ופעלו ברוח הנחיית מזוז מ־2004, אף שהממשלה הכריזה שוב ושוב על "כוונתה לפעול להסדרת היישובים" ושאין בכוונתה לעקור אותם. גם אם לא כולם אנשי שמאל מובהקים כטליה ששון או דינה זילבר - כל מי מהם שרצה קידום הבין לאן נושבת הרוח.
יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט, ח"כ יעקב אשר, ניהל השבוע דיון בנושא על פי בקשתו של ח"כ אריאל קלנר. בוועדה אמר היועמ"ש לענייני ההתיישבות במשרד הביטחון, עו"ד משה פרוכט, כי המשפטנים זקוקים להחלטה מפורשת של הממשלה לגבי כל נקודה ונקודה, והממשלה לא החליטה כך עד היום. כבר אלף פעם יכול היה נתניהו להעביר "הצעת מחליטים" ולהטיל על היועץ המשפטי לממשלה ושלוחיו להסדיר את המאחזים ולצרף את רשימתם. הוא נמנע מכך, ושלטון הפקידים, היועמ"שים והשופטים חגג את ניצחונו. נבחרי הציבור מתגלים ככלים ריקים גם כשהם רוצים לתקן את העוול ואת ההזנחה הפושעת. את ההפקרה הביטחונית. לא כל שכן - כשאינם רוצים לעשות כן.
יותר מ־20 אלף נפשות, ביותר מ־70 יישובים, חיות כך כבר עשרות שנים. הם "בלתי חוקיים", כיוון שלא הוכרזו כחוקיים. ולכן: יכול ילד ביישוב "בני אדם" להזדקק בכל רגע ורגע למכשור רפואי מציל חיים, וחייו תלויים בגנרטור. וצריך להביא ליישוב את השר לנושאים חברתיים במשרד הביטחון, מיכאל ביטון, כדי שיהיה עד למצוקה ויורה על חיבור חשמל. אבל יש אלפי משפחות הזקוקות לתאורת ביטחון ומים וחשמל ותקשורת ותחבורה ציבורית ובריאות וחינוך. המדינה מספקת תשתיות על פי הוראת בתי המשפט, ומתקצבת שירותי חינוך ובריאות לעשרות יישובים לא חוקיים של בדואים בנגב, אבל הרשעות והשנאה המתעטפות באצטלה של "החוק אינו מאפשר" של יועמ"שים ופקידים באיו"ש מביאות אותם למנוע שירותים בסיסיים מתושבי המאחזים.
יש ודאי שמאלנים השמחים לקרוא מה שכתבתי. כי הם רוצים בעקירת ההתיישבות היהודית. אין לי סיג ושיח עם שונאי ישראל מבית. אבל בממשלת ישראל אין להבנתי כאלה. נתניהו יכול וחייב בתוך החודשיים הקרובים לפתור את הבעיה. אני יודע: זה לא מעניין אותו. אבל הוא רוצה להמשיך לשלוט וקורא סקרים. הפער ההולך ומצטמצם בינו לבין ימינה של נפתלי בנט ("כלב קטן" בלשונו של נתניהו) מדיר שינה מעיניו. הוא היה אץ־רץ להסדיר את המאחזים, לו היה יודע שיאבד את תמיכת הימין לטובת בנט משום שאינו עושה דבר למען ההתיישבות. אם יידע שבנט ישאב אליו גם את נאמני ארץ ישראל מתוך הליכוד, אלו המבינים כי נתניהו לא עשה ואינו מתכוון לעשות למען ההתיישבות - רק אז יזוז גם נתניהו. יסדיר את המאחזים. יש להם חודשיים. לא יותר.
[email protected]