אנחנו שרויים כיום במצב שניתן להגדירו כליקוי מאורות. כך, להערכתי, יגדירו בבוא הזמן את תקופת שלטונו של בנימין נתניהו. מעולם לא היינו במצב שבו מפלגת השלטון מתפקדת כתיאטרון בובות על פי גחמותיו של אדם אחד. זה לא יכול להמשיך כך עוד זמן רב. לא כולם שם הם תאומי דוד אמסלם".
כך, חד ומושחז כתמיד גם בגיל 90, אומר השר לשעבר יאיר צבן, לקראת הקרנת הבכורה המקוונת הערב בפסטיבל סולידריות בסינמטק תל אביב של "פואטרי צבן", סרטו התיעודי מעורר העניין של הבמאי אמיר הר־גיל, המוקדש למי שנחשב כזקן השבט של השמאל.
"הארץ משוועת לפתרונות למצוקותיה", מוסיף ואומר צבן. "ראשית, להתגברות על משבר הקורונה; שנית, להתמודדות אמיצה עם המצוקות המדיניות והחברתיות שלה. זה דורש דיון מעמיק ורציני, לא סיסמאות ריקות. מתוך ההפגנות המתמידות נגד ראש הממשלה, קברניט הספינה המיטלטלת, עולה ובאה בשורת השינוי. והוא עוד יבוא!".
ובינתיים?
"בינתיים יש להגביל בחוק את כהונת ראש הממשלה לשתי כהונות בלבד, כפי שנהוג אצלנו, במפ"ם".
יש לך חשש שמרצ לא תעבור את אחוז החסימה?
"אכן יש חשש כזה, ולכן אני בין הפועלים למען הקמת רשימה ערבית־יהודית משותפת, שאולי תוכל להבטיח למרצ ייצוג בכנסת הבאה".
עם אנשי המשותפת של היום?
"אני מקווה שבחלקם".
בניגוד למערכות הבחירות הקודמות, האם ייתכן שהפעם לא תהיה בין חותמי הכבוד של הרשימה לכנסת?
"בהחלט יש מצב כזה, אלא אם מרצ תיתן את ידה להקמת הרשימה האמורה".
אתה מאוכזב כיום מהמפלגה שב־1992 היית ממקימיה?
"יש לי כמה וכמה אי־הסכמות עם אנשים העומדים בראשה וצר לי על כך. זה התחיל בחבירה השגויה לאהוד ברק, שאותה ראיתי בחומרה רבה, ונמשך במה שנוגע לניסיונות להתקשר עם בני ברית לא ראויים".
במאי הסרט פרופ' אמיר הר־גיל, 49, חבר קיבוץ יקום ובעל ניסיון רב בקולנוע תיעודי־חברתי, הגיע לבימוי הסרט הנוכחי לאחר שביים בין השאר את הסרט התיעודי "משה סנה - האיש שלא ויתר", על מורו ורבו של צבן העומד זה מכבר בראש הוועד הציבורי להנצחת זכרו. "כשיצאתי לדרך עם עשיית הסרט, רציתי להביא לא רק את דמותו החריגה בנוף הפוליטי של צבן, אלא גם את המוטו שלו", אומר הר־גיל. "כלומר, להסתכל על המציאות, לא לקבל אותה ולנסות לשנות אותה. כאילו שהוא מביא לדור הצעיר אמירה של 'אל תשלימו עם מה שלא נראה לכם'".
הר־גיל מתגלה בסרט כבמאי שאיננו מנסה לגנוב את ההצגה מכוכבו. הוא גייס שתי צעירות היוצאות עם צבן למסע בין תחנות חייו ושואלות את השאלות הנחוצות. השתיים, המביאות רעננות לסרט, הן נעמה לזמי וגלי הר־גיל, שבמקרה הינה בתו של הבמאי. כמו כן מתארחים בסרט אמני פואטרי סלאם (שירה מדוברת).
איזה יאיר צבן אתה מביא בסרטך?
"אדם אופטימי גם בגילו המתקדם, וקצת מתוסכל מכל מיני דברים שהוא התחיל ולא היה להם המשך. הלוואי שאגיע לגילו ואנסה גם כן לשנות מציאות".
תווית מבודדת
צבן נולד בקיץ 1930 בירושלים להורים יוצאי פולין, בן לאב פועל בניין, שלימים היה לקבלן. "חיינו בצניעות בנחלת אחים, אז שכונה פרולטרית", הוא נזכר בערגה מתרפקת. "בתקופת המוחרם, החודש שבו כמעט כולם עברו דירה, הוריי היו שוכרים עגלה, מעמיסים עליה את מעט הרהיטים והחפצים שלנו במעין פירמידה, כשבראשה אני, אז שובב לא קטן. כך עברנו תוך שנים אחדות בין חמש דירות בשכונה. באחת מהן התחלקנו עם משפחת ברעם ואני זוכר משם את עוזי כתינוק".
הוא היה חניך הצופים ולאחר מכן התנועה המאוחדת. בעת לימודיו בגימנסיה העברית רחביה נשבע אמונים להגנה. יום ה־13 באפריל 1948 היה קו פרשת המים בחייו ונחקק בזיכרונו. בהיותו במסדר בגימנסיה לרגל סיום שנת הלימודים מוקדם מהרגיל עקב המלחמה, נחרד מבשורת האימים על ההתקפה על שיירת הדסה להר הצופים. במהלך הטקס קיבל עם חבריו, גדנ"עי ההגנה, פקודה להתייצב אחרי הצהריים למשימה. בהגיעו אליה, התברר לו שהפגיעה בשיירה הייתה פעולת תגמול על מעשי האצ"ל והלח"י בקרב דיר יאסין, ימים ספורים קודם לכן.
"הייתי בן 17 וחצי, כשמה שעבר עלינו בכפר היה מבחינתי טראומה לכל החיים", הוא משחזר. "שם היה המפגש הראשון שלנו עם המוות, מוות סיטונאי. גוויות ההרוגים היו מפוזרות בשטח. עלינו, הנערים, הוטל לפנותן ולדאוג לקבורתן בטרם יגרמו למגיפה בירושלים ובטרם תתגלה הזוועה למשקיפי האו"ם. שם הבנתי שאין עם המחוסן מפני החיידק הנורא של גזענות ורצחנות, כולל העם היהודי, הוא העם הנבחר, מה גם שיש עוד עמים הרואים את עצמם כעם נבחר".
ניצני החבירה של צבן לשמאל הסתמנו כעבור שלושה חודשים. יולי 1948. קורס מ"כפים של הפלמ"ח בדליה. בין המרצים - ד"ר משה סנה, מי שהיה ראש המפקדה הארצית של ההגנה. "סנה עשה עלינו רושם אדיר", מעיד צבן. "בעקבות ההרצאה שלו התפתחו בקורס ויכוחים לוהטים. כשנוכחתי שיש אמת בדבריו, עברתי מהזדהות עם מפא"י לדבקות במפ"ם".
לאחר קרבות תש"ח, העביר צבן את דבקותו זו לקיבוץ צרעה. "שם פגשתי את שולה ונרקמה אהבתנו, שנמשכה כמעט 70 שנה", הוא מספר על רעייתו, אהבת חייו ולבורנטית רפואית במקצועה, שהלכה אשתקד לעולמה והסרט מוקדש לה. להם שני ילדים - סמדר, אשת חינוך ודרור, כלכלן. מהם יש לו ארבעה נכדים וארבעה נינים.
על רקע הפילוג הסוער בתנועה הקיבוצית, לא ארכו ימיו של צבן בצרעה. "העדפנו לעזוב ולעבור ללימודים בעיר, תחילה בסמינר הקיבוצים, ואגב כך לשמר את החברות עם חברים בקיבוץ, שנקלענו למחלוקת רעיונית קשה איתם", הוא מציין.
בעת לימודיו הצטרף לחטיבה הצעירה של מפ"ם והתקרב עוד יותר לסנה, כשמונה למזכירו האישי. זאת הייתה תקופת בלהות, כשהחלו איומים על חייו של סנה מצד גורמי ימין, שנהייתו אחר ברית המועצות של סטלין הייתה בעיניהם לצנינים. ברם סנה, הרופא הפוליטיקאי, שהיה בעבר הרמ"א של ההגנה וממנהיגי הציונים הכלליים מהימין, לא עצר וחצה את הקווים אל הקומוניזם, כשצבן נאמנו עמו. "כעבור זמן הבענו שנינו חרטה על הנהייה שלנו אחר סטלין", מעיד צבן, שנהיה ממנהיגי מק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית, וממנה התגלגל לגלגולי שמאל שונים עד 1980, עת חזר לשורות מפ"ם ולהנהגתה, שמונה שנים לאחר פטירת סנה.
האם הסתובבת עם אות קין על מצחך עד שובך לחיק מפ"ם? אני שואל את צבן. והוא, צלול כבדולח גם בזקנתו המכובדת, משיב בלי רתיעה: "ברור שזאת הייתה תווית מבודדת, אבל אני חייב לומר שאולי חשתי בזה פחות מאחרים, כי הצלחתי גם בימים הקשים לשמר קשרים של חברות ושל קרבה עם חברים מפרקי חיי הקודמים, מאז ימי הגימנסיה, הפלמ"ח וקיבוץ צרעה".
נשארת תמיד ציוני?
"לא רק שהיה זמן שבו לא הייתי ציוני, אלא גם היה לי פרק אנטי־ציוני בתקופת מק"י. אבל זאת תהיה טעות לראות את הפנייה שלי ושל אנשים כמוני לאנטי־ציונות כהתכחשות ללאומיות היהודית. חשבנו שלמצוקות הלאומיות של העם היהודי יש פתרון אחר מזה שהציעה הציונות".
אפשר היה אחרת
אגב, מאז שפעל בהסתדרות בשנות ה־70, התגלה צבן גם כמנהיג פועלים מזן לא שכיח. לעומת עסקנים, המגיחים להפגנות בעיקר כדי לקושש קולות, צבן לא חשש להתבצר עם עובדים מפוטרים במפעלים וכשלא הייתה ברירה, גם נשאר לישון עמם על הרצפה.
ב־81', שנה לאחר שובו למפ"ם, נשבע אמונים לכנסת העשירית והחל במסע של 15 שנה כחבר כנסת, תחילה כאופוזיציונר נחרץ ומאז 92' כשר הקליטה. הוא היה כה מזוהה עם האופוזיציה, עד שסופר עליו כי בהגיעו לראשונה לבניין משרד ראש הממשלה, כמעט הלך שם לאיבוד. בכל אופן, צבן נשאר צבן. בבואי אז לראיין אותו בשישי אחרי הצהריים בביתו ברמת גן, סיפר כי שב הביתה בנהיגה עצמית בוולוו הממשלתית. הסתבר שעם המודעות הסוציאלית שלו דאג לשחרר לקראת שבת את נהגו בשעה מוקדמת.
בהיותו חבר כנסת מספסלי האופוזיציה גינה צבן בחריפות בעצרת של שלום עכשיו את מדיניות "שבירת הרגליים" של ערבים בשטחים בעת האינתיפאדה הראשונה, שעליה הכריז שר הביטחון דאז, יצחק רבין. ההתקרבות בינו לבין רבין אירעה כשראש הממשלה רבין מינה את צבן לשר הקליטה בממשלתו השנייה. מסתבר שהוא צעד בעיניים פקוחות לעבר התיק שעל פי רוב איננו מבוקש במיוחד על ידי שרים.
"השאיפה שלי הייתה תחילה להתמנות כשר העבודה והרווחה", מודה כיום צבן. "כשהדבר לא התאפשר וניתן לי לבחור בין תיקי התקשורת, התיירות והקליטה, בחרתי בלי היסוס בקליטה, הגם שמהסיעה שלי העירו שכבר היו למפ"ם שני שרי קליטה - נתן פלד ושלמה רוזן - ושום דבר לא יצא למפלגה מזה. התעקשתי על הקליטה כי ראיתי בה אתגר לאומי מרכזי, ומה שהנחה אותי בתפקיד היה שמירה על כבוד האדם של העולים, שראיתי בהם לא רק אובייקטים ומספרים. כיום, המחסור בשמירה על כבוד האדם זועק לשמיים".
צבן היה במשרד הקליטה איש בשביל אנשים, וסרטו של הר־גיל מעיד על היחס החם שנרקם בינו לבין העולים שנקלטו בתקופתו. "אני לא רוצה לדון לכף חובה את יורשיי, אבל זאת עובדה, שכמה דברים שאפיינו את תקופת כהונתי נמחקו", הוא מוחה. כך, כשוחר תרבות הוא התמודד עם מצוקת המוזיקאים הרבים שעלו מברית המועצות באמצעות הקמת מרכזים מוזיקליים כולל במגזר הערבי ותזמורות לשם קליטתם ו"מכל זה נשאר מעט".
גישתו הבלתי אמצעית הפכה אותו ליקיר העדה האתיופית. כשהוא רואה מרחוק את ההפגנות הסוערות של אנשי העדה, צבן נסער. "הלב כואב והלב כועס", הוא משתדל להתנסח בעדינות. "אני לא משלה את עצמי שגם אילו יורשיי במשרד הקליטה היו ממשיכים את דרכי במלוא מובן המילה, היו נפתרות כל הבעיות, אבל אין ספק שאפשר היה אחרת".
נזכיר שחווית שני מהפכים אישיים - מאופוזיציונר נחוש לכבוד השר ומכבוד השר הפכת לאזרח מהשורה.
"המהפך הראשון באמת היה בשבילי מהפך לא פשוט, לאחר שכל חיי פעלתי כאופוזיציה למשטר הנתון. מה שעזר לי במהפך הזה היה שבחרתי בתיק הקליטה, שיותר מכל תיק אחר מחבר את ההיבט החברתי עם ההיבט הלאומי, מה שהקל עליי. לעומת זאת, המהפך השני היה לגביי הכי קל. מכיוון שאף פעם לא חיפשתי את השררה, הפרידה שלי ממנה לא הייתה משברית. אומנם הייתה לי צריבה מסוימת בלב, בפרידה מהעשייה החברתית הממשלתית, אבל התנחמתי בכך שהפקדתי את התחום הזה בידיו הטובות של חברי ג'ומס, חיים אורון, וגם יכולתי להתפנות לדברים אחרים, שנמשכתי אליהם זה מכבר".
לסיכום, יאיר צבן, מה מריץ אותך כל השנים?
"בשתי מילים - המניע המוסרי. זהו החוט המקשר בין כל מה שעשיתי ומה שאני ממשיך לעשות".