הרמן קיין

כבן הדור שצפה ב"האזרח קיין", נרעש עד קצות אצבעותיו והרחיק עד קליפורניה כדי ללמוד קולנוע בתקווה לצלם את יצירת המופת שלו בגיל 24, עליי להודות שהשנים האחרונות עומדות בסימן אכזבה קלה מיצירת המופת שעדיין נחשבת לסרט הגדול של כל הזמנים. "קיין" יהיה בן 80 בשנה הבאה, ואף שלא זרקה בו שיבה ולא עלתה בו ירוקת, ברבות השנים החל דבר מה חלול שנבע מאישיותו הגרנדיוזית ולא הבלתי־נצלנית של אורסון וולס, להותיר את חותמו. אבל לא כדי לדון באובדן התמימות שלי נאספתי.

ביום שישי, 4 בדצמבר, מה שפעם נהוג היה לומר "היום", יעלה בבתי קולנוע נבחרים ובנטפליקס הסרט "מאנק", גרסתו של דיוויד פינצ'ר לדיון עתיק יומין בשאלה מי כתב את "האזרח קיין": הרוח החיה, הגאון התורן ובעל הרישיון לעשות כרצונו אורסון וולס; או הרמן מנקביץ', מי שהיה מבקר התיאטרון הראשון של ה"ניו יורקר" שעבר להוליווד כדי לכתוב תסריטים והתבקש על ידי וולס לשתף איתו פעולה.

המיתוס של "קיין" אינו פעיל ומהלך קסם כפי שהיה בעבר, אבל המאמרים, הספרים, הסרטים התיעודיים ואפילו סרט דרמטי שמנציחים אותו, אינם מניחים לאגדה לגווע. אל תוך שטח האש התרבותי הזה נכנס בראש מורם במאי מסדר הגודל האייקוני של פינצ'ר. זה הסרט ה־11 שלו, בשחור־לבן מוקפד עד קצה הפריים האחרון כולל האובססיות הפינצ'ריות המוכרות, ועם גרי אולדמן בתפקד מנקביץ' קשה להכחיש שעיני השניים אינן נשואות לאוסקר.

בראיון ל"ניו יורק טיימס" לפני שבועיים שמחתי לגלות שפינצ'ר הצטרף לדעתי ואמר ש"אינני חושב ש'קיין' הוא הסרט האמריקאי הגדול של כל הזמנים, אבל הוא בשלישייה הפותחת עם 'הסנדק 2' ו'צ'יינטאון'". אינני ממעריצי פינצ'ר; סרטיו קרים ומנוכרים מדי בעיניי, וההקפדה הקיצונית על קוצו של שוט והצורך להחזיק מצלמה בפלס ולשטוף את הפריים באקונומיקה כדי להסיר את המראה הקר המאפיין את "הנערה עם קעקוע הדרקון" למשל, מכבה אותי. אבל אני מסכים עם השלישייה שלו. בעיקר בגלל חוב היסטורי לקופולה ולעובדה שקריאת הספר המאלף "The Big Goodbye" על לידת העכוז המרתקת של "צ'יינטאון" שובה אותי כמו ההומאז' שעשה התסריטאי רוברט בנטון לאביו. את התסריט ל"מאנק" כתב ג'ק פינצ'ר, אבי הבמאי, שהיה עיתונאי ומת מסרטן בשנת 2003 והשאיר תסריט גמור שאותו כתב בהמלצת בנו.

סרטים על סרטים הם לרוב צפייה מאתגרת למדי אם אינך אוהד מושבע של המקור. "מאנק" נצמד ל"האזרח קיין" ובוחש מאחורי הקלעים שלו, אבל מרחיב את היריעה באמצעות גיחה לא הכרחית לבחירות למושלות ב־1934 בקליפורניה. המעקף הזה מעגן אותו בזמן כשם ש"צ'יינטאון" היה זקוק למשבר המים של שנות ה־30 לעשות את הקייס שלו, אבל זה לא העיקר. הרמן מנקביץ' מתנדנד שיכור בלב הסרט, נראה כאורח קבוע בסן־סימיון של וויליאם הרסט שם הוא מין ליצן אינטלקטואלי ואיש סודה של מריון דיוויס, השחקנית הצעירה שהחליפה קריירה בחיקו של הרסט בן ה־76. פינצ'ר מתעקש על כל אלה משום ששליחותו הקדושה היא להשיב למנקביץ' את כבודו האבוד שנגזל לכאורה על ידי וולס.

כמו ריימונד צ'נדלר האלכוהוליסט שהיה צריך להרחיק מגירויים ולבודד אותו במקום שבו יצליח להתמסר לכתיבת התסריט ל"שינה הגדולה", כך גם מנקביץ'. בהפקת וולס אחרי שהגיעו להבנה חלקית, נלקח מנקביץ' על ידי ג'ון האוזמן, שותפו של וולס מתיאטרון מרקורי, אחות גרמנייה וקלדנית, לעיירה ויקטורוויל באמצע המדבר מרחק 80 מייל מ־L.A שם הוא מתחייב להתנזר משתייה ולהנפיק תסריט ב־60 יום. אין חמלה רבה בתרגילים שבהם נוקט האוזמן כדי לגרום למנקביץ' לכתוב, כולל החדרת משככי כאבים לבקבוקי השתייה שלו אחרי שהחביא אותם. ברוכים הבאים למלון קליפורניה.

וולס מרחף ברקע ומפציע לסצנות קצרות שבהן הוא מתעמת עם מנקביץ' בתהליך שיכול להיחשב ליצירתי אך נראה לפעמים כעימותי ואלים. הוא ילד הפלא שכבר היה על שער מגזין "טיים", וכשהוא מתכופף מדי יש לו בריחת שתן מראשו. מנקביץ' נלחם עם שדיו, מאמלל את אשתו, דועך לשכרות אבל כותב תסריט גאוני. בזמן הכתיבה הוא כינה את וולס מפלצת, לעג לאגו המפותח שלו ואמר על וולס שעבר לידו "בחסדו של אלוהים הנה חולף אלוהים".

וולס שכר את מנקביץ' כסופר צללים לתוכנית הרדיו שלו, אבל בדמיונו הקודח הוא ייעד אותו לכתוב עיבוד שאפתני ל"לב המאפליה" של ג'וזף קונרד. החוזה הייחודי שהיה לו עם אולפן RKO, זה שעורר את קנאתה של הוליווד צרת העין, נתן לו חירות מלאה וזכות יחיד לבחור מה הוא רוצה לכתוב, לביים ואף לשחק בעצמו ללא התערבות. וולס ייעד עצמו לשחק את מרלו וקורץ, כפי שעשה בתסכית הרדיו על פי הספר. "לב המאפליה" לא יצא אל הפועל בידיו של וולס עד שג'ון מיליוס כתב אותו כ"אפוקליפסה עכשיו" עבור פרנסיס קופולה. מי שקראו את גרסת מנקביץ' לקונרד עם וולס נושף בעורפו כהרגלו, סיפרו שמה שאמור היה להתרחש על המסך היה פרוע ושלוח רסן יותר מ"האזרח קיין".

אין עוררין על העובדה שלשם כתיבת "האזרח קיין" חתם מנקביץ' על חוזה שבו ויתר על קרדיט לכתיבת התסריט. ניתן לטעון - כפי שקרה בעימות הכמעט תיאולוגי שהתפתח בהמשך באדיבות כמה ממבקרי הקולנוע האמריקאי הגדולים - שהמפגש בין וולס ומנקביץ' היה סוג של תאונת פגע וברח בין נהג מרוצים צעיר ושאפתן במכונית עם נפח מנוע אימתני ותסריטאי אלכוהוליסט מריר עם ראיית עולם מורבידית שקפא בפנסי המכונית כמו איילה וכמעט נדרס. כדי לתעד את בעלותו הבלעדית על הקרדיט, שילם וולס למנקביץ' 10,000 דולר והדפיס את שמו בלבד על התסריט הגמור. באותה מידה אין ויכוח שאחרי שקרא את הטיוטה הסופית, הבין מנקביץ' את טעותו ושינה את דעתו.

מה שמציק לי ב"מאנק" הוא "RKO 281", הסרט המוצלח מנובמבר 1999 שהופק ב־HBO ועבר בשקט יחסי. כעת הוא מופץ בקופסת בלו־ריי חגיגית עם "האזרח קיין" וסרט תיעודי בשם "הקרב על 'האזרח קיין'" המתעד את מאמציו של הרסט להשמיד את "קיין". קופסה ראויה לכל הדעות. הגרסה המוקדמת הזאת עם ליב שרייבר בתפקיד וולס וג'ון מלקוביץ' כמנקביץ', שבתה את לבי הסקרן ותאב הרכילות בצפייה ראשונה. היא כל מה שרציתי לדעת על ייסורי לידתו של זה הנחשב לסרט הגדול של כל הזמנים. עם מלאני גריפית' (מריון דיוויס), ג'יימס קרומוול (רנדולף הרסט), רוי שיידר (ג'ורג' שייפר) ואחרים, כולם מצוינים, "RKO 281" הוא הטיוטה האולטימטיבית לפינצ'ר. גם אם היה נשבע פינצ'ר בנקיטת חפץ או עם שתי ידיו על התנ"ך שלא צפה, הייתי ממליץ בחום לא להאמין לו.

עם האנגסט היצירתי והאישי שאפיין את יחסי הגומלין הקפריזיים בין וולס ומנקביץ' שהונע על ידי מרבצי אגו (וולס) וכמות לא פחותה של אלכוהול (מנקביץ'), ניתן היה להאיר את לוס אנג'לס. אף על פי שהיה הדוניסט חרוף וגרגרן נטול מעצורים שאכל שני סטייקים ותפוחי אדמה בארוחת צהריים שאותם הרטיב בבקבוק וויסקי, שמר וולס לעצמו את הזכות להתנשא על הזולת באשר הוא שתיין ללא תקנה כמנקביץ'.

הקח־תן החזיתי והעוין הזה הכתיב חלק מהותי מהקשר ביניהם, אך לא רק. הייתה ביניהם גם סינרגיה נדירה במעשה היצירה וביכולתו של האחד להשלים את מחשבתו של השני ולשדרג אותה. הם חשבו וציירו בשיחות את קווי המתאר של "האזרח קיין"; מנקביץ' תרם מניסיונו האישי ומהקילומטרז' הרב שהיה לו בסן־סימיון בחברת הרסט ואורחיו במסיבות השחיתות שלו ומידידותו האינטימית עם דיוויס; וולס היה קוטף את אמירותיו הלא מעוצבות של מנקביץ' ומעבד אותן לגרסה מוקדמת של הוראות צילום.

אחת הסצנות החזקות ב"RKO 281" - הסרט שנחשב בעיניי לבלו־פרינט יקר מפז ל"מאנק" ושטרם נזכר בכתבות הפריוויו לפני עליית סרטו של פינצ'ר - היא כאשר מופיע מנקביץ', שיכור ומתנדנד על רגליו, בפתח ביתו של וולס ומנפנף תחת אפו את התסריט שעליו מופיע שמו של וולס לבדו. הוויכוח המריר והאלים בין השניים על שוד הקרדיט הגדול, הוא בעיניי הזיקוק המושלם והמלא של מעשה היצירה בגרסתו הנכלולית. מה קורה לאדם מוכשר כאשר חולשתו האישית עוצרת בעדו מלעמוד על שלו ולהילחם על זכות ההכרה ביצירה המופתית שיצאה תחת ידיו. אין לי ספק שגרסתו המתנשאת והיהירה של שרייבר לוולס, מדייקת כמו הביג־בן.

חייו של וולס עד מותו ב־1985 היו אגו־טריפ אימתני. מקובל לחשוב שיכולתו להמשיך וליצור סרטים נפלאים נפגעה בגלל המחיר ששילמו כל האחראים ל"האזרח קיין". זה נכון בחלקו, אבל מסירותו של וולס לחיים הטובים, העדפתו לספר צ'יזבטים בשולחן הקבוע שלו ב"מה מזון" ב־L.A לעולי רגל קרועי עיניים תוך שהוא משליך שאריות איכותיות לפיפי, כלבת הפודל שלו שישבה על כרית לצדו, והאופן שבו בחר לצלם סרטים שלא נגמרו כשהוא מתחנן למענקי סיום, הם שהפכו את חייו אחרי "קיין" למעשיית מוסר כה עצובה.

לנוכח התסריט המוגמר שינה מנקביץ' את דעתו ודרש קרדיט. וולס טרק את הדלת בפניו, אבל אחרי הפסקה ארוכה לעיכול וכאשר התעורר הצורך למקצה שיפורים בתסריט, הגיע וולס למנקביץ' שדירתו דמתה למחסן למחזור בקבוקים ריקים, והניח בידו תסריט עם כריכה חדשה שעליה התנוסס שמם של השניים עם מנקביץ' בשורה הראשונה. כאשר מנקביץ' מתרצה ומוכן לשוב לעבודה, מתעקש "RKO 281" להתמקד בקלוז־אפ של שרייבר הנרגש המסתיר בידו דמעות הזולגות מעיניו. האומנם?

את הדיון הלא הכרחי אך המסקרן בשאלה מי כתב את "האזרח קיין" העומד במרכז "מאנק", התניעה מבקרת הקולנוע הגדולה פאולין קייל ב־1971 בשני גיליונות עוקבים של ה"ניו יורקר", סך הכל 50 אלף מילה. בהתחשב בעובדה ש"הניו יורקר" היה כור מחצבתו של מנקביץ' ולא פחות שקייל הדעתנית אהבה את סם פקינפה יותר מאשר את וולס, לא הפתיע שהמסה הארוכה שנקראה "Raising Kane" התייצבה באופן נחרץ לצדו של מנקביץ'.

מתנגדיה החריפים של קייל טענו נגדה שהיא ראיינה את ג'ון האוזמן, ריטה אלכסנדר ואחרים ששמרו על בריאותו ושפיותו של מנקביץ' במהלך הכתיבה, ולא ראיינה את וולס ואנשי שלומו; טענה לגיטימית לכל הדעות. המוניטין של קייל ומקומה בפנתיאון ביקורת הקולנוע כה מוצקים, שגרסתה הכתה שורשים.

במיוחד משום שהאפוס ב"ניו יורקר" הופיע בספר עב כרס על "קיין" שקייל במרכזו. קייל היא שהסגירה את משפט המפתח בנאום התודה שהתכוון מנקביץ' לשאת בטקס פרסי האוסקר ב־1942 שבו זכה "קיין" בפרס אחד בלבד על התסריט מתוך תשע מועמדויות. "אני שמח לקבל את הפרס בהיעדרו של מר וולס, משום שגם התסריט נכתב בהיעדרו", כתב מנקביץ'. בגלל קבלת הפנים הצוננת לסרט והמאמץ של הרסט להשמיד אותו, נעדרו וולס ומנקביץ' מהטקס.

את התגובה המוחצת ניפק הבמאי פיטר בוגדנוביץ' ב־1972 בירחון "אסקווייר". בוגדנוביץ' הסתפק ב־10,000 מילה בלבד. הוא גאה כהרגלו על גדותיו, טבע בעובדות, סברות ורכילות, ובעיקר לא ניסה להסתיר את הערצתו העיוורת לוולס שאת סיפורי אלף לילה ולילה גבה ממנו בשקדנות כל חייו, כפי שהעריץ את ג'ון פורד, והסתיר את שלא היה לו נוח בביוגרפיה שלו.

מצד אחד של פיו בז בוגדנוביץ' לערכי העיתונות של קייל, ומצד השני פיאר והאדיר את "קיין". השני היה ראוי יותר מהראשון, אבל זה בוגדנוביץ'. בנ"ב לא משעשע אך אופייני, כתב בוגדנוביץ' כי בניגוד לקייל שהסתמכה על תחקיר של אחרים, הוא עשה בעצמו את עבודת הרגליים, התחקיר והראיונות לטקסט שלו. מאוחר יותר הוסיף בוגדנוביץ' שלאורסון וולס עצמו היה חלק משמעותי בעיצוב התגובה לקייל: "הוא ערך, שכתב, הוסיף וגרע ממה שכתבתי", אמר בוגדנוביץ'. לקייל לא הייתה גישה כזאת למנקביץ' ב־1971; הוא מת 20 שנה קודם לכן.

את הדיון הזה בגלגול שנות ה־70 שלו חתם תיאורטיקן קולנוע בשם רוברט קרינג'ר ב־1978. קרינג'ר הגיע למסקנה שמנקביץ' לבדו כתב את הגרסה הראשונה לתסריט שהיה נאמן לסיפור חייו של הרסט יותר מכפי שהם מופיעים בסרט, וכי התוספות והתיקונים של וולס היו "מהותיים ודפיניטיביים".

קרינג'ר לא התעצל איפה שקייל חשה שצדק היסטורי מדריך את כתיבתה, ומצא מברק ששלח האוזמן למנקביץ' שממנו עולה עדות חשובה למעורבותו של וולס בעיצוב התסריט. טענתו המרכזית של קרינג'ר הייתה שהיה זה וולס ש"בנה על הבסיס הסיפורי המוצק (של מנקביץ' - ר"מ) את הגרסה הסופית של יצירת המופת".

הוויכוחים היצירתיים האלה, למרות נטייתם להפוך לסכסוכי דמים, נידויים ונקמות ארוכות ימים, חינניים בעיניי יותר מכל עימות אחר בחיי האנושות. העובדה שמנקביץ' האלכוהוליסט כתב כמה סרטים ראויים נוספים עם ובלי קרדיט ומת ב־1951, ואילו וולס ראה את "האמברסונים המופלאים" שלו מושחת בידי RKO, שיחק ב"אדם השלישי" של קרול ריד, השאיר אחריו סרט מופת כ"מגע של רשע" ומת בן 70 אחרי קדנציה ארוכה מדי כליצן מתוסכל, כוכב פרסומות ליין רע ואורח קבע בתוכניות אירוח ליליות, מעידה ששניהם מצאו דרך קדימה למרות הניסיון להחרים אותם. איפה שמליצי היושר של וולס היו שכירי דעה כבוגדנוביץ', הנרי יגלום ואחרים, נהנה מנקביץ' מכיפת ברזל שפרש מעליו אחיו ג'וזף מנקביץ' שביים את "קליאופטרה".

זה לא מובן מאליו בעיניי שבמאי כדיוויד פינצ'ר שמסירותו לאינטגריטי של כל פריים ותנועת מצלמה בסרטו היא סוג של סטייה נפשית, בחר לאמץ את גרסתה של קייל לנסיבות לידתו של "קיין". זאת הסכנה האורבת לפתחו של מי שחוזר 80 שנה בזמן כדי לפתוח את הדיון המדמם באבהות קריאטיבית שקשורה לרוב בפרסום וכסף. במיוחד כאשר השחקנים הראשיים הלכו לעולמם ואין יותר מי שידבר בשמם חוץ ממה שמופיע בכתובים. מקור ההטיה של פינצ'ר היא בעובדה שאביו ג'ק כתב את התסריט.

פינצ'ר שכתב את "מאנק" ויצא לצלם סרט שהוא בבת עינו במימון הכיסים הגדולים של נטפליקס בתקציב שעמד של 30 מיליון דולר. היתרון של נטפליקס, חוץ מהחובה להאכיל מפלצת זללנית, הוא האפשרות שגרי אולדמן בתפקיד מנקביץ' אינו יכול שלא להתברג לרשימת המועמדים לאוסקר הבא. בראיונות לקראת הסרט הבהיר פינצ'ר שגרסת אביו הייתה אנטי־וולס קיצונית בהרבה מהסרט המוגמר. אפילו פינצ'ר הבין שהפיכת וולס לפיניאטה גדולה שכולם מכים בה בתקווה לגרימת זעזוע מוח רטרואקטיבי שיגרע מכישרונו, היא מעשה נואל למדי.

איפה ש"RKO 281" נאמן יותר למציאות ומצליח להראות את עבודת הצוות וההיזון ההדדי הפורה בין וולס במנקביץ' בדיונים ארוכים על התסריט והסכנה הגדולה בלהציב את הרסט במרכזו, "מאנק" מתעלם מכל אלה. לכן לא מוחדרת בנו ההכרה באומץ הלב היצירתי של השניים המוותרים על הצורך להסוות את העובדה שצ'רלס פוסטר קיין הוא וויליאם רנדולף הרסט.

איך לא: בטירה גדולה, מלאה להתפקע ביצירות אומנות יקרות על אדמה שגודלה כחצי ממדינת רוד איילנד, כלואים באהבתם המוזרה שחקנית צעירה ואלכוהוליסטית בת 26 וטייקון נטול ערכי מוסר ואחד האנשים העשירים בעולם; מריון דיוויס המשועממת עד מוות מעבירה את זמנה בהרכבת פאזלים ובאירוח מסיבות דקדנטיות עם העילית ההוליוודית, שעה שאימפריית העיתונות של הרסט מתמוטטת והוא אינו מממש את הבטחתו להתגרש מאשתו. אם כל זה הותיר עדיין ספק במי מדובר, באה Rosebud, המילה האחרונה מפיו של קיין הגוסס, ומלחימה את הסרט להרסט. Rosebud, ניצת ורד, הוא השם שנתן הרסט לאבר המין של דיוויס, לדגדגן שלה בעגה פחות מצוחצחת. מנקביץ' נלחם על חייו בניסיון להניא את וולס משימוש בשם החיבה האינטימי, אך וולס לא שעה לו.

שתיין, חולה וחלש, התפתה מנקביץ' לתת את התסריט הגמור לידידו צ'רלס לדרר שלא במקרה היה בן דודה של מריון דיוויס. על פי תגובתו הנזעמת והמופתעת של הרסט בהמשך, לא מן הנמנע שדיוויס לא חילקה איתו את התסריט, אבל הוא חזר למנקביץ' עם מחיקות מסיביות שרובן התייחסו להרסט ולחדירה לפרטיותו. אחרי שהרכילאית הדה הופר שנהנתה מריטיינר נדיב מהרסט לא כפתה עצמה על הקרנה מוקדמת של "קיין" - בעת שיריבתה לואלה פרסונס צפתה לפניה ועדכנה את הטייקון בטירתו - ודיווחה למעסיקה על הסרט, בערה חמתו של הרסט והוא נשבע להשמיד את הסרט ויוצריו.

הוא סירב לפרסם את "קיין" בעיתוניו. הוא צייר את וולס כקומוניסט ואנטי־אמריקאי. טינתו ההיסטורית לראשי האולפנים היהודים בהוליווד הידרדרה לסחטנות מכוערת שבמהלכה איים עליהם שיחשוף בתמונות ובמלל את כל סטיות התקן שלהם כחובבי מין מגוון ללא גבולות של גיל ומגדר ואף שלח את הופר להניח את הראיות עצמן על שולחנו של לואי ב. מאייר מ־MGM. בפגישה מבוהלת של מנהלי האולפנים שיכולה הייתה לשמש כמניין, הם החליטו לרכוש את הנגטיב וכל העותקים להקרנה של "האזרח קיין" מג'ורג' שייפר. האיום הזה הסתובב כמאכלת עד ששייפר מצא את העוז להשיב בשלילה. מה שסלל את הדרך להקרנתו של "קיין".

יש ב"מאנק" לא מעט מהאתוס המאפיין את "האיש שירה בליברטי וואלנס" מאת ג'ון פורד. גם שם מתקיים ויכוח על ההבדל בין מציאות ואגדה. בהמלצה שיש בה משום ציווי, אומר ג'יימס סטוארט בתפקיד הסנאטור המקשיש רנסום סטודארד, "זה המערב ידידי, כאשר המציאות הופכת לאגדה - תדפיס את האגדה". נדמה לי שדיוויד פינצ'ר מהלך בזהירות בין הטיפות של האבות המייסדים של הקולנוע, כולל אביו, הנופלות על ראשו - ומדפיס את האגדה.