השיחה הגיעה אליי בסוף חודש מאי. הסגר הראשון כבר נשכח, הסגר השני היה עוד רחוק, שנה שלמה של מערכות בחירות נשרפה והלכה לה, ממשלת אחדות מהמוזרות בתולדות המדינה קמה, והשלב המותח של חלוקת התפקידים המלווה תמיד בחגיגת אגו ויצרים עמד להסתיים. גדעון סער, שרשם לעצמו הישג מרשים אחרי חזרתו לשורות, כאשר תפס מקום בחמישייה הפותחת של הליכוד, חיכה להזמנה לבלפור.

אם נדייק, יותר ממה שהוא חיכה, ציפו לאירוע במערכת הפוליטית ובתקשורת. בכל זאת, דרמה פוליטית ואנושית - פוליטיקאי שהעז להתמודד מול בנימין נתניהו בבחירות לראשות תנועת הליכוד נתפס או כמשוגע מתאבד או כגיבור נואש. לבסוף, בתום חודשים ארוכים של נתק מוחלט בין השניים, זומן סער לפגישה עם נתניהו, רק כדי לשמוע ממנו כי הוא לא יהיה שר בממשלה.

סער - שליווה את נתניהו שנים ארוכות בתקופות הכי מורכבות בקריירה הפוליטית שלו ונחשב בזמנו לתומכו ולמקורבו ואף תרם רבות לחזרתו של נתניהו לתפקיד ראש הממשלה - ידע היטב שלא יקבל בחדר העבודה של יו"ר תנועתו שום הצעה אחרת. נתניהו מאז ומעולם לא ידע וגם לא רצה להשתמש בשיטה הידועה "חבק את אויביך וקרב את מתחריך". נתניהו יודע לייבש, להתעלם, לתקוף ולחסל. גישה אולי ברוטלית ולא הכי אסתטית, אך כזאת שהוכיחה את עצמה פעם אחר פעם בהצלחה רבה. אז למה לשנות?

יומיים אחרי פגישתם של השניים, הגיעה השיחה המדוברת שממנה התחלתי. ליכודניק ותיק ובכיר היה על הקו. "את יודעת שגדעון עומד לעזוב את הליכוד?", שאל־זרק את הפצצה לחלל האוויר. לא. לא ידעתי ולא שמעתי מאיש בליכוד ומחוצה לה בכל התקופה הארוכה של "פסק הזמן", החזרה, ההתמודדות וההפסד שחווה סער החל משנת 2014. להפך, בכל פעם שהשיחה איכשהו נגעה לנושא, חזרו סער ואנשיו הקרובים על אותה הטענה: "גדעון הוא בשר מבשרה של הליכוד, הליכוד הינה ביתו הפוליטי, ואת הבית לא עוזבים".

אז, במאי, הסתפקתי בתשובה זו, אך המקורות לא הרפו, וכעבור חודשיים שוב דאגו לצלצל כדי לספר ש"הפעם גדעון בשל. לא רק שהוא מתכנן לעזוב, הוא גם מתכוון לעשות זאת על הפלטפורמה הפוליטית הקיימת של מפלגת דרך ארץ. הרי הנדל והאוזר קרובים אליו, צביקה וגדעון חברים עוד מהתקופה הסטודנטיאלית של השניים". גם אז זה לא קרה, אך הצעד כבר נשמע הגיוני ומתבקש. בפעם השלישית והאחרונה שמעתי את המשפט "גדעון עוזב" כשבועיים לפני שזה באמת קרה.

הפרויקט האחרון שניסה סער לקדם במסגרת הליכוד היה תוכנית למיגור הקורונה שעליה עמל, עבד, סיים וביקש להגיש לנתניהו. לקח זמן להשיג פגישה. כאמור, נתניהו אף פעם לא ידע ורצה להיות לארג' עם יריביו. הזמן עבר, המתווכים תיווכו, ובסוף זה קרה. באחד הימים בחודש האחרון שוב חצה סער את מפתן חדרו של נתניהו (ולא מן הנמנע שהייתה זו גם הפעם האחרונה) כדי להגיש לו את תוכניתו. על פניו, נתניהו התעניין ואף קרא לראש המל"ל מאיר בן שבת וביקש "ללמוד את המסמך". עבר שבוע ועוד שבוע, ושום אות חיים לא הגיע, עד שסער הבין שאין לנתניהו כל כוונה להגיב. לא מעטים בליכוד משוכנעים כי אקט ההתעלמות הזה היה הקש ששבר את גב הגמל.

כשהאירוע שעליו שמעתי במשך חצי השנה האחרונה בתור סקופ שלא יצא אל הפועל קרה באמת, ועזיבתו של סער הפכה לעובדה בשטח, רבים בליכוד מיהרו לספק הסבר שנשמע הגיוני, אבל רק למי שלא מכיר את האיש ואת התנהלותו הפוליטית. "כמה אפשר לספוג השפלות? גדעון לא קיבל תפקיד שר בכיר ולא הייתה לו סבלנות לסבול עוד ולחכות עוד", טענו הפסיכולוגים מטעם עצמם. גם כאלה שמכירים את סער שנים ארוכות נטו להסביר כי "לא היה לו כוח לשבת בצד, בספסל האחורי, ולצפות לסוף עידן נתניהו שלא ברור מתי ואיך יבוא".

סירב להישחק מבפנים

לעומת ביבי, שהוא ורגש לא הולכים ביחד, סער אינו אדם נטול רגשות. אלא שמאז ומתמיד הוא שמר את רגשותיו לחייו הפרטיים. בזירה הפוליטית הוא תמיד מתפקד כשחקן קר רוח, מחושב ורציונלי. כך שמי שמייחס את החלטתו להשפלות שספג מכיוון בלפור, אולי מזהה תופעה חיצונית, אך בהחלט טועה במהותה ומתבלבל בין סיבה לבין תוצאה.

במהלך פסק הזמן שנטל מהחיים הפוליטיים וביתר שאת אחרי חזרתו, זיהה סער את התופעה. במשך שנים ראה ושמע את בכירי הליכוד שהמשיכו להתחמם על הקווים והמשיכו לפלוט אמירות מסוג "אתמודד על ראשות הליכוד אחרי עידן נתניהו". סער, שבזמנו השתייך לקבוצת "הצעירים המבטיחים העתידים לרשת את הליכוד", עקב אחרי חבריו לקבוצה, ניתח והסיק מסקנות. הוא החליט לא להיות גלעד ארדן, שבחר להישאר בפנים ולחכות לרגע הגדול, שמעולם לא הגיע. הוא גם השתדל לא להיות משה כחלון, שגם לו נמאס בזמנו. אומנם כחלון, בדומה לסער, עזב כדי להקים מפלגה עצמאית, אך עשה זאת בחיפזון שהניב הישג טקטי קצר טווח, שבסופו התרסק ועזב את הזירה לחלוטין.

סער, שהשבוע עשה מהלך אמיץ ומנהיגותי, בחר בדרך שלישית, מורכבת יותר ומלאת סיכונים. אך גם כזאת שמעניקה סיכוי רב יותר למי שיבחר לדבוק בה. הוא יצא מנקודת הנחה שכל אלה שמייעצים לו להתאזר בסבלנות, לשבת ולחכות עוד ועוד, חיים באשליות. בעיניו נתניהו החליט סופית לאזוק את הליכוד אל עצמו לאורך כל ההליך הפלילי נגדו ולהפוך את המפלגה לבת ערובה. מבחינתו, כל בכירי הליכוד השומרים את האמביציות המנהיגותיות ליום שאחרי נתניהו, ימצאו את עצמם ליד בית שרוף, על אדמה חרוכה ולא יישאר להם מה לרשת ועל מה להתחרות.

לסער היה ברור כי המשמעות של המשך ההמתנה היא שחיקה ואיבוד כל ממד מנהיגותי בעיני הציבור. סער מעריך כי כל מי שסבור שהיום הוא מקדם את עצמו כאשר הוא מוחא כפיים לנתניהו ומחר בן רגע יהפוך למנהיג חזק ועצמאי, עושה טעות שאין לה תקנה. כל מי שהופך בעיני הבוחר לגמד ולשרת, לא יצליח לשכנע את הבוחר שהמציאות אחרת.

ככל הנראה, אלה התובנות שהביאו את גדעון סער להצהרה שמסר לציבור השבוע עם פתיחתו של פרק חדש בחייו הפוליטיים. את התשובה לשאלה אם יהיה זה פרק מוצלח או כושל, נוכל לדעת רק כשייגש למבחן המציאות, קרי - לבחירות. בינתיים הצליחה החלטתו של סער לטרוף הרבה קלפים ואף לשנות מהותית את תמונת המצב בזירה הקואליציונית. אם עד השבוע המילה "בחירות" הייתה שם המשחק, החל מיום שלישי הפאזל השתנה. סער ניער את המערכת ומאוד ייתכן שבמו ידיו דחה את הבחירות ואת מבחן המציאות שעליו לעבור כדי להוכיח את מנהיגותו