כתב רדיו: תסלח לי, אוהד. מה... מה הן בדיוק הדרישות שלכם כאוהדים?
אוהד בית"ר: אדוני, אנחנו רוצים לקבוע מי יהיו השופטים, אם לא, אנחנו נשרוף את המועדון.
כתב: אתה יכול, בבקשה, למנות את הדרישות שלכם?
אוהד: למה למנות כשאני יכול לספור לך אותן?
כתב: בבקשה, מנה.
אוהד: מה?
כתב: ספור.
אוהד: אז ככה, אנחנו רוצים 15 ניצחונות בשנה מינימום. אנחנו גם רוצים לקבוע מי יהיה השחקנים, מי יהיה המאמנים, מי יהיה התוצאה ומי יהיה מזג האוויר.
כתב: ואם זה לא יינתן לכם?
אוהד: נשרוף את המועדון.
הדיאלוג הזה, מתוך המערכון המיתולוגי “שירים, שערים וטכנאים" של הגשש החיוור, שעלה לראשונה ב־1980, סייע בהעצמת המיתוס על כוחו הבלתי מוגבל של המחנה הקיצוני בקרב אוהדי בית"ר ירושלים. אותה קבוצת אנשים שכרוכה אחרי סמל המנורה ותנקוט באמצעים - גם אלימים - כדי לקדם את מטרותיה. ולא פחות חשוב - גם תשיג אותן. למערכון הזה היה כמובן בסיס איתן. מאז ומתמיד היו בקרב אוהדי בית"ר ירושלים קבוצות יותר רדיקליות, שלא בחלו באלימות. אבל השורה התחתונה שלו הייתה שאותה קבוצה מצומצמת של קיצונים, זו שלימים תיקרא “הקומץ", היא גם זו שמכתיבה את המציאות בשטח. במקרה הזה, לוקחת את השופט כבן ערובה, מקימה התנחלות אוהלים על הדשא ושורפת את המועדון.
אצל הגששים זה היה מצחיק, בעולם האמיתי - פחות. ככל שנקפו השנים, כך הלכה והאדירה האגדה על כוחו האינסופי של הקומץ הירושלמי. המפלצת הזו ניזונה מכמה וכמה מאגרים. אנשי הקומץ עצמם נהנו מתשומת הלב, מתחושת הכוח ומהעובדה שהפכו פתאום לסוג של סלבס; המסה הגדולה והמתונה יותר של אוהדי בית"ר הלכה ונחלשה, כתוצאה משלל תהליכים ובייחוד - עזיבה המונית של תושבים את ירושלים; התקשורת עטה בהתלהבות על ה"פולקלור" הזה, שסייע קצת לשלהב את הכדורגל הישראלי העגום; וגורמים פוליטיים, מימין ומשמאל, רכבו עליו בהנאה. מה שהקנה עם הזמן ל"לשרוף את המועדון" טוויסט גזעני מכוער. מעכשיו הקומץ תבע לקבוע לא רק את התוצאה אלא גם מי (לא) ישחק בקבוצה. ובתמצית - שחקנים ערבים ומוסלמים.
זה הפך את בית"ר ירושלים, כולה, לבעלת תדמית של מועדון גזעני בעיני רבים. שירת “מוות לערבים" ביציע, הקמת לה פמיליה - ארגון עם סממנים פשיסטיים, שנטל לידיו את המושכות והטיל איזשהו וטו נצחי וכאילו ברור מאליו על קליטת שחקנים מוסלמים לקבוצה. הרוב עדיין התנגד למהלך הזה, אבל הפך לדומם עוד יותר. והותיר את הזירה לקיצונים שכבר לא רק ייצרו פולקלור אלא גם הכתיבו מדיניות. בראשית 2013, כשבעלי הקבוצה ארקדי גאידמק הביא לבית"ר שני שחקנים מוסלמים מצ'צ'ניה, הקומץ הצליח להבריח אותם מכאן, תוך שהוא מכתים באופן חסר תקדים את תדמית המועדון, וכמעט אף אחד לא ניסה להתנגד לכך באופן מהותי.
כל הרקע הארוך והעגום הזה נועד להמחשת גודל הכלום שהתרחש בעקבות האירוע המהפכני ביותר אולי בדברי ימי המועדון: רכישת 50% מבית"ר ירושלים בידי שייח' ערבי מאיחוד האמירויות. פרט למחאה רפה של כמה עשרות אוהדים, נדמה שהמהלך הזה התקבל בברכה קולקטיבית. את אנחת הרווחה של מרבית אוהדי בית"ר אפשר היה לשמוע משער הגיא. בבת אחת, המפלצת האימתנית התגלתה כטרול פתטי.
אחד ההסברים שניתנו לכך היה שכסף ואינטרסים מנצחים הכל. אני חושב שזה פשוט מדי. אם שנאת הערבים בבית"ר הייתה אידיאולוגיה עמוקה ואמיתית, שמשותפת להמוני אוהדים, שום מיליונר לא היה מכבה אותה. מה שקרה כאן הוא שהפחד הקמאי מפני הקיצונים התפוגג בבת אחת וחשף את האמת. הקיצונים תמיד יישמעו חזק יותר, ולכן גם ייצרו אימפקט גדול בהרבה. אבל הם לא מייצגים בהכרח את המציאות.
אני חושב שזה לקח חשוב לכולנו, בהקשר הרחב של הדיון הציבורי בישראל. חייבים להתייחס בפרופורציות הנכונות להתבטאויות החריגות, הקולניות. אלה שגם נהנות מווליום מוגבר הודות לרשתות החברתיות. ובעיקר, לא להיבהל מהן ולא לאפשר להן לשתק אותנו. או, בבית"רית מדוברת: מערבי, להתעורר!
על הסכין
- מאז שאיחוד האמירויות נפתחה לישראלים, התפתחו הרבה דילים תיירותיים המשלבים טיול במדינה עם הופעה של זמרים מזרחיים מישראל. לכאורה, אחלה דיל. האומנים נהנים מפרנסה, הקהל נהנה מהופעות שאין לו כאן. אבל הסביבה שלי מוצפת באין ספור תגובות גזעניות לדילים האלה, כמו “שתי מדינות לשני עמים", או “שיישארו שם". וזה מגעיל, ובעיקר מייאש.
- אפרופו האמירויות, כל יצירה של קשרים דיפלומטיים עם מדינות בעולם צריכה להיות אירוע משמח במדינה כמו ישראל, שנוסדה על האתוס של “עם לבדד ישכון". גם אם זו ממלכה קטנה ומרוחקת כמו בהוטן, או מדינה כמו מרוקו, שכבר היו לנו איתה קשרים בעבר. הניסיונות האינסופיים להגחיך ולהקטין את ההישגים האלה מעידים בעיקר על מצוקתם של המגחכים.
- אני ממש לא חסיד של גדעון סער. וברור לי שהמהלכים שלו נובעים משיקול פוליטי ולא מתוך איזשהו צדק פנימי בוער. ועדיין, לשמוע דמות כל כך מרכזית מתוך הליכוד אומרת את הכמעט מובן מאליו - שנתניהו משתמש בליכוד ככלי שרת במשפט שלו; ובעיקר, שאי אפשר להפוך כל מי שמתנגד לנתניהו לאויב האומה, או רחמנא ליצלן, ל"שמאלני", זה מרענן. ומחדד את השאלה: איפה השאר?