זוהי קריאה אחרונה לבנימין נתניהו ולבני גנץ: יש לכם שעת חסד אחרונה להציל את עם ישראל מהתדרדרות למערכת בחירות הזויה ובעיקר מיותרת, אולי בשלהי המשבר הבריאותי אבל בעיצומו של משבר כלכלי שישראל לא חוותה כמותו מאז שנות ה־50.
החל מהחודש הבא יצטרפו אל 500 אלף המשפחות שמצבן הכלכלי הורע בעקבות הקורונה עוד מאות אלפי משפחות שיידרשו לשוב ולשלם חובות עסקיים ותשלומי משכנתה. ביניהן מאות אלפי מובטלים וחל"תניקים מודאגים, שרואים את לוח השנה מתקדם בצעד מהיר אלי חודש יוני - אז תתרוקן קופסת החל"ת, ומי שלא ימצא עבודה יושלך מהחל"ת המפנק אל הצרור הנקוב של קצבת הבטחת ההכנסה.
כל מי שעיניים בראשו הרי מבין שהרוגע היחסי האופף חלקים נרחבים בציבור, חרף המשבר, הורתו ולידתו בכך שמרבית המובטלים וגם עצמאים רבים סמוכים לקופת הציבור ונהנים מהעברות כספיות נדיבות מהמדינה בלי לייצר תפוקות. כל בר־דעת מבין שמדובר בתרופות הרגעה זמניות המייצרות אופוריה חמימה המדחיקה דאגות לטווח הקצר, אך בקצה המנהרה תגית המחיר מתקרבת בצעדי ענק. במצב כזה, ממשלה אחראית מתמקדת כל כולה בהיערכות לרגע ההתפכחות הקשה, ולא גוררת את המדינה לקלחת בחירות שבאופן בלתי נמנע תקשה את הטיפול בבעיה ותחריף אותה מאוד.
ההיתר ממוסדות הכלכלה העולמית להפוך את חוקי הכלכלה הנכונה על פיהם בעת המשבר, ולהכשיר פזרנות במקום חסכנות, התרת החגורה במקום הידוקה - אינו אומר שהיא יכולה להיות שלוחת רסן. גם ליכולות של המשק לאפשר העברות כספים ללא הכנסות בצדן ולאזן אותן בהמשך יש גבולות. וחובות, בסופו של דבר, צריך להחזיר, ואפילו עם ריבית שעולה משמעותית אם חלילה הדירוג שלך יורד. השאלה היא מדוע בכל זאת רבים כל כך בשני הצדדים משלימים עם הליכה לבחירות המנוגדת לאינטרס המובהק של כל אחת מהמפלגות, של שתיהן יחד, ומעל הכל - של המדינה שאמורה להיות לפני הכל?
התשובה הפשטנית היא שנקעה נפשם מחוסר התפקוד הכרוני של הממשלה הזו. ציפו ממנה שתפעל כממשלה הומוגנית הממוקדת בהתגברות על משבר לאומי, כשהיא שמה בצד את חילוקי הדעות בין הצדדים. מה גם שבהסכם קיימים מנגנונים לשיתוף פעולה וליישוב חילוקי הדעות. אלא שאיש לא דאג להקים אותם ולהפעילם, ובמציאות, כמעשה של כמעט יום־יום, כל צד משתמש בהפרות הצד השני כתירוץ להפרות משלו, דבר היוצר מעגל קסמים של טענות וטענות נגד - ומשילות אין. מנחם בגין הגדיר תקלות דומות בממשלתו הראשונה - "קלקולים".
היתרון הגדול ב"קלקולים" הוא שעם מעט רצון טוב ניתן ליישבם. אבל יש שתי בעיות אמת, אחת לכל צד, שבלי מציאת פשרה יצוקה בבטון בעניינן לא יהיה אפשר להיחלץ מאסון הבחירות: העברת התקציב והרוטציה מצד כחול לבן, והמינויים במערכת המשפט מצד המחנה הלאומי.
על הרוטציה אין הרבה מה להוסיף. נכון שכחול לבן צברו תיק מרשים של הפרות הסכם מן הרגע שבו יבשה הדיו של חתימות הצדדים עליו. אבל אם ממשיכים בהתקשרות, חרף ההפרות, קיומה אמור להיות מובטח במועד מוסכם זה או אחר. הבעיה המטרידה את הליכוד היא המינויים במערכת המשפט. אם לא יגיעו להבנות ברורות ומחייבות, הממוסמרות במסמרות ברזל, לא ניתן יהיה למנוע הליכה לבחירות.
הבעיה המשפטית
מופע הבלהות של אבי ניסנקורן, שבו מונו בחטף, במעמד צד אחד, 61 שופטי בית משפט מחוזי ושלום, כאשר שלושת נציגי בית המשפט העליון מתעלמים מהיעדרות האידך גיסא מהדיון ומצביעים בסך, כמו היו מתפקדים ממושמעים שניסנקורן גייס במפקד ארגזים, הוא תופעה שהליכוד מבקשת לגדר כדי למנוע את הישנותה בהמשך.
המהפכה החוקתית של אהרן ברק הפכה את מערכת המשפט מקונצנזוס לנושא הפוליטי החם ביותר. מצביעי השמאל וחלק מהמרכז מתחלקים לשתי קבוצות: הקבוצה הראשונה היא של אלה המודעים לכך שהם חלק מקרב מאסף אנטי־דמוקרטי, המנסה להשתמש בבית המשפט כמכשיר לכפות תפיסות פוליטיות של מיעוט על הרוב, אבל מאמינים בכל מאודם שמי שמצביע למפלגה שהיא ימינה ממרצ אינו שייך לציבור הנאור וכפועל יוצא אינו ראוי לשמש שופט בישראל; והקבוצה השנייה היא של אלה שמאמינים באמת ובתמים שהם חלק ממסע צלב להגנה על שלטון החוק מפני הוונדלים והברברים הקוראים עליו תיגר ומבקשים לקעקע את יסודותיו עם או בלי D9. בעיני אלה ניסנקורן הפך למלאך מושיע שירד מהקומה החמישית להגן בגופו על הדמוקרטיה.
הנרטיב מימין מתחיל במנחם בגין, ולפיו בהשוואה לבגין, אפילו גנץ הוא פוליטיקאי משופשף הבקי בכל כללי התחמנות הפוליטית ואיש לא יכול להוציא אותו פראייר. לאחר המהפך ב־1977, בעוד בכירי מפא"י שאיישו את המשרות הבכירות בשירות הממשלתי עסוקים באריזת חפציהם, הם הופתעו להתבשר על ידי ראש הממשלה שהם מוזמנים להישאר בתפקידיהם כי הם "סיביל סרוויס", מילה שלרבים מהם הייתה חדשה ולא מוכרת. באופן טבעי, בכירים אלה הניחו שלהיות סיביל סרוויס זה להמשיך לעשות מה שעשו עד המהפך, ולכן כשהתבקשו להמשיך, המשיכו לפעול כפי שפעלו עד הלום: לקדם את העמדות והאינטרסים של תנועת העבודה, ולהפריע ככל שנתן לשרים החדשים מהליכוד.
בהמשך, כאשר חלק מהשרים ניסו לנהל את משרדיהם במקום לייצג את הכפופים להם (לכאורה), גויסה התקשורת לצעקה גדולה על "מינויים פוליטיים". כאשר הצעקה בחלק מהמקרים לא הועילה, גויסה גם מערכת המשפט למערכה.
בכל השנים נהגה מערכת המשפט לשבט את עצמה על ידי שיטת בחירה שהעניקה משקל מכריע לשופטים בבחירת ממשיכי דרכם. אלא שבמקביל, בעקבות המהפכה החוקתית של אהרן ברק, עברה מערכת המשפט מטמורפוזה - מגוף מקצועי המקדש מצוינות כאמת בחירה מובילה, לגוף המקבל גם הכרעות ערכיות ולא מקצועיות בלבד. וכך קיבלנו גוף מוטה פוליטית באופן קיצוני, שלפתע דן בנושאים שנויים במחלוקת אידיאולוגית יותר מאשר משפטית. יותר ויותר עניינים החלו להיות מוכרעים על פי קווי הפרדה של השקפת עולם, כמו ביטול החלטה בעניין סגירת האוריינט האוס לפני בחירות לעומת אישור המו"מ בטאבה במצב זהה, בג"ץ גוש קטיף, פסילת מיכאל בן ארי וגופשטיין מול אי־פסילת חנין זועבי והיבא יזבק ועוד.
בזמן האחרון, בעיקר בתקופת כהונתה של איילת שקד כשרת משפטים, החלה פעולה לצמצום הפער הזה, ומונו גם שופטים המשקפים את עמדות הרוב בעם. בעת הקמת ממשלת הרוטציה ויתרה הליכוד למעשה על הסיכוי לסגירת הפער בקדנציה הזו, אבל היא עמדה על העיקרון שמינוי שופטים לבית המשפט העליון יהיה מוסכם, וכפועל יוצא מאוזן.
במצב הנוכחי, כשם שכחול לבן מסרבת להמשיך לקיים את הממשלה ללא הבטחת הרוטציה, הליכוד לא תוכל לקיימה ללא ביטחון כי ימונו שופטים באופן מאוזן, המשקף ממשלה פריטטית שוויונית. הדרך להגיע לכך היא שנציגות הקואליציה תפעל בוועדה למינוי שופטים באותה מתכונת התייעצות ורמת תיאום כפי שפועלים נציגי בית המשפט העליון בוועדה למינוי השופטים, כדי שהאיזון במינויים לא יופר. זה לא בשמיים. עת לעשות למען מדינת ישראל ואזרחיה
