ביום הזיכרון הראשון שלהם לאחר מלחמת לבנון השנייה, ניצבו הורים שכולים, בני משפחה וחברים של 119 הרוגי המלחמה המיותרת ההיא מול מצבה חדשה בבתי העלמין הצבאיים. שורה אחת בכיתוב שעל המצבה שונתה, ובמקום "נפל בקרב בדרום לבנון" נכתב "נפל במלחמת לבנון השנייה".
שינוי הכיתוב היה תוצאה של מאבק עיקש של ההורים השכולים, שדרשו מצה”ל להשיב את כבודם של הבנים שלהם, כמי שהקריבו את חייהם במלחמה, לא בקרב. "אנחנו כאן כדי להגיד לבן: ‘החזרנו לך את כבודך’", אמרה אז אם שכולה. במעמד הכואב ההוא של החלפת מצבות השיש הרגשתי את הלב השבור של ההורים השכולים, אבל לא הבנתי אז את טענתם על פגיעה בכבודם של בניהם - שנתנו למדינה את כל אשר היה להם: את חייהם הצעירים - אשר הושב עם הכיתוב החדש.
מאז, חלפו 13 שנים ועוד מלחמות. בשבוע שעבר קבוצת מפגינים תומכי נתניהו שמחו מתחת לבית משפחתו של הטייס סרן תם פרקש ז”ל שנהרג במלחמת לבנון השנייה, הבהירו שכבודם וזכרם של חללי צה”ל היה לבוז ונרמס בגסות, ואת הרגישות והחמלה כלפי ההורים השכולים החליפו שמחה לאיד טבולה בחצי שנאה שנשלחו אל הלב השכול. “זה שאיבדתם בן לא נותן לכם את הזכות”, קראו המפגינים לעבר משפחתו של פרקש, שאפשרה לאחרונה למפגינים נגד נתניהו למחות מביתה בקיסריה.
"הם חושבים שהם מחוסנים כי הם משפחה שכולה ומותר להם להשמיץ את ראש הממשלה שהעם בחר בו”, קראה הפעילה אורלי לב לעבר בית משפחת פרקש. מפגין נוסף, אפרים גרייף שמו, הטיח בענת פרקש, אמו של תם:"מאחל לך עוד אחד כזה".
לא, אל תקראו למפגינים בעד נתניהו "קומץ". שהרי מיום ליום הקומץ המוסת גדל ודורש עוד הסתה, עוד דה־לגיטימציה, עוד קללות ונאצות, עוד חרחורי ריב ומדון, עוד התנכלויות אלימות, ועוד פילוג עד כדי קריעתו של העם לגזרים. גם השכול אינו יוצא מהכלל. כזכור, באפריל 2017, בעיצומו של דיון אמוציונלי בהשתתפות הורים שכולים, התנפלו יו”ר הקואליציה דאז ח”כ דוד ביטן וח”כ מיקי זוהר בצעקות על ההורים השכולים לאה גולדין, אמו של הדר גולדין ז”ל, ועל אילן שגיא, אביו של ארז שגיא ז”ל, משום שהעזו לבקר את נתניהו ודרשו הקמת ועדת חקירה בעקבות כשלי צוק איתן.
שמעתי את הודעת הגינוי הרפה של נתניהו נגד התלהמותם של המפגינים מול בית משפחת פרקש. נתניהו דואג להזכיר בכל עת את היותו אח שכול. מצופה היה ממנו להיות הראשון לדפוק על השולחן ולומר לתומכיו: “עד כאן". אבל נתניהו לא קם, והמסרים מחלחלים. היו ימים בישראל שבהם היחס לשכול היה יחס של קדושה. כשלוחמים צעירים יוצאים בשליחות המדינה ובפקודת צה”ל להגן על הארץ ותושביה ומקריבים את חייהם למענה, המינימום הנדרש הוא יחס של כבוד והוקרה לקורבנם ביחד עם רגישות לכאב משפחותיהם. המפגינים הביביסטים מקיסריה ראויים לכל גנאי ולהוקעה מתוכנו. בלי אבל.