שמתם לב שבמערכת הפוליטית כולם שוקלים? זאת שיטה בדוקה אצל הפוליטיקאים. כל עוד הם שוקלים, הם לא צריכים להתחייב או לתת הסברים. כשהם מתחממים על הקווים, הם בוחרים באופציה שעל פיה לא צריך להזדרז, ובוודאי שלא לתת תשובות. נזכרתי בשיטה כשקראתי שהזמר יהורם גאון שוקל להתמודד על תפקיד נשיא המדינה. גאון אומנם לא פוליטיקאי, אבל נראה שגם הוא למד את השיטה לא להתחייב ולהמשיך לשחק על המגרש.
לפני שנים, כשרשות השידור עדיין שידרה, הונהג בה קוד אתי שחיבר נקדימון רוגל ז"ל וזכה לכינוי "מסמך נקדי", על שמו. באמצעות הקוד ידעו הכתבים והעורכים ברדיו ובטלוויזיה מה מותר ומה אסור לשדר. כשהם התלבטו, הם פתחו את החוברת שהייתה על שולחנם או בחדר החדשות ומצאו הסברים מפורטים מה נכון ומה לא נכון לומר בשידורי הרדיו והטלוויזיה, ובעיקר איפה אסור לעגל פינות. אחד הסעיפים במסמך המפורט אסר על עורכי החדשות לשדר ידיעה שבה נמסר שמאן דהוא שוקל. היה לכך הסבר. העובדה שמקור אינפורמציה שוקל זו אינה ידיעה עיתונאית. כאשר האיש יסיים לשקול ויקבל החלטה, אפשר יהיה בהחלט לשדר את הידיעה ואת החלטתו.
העיתונות הכתובה, שלא הייתה מעולם כפופה להנחיות רשות השידור ולא אימצה את כל הנחיות מסמך נקדי, המשיכה לפרסם ידיעות על כך שפוליטיקאים, כלכלנים ואנשי עסקים שוקלים את החלטותיהם, בשעה שבשידור הציבורי הייתה הסכמה שלשיקול דעת - בלי שהתקבלה החלטה - אין שום ערך עיתונאי ומה שחשוב הוא רק ההחלטה הסופית.
אז מי רוצה לשבת בבית הנשיא? בין המועמדים מוזכרים בין היתר שמותיהם של מרים פרץ, בוז'י הרצוג, יולי אדלשטיין, יהודה גליק ואליקים רובינשטיין. השר לשעבר פרופ' שמעון שטרית כבר קיבל החלטה להתמודד, וכמוהו גם השר עמיר פרץ, שלפני כמה חודשים שלל את האפשרות שיתמודד לנשיאות, אבל שינה את דעתו. מה שאני אוהב בנימוקים שמשמיעים הפוליטיקאים כשהם מחליטים להתמודד על תפקיד הוא עד כמה הם יעשו ויפעלו למעננו. כל השאר כמובן בטל בשישים. קשה לדעת היום מי מבין המועמדים שמתמודדים על התפקיד שהפך למבוקש יזכה להיכנס לבית הנשיא. הפוליטיקאים, כמו הפרשנים, יכולים להגיד מה שהם רוצים בלי לשלם את המחיר אם יתברר שהפרשנות שלהם הינה דברי הבל.
ייתכן שרשימת המתמודדים לא תהיה שלמה אם לא נוסיף לה את השם בנימין נתניהו. יש מי שטוענים עוד לפני שנפתח המרוץ לנשיאות, שרק תפקיד נשיא המדינה יצליח להזיז את ראש הממשלה מכיסאו, והוא עשוי להסכים להסדר שלפיו הוא יעבור מהבית ברחוב בלפור בירושלים לבית של נשיא המדינה ברחוב הנשיא בירושלים. קשה לדעת אם מדובר בספין. לעתים גם שמועה הזויה יכולה להפוך לעובדה. הכל מוקדם, ובוודאי שלא מחייב.
בינתיים המועמדים שוקלים, וגם עבורנו זאת הזדמנות לשקול מי מהם שווה יותר או שווה פחות, אלא שלחוות דעתנו אין שום ערך משום שאנחנו לא משתתפים במשחק. כידוע, את הנשיא ה־11 של מדינת ישראל יבחרו 120 חברי הכנסת. הם יעשו זאת בעיקר על פי שיקולים פוליטיים, וייתכן שגם על פי תכתיבים קואליציוניים. ניסיון העבר מלמד שהתפקיד לא נמצא בכיסו של אף אחד.
ההתמודדות שהייתה בשנת 2000 בין משה קצב לשמעון פרס, שבה זכה משה קצב ל־63 קולות מול 57 קולות שניתנו לפרס, מעידה שלהבטחות של פוליטיקאים אין הרבה ערך, והחליפה שפרס ז"ל הזדרז לתפור אז לעצמו - נשארה בתום אותה מערכת בחירות לנשיאות תלויה בארון.
הכותב הוא משפטן, שימש כמנהל חטיבת החדשות של הערוץ הראשון.