זה שיר פרידה, טור אחרון אחרי כמעט עשור. הרי אני כבן 51 שנים - ואשכרה מנסה להיזכר מה עשיתי בחיי לפני שפרסתי אותם כאן לפניכם, שבוע אחר שבוע. לפעמים היו אלה החיים שלנו - של כולנו, או לפחות של חלקנו. מה שהתחיל כטור של גבר ישן בעידן חדש, הפך אותי אט־אט לכותב לכל מי שהזהות הישראלית שלו, שהייתה לפנים כאיבר בגופו, נסדקה עד כדי שבר.
השתדלתי להימנע מקינות גם כאשר כתבתי מתוך כאב. בעיקר כי בעיניי שלילה מוחלטת של ישראל החדשה היא מסוכנת אף יותר מחלק מהאלמנטים שמאפיינים אותה. כמי ששונא את הביטוי "מוחלש", רק מפני שהוא מסיר מהפרט את האחריות האישית לגורלו, לא יכולתי לשאת את הנהי של מי שמרגיש ש"גנבו לו את המדינה", רק מפני שאיזה אמסלם החליף את רבינוביץ' בתפקיד העבד כי ימלוך (ממש כשם שלא יכולתי לשאת את מי שהדביקו להחלפה מדבקה של אוטואמנסיפציה מזרחית ישראלית, בעודם מנציחים פרוטקציה בנוסח אשכנזי מפא"יניקי).
השנה האחרונה, שהעמידה למבחן כמה דברים שחשבנו שאנחנו יודעים על עצמנו, העצימה מאוד את שיח החירשים: מדהים שדווקא בנימין נתניהו הוא שהפך לסלע המחלוקת. שכן בעיניי, מעולם לא היה פה אדם שיתרונותיו ומגבלותיו כאחד הם כה גלויים: התבונה ואפילו הברק שבהם ניחן האיש מחד, ומאידך - הביטחון היהיר בכך שכולנו מטומטמים (ולכן אפשר לשקר ללא הפסקה, לקבל מתנות ולכאורה גם שוחד).
והנה, אף שהדבר הכי זועק לעין בנתניהו הוא מורכבותו, יש מי שבחרו להפוך אותו לדמון, שטן בדמות אדם, בעוד אחרים רואים בו מלאך שרת וכליל השלמות. אלה גם אלה שיקפו את הנטייה הכה אנושית לתחום את השטח האפור של חיינו במסגרות של שחור ולבן.
בעיקר הייתי ביקורתי כלפי כור מחצבתי, השמאל הישראלי. התקשיתי לשאת את השקר שמחנה שלם - שפעם התהדר במיטב המוחות - מספר לעצמו: האגדה על יצחק רבין שרצה שלום ונרצח בגלל הסתה, ולכן אנחנו לא חיים איש תחת גפנו ותחת תאנתו. כמי שהיה בכיכר, תומך נלהב בהסכמי אוסלו שראה אפילו בנרצחי הטרור כחבלי משיח בדרך לגאולה, הרגשתי חובה לקעקע את המיתוס הזה. התהליך כשל מפני שצד אחד שלו בחר בטרור. לפעמים זה עד כדי כך פשוט - וכל מי שמספר אחרת, עוסק בהונאה.
בלב דואב אני מביט בחבריי ממחנה השלום מתגייסים לגינוי של ההסכמים הנרקמים בינינו לבין מדינות ערב רחוקות, רק מפני שתמיכה בהם תיחשד כפרגון לנתניהו. תופעה שמבטאת עיוורון מוחלט של ציבור שנתקף געגוע מזויף לבגין (לצערי, אני כבר קשיש מספיק כדי לזכור את השלטים "בגין רוצח" בהפגנות שלום עכשיו, שבהן השתתפתי בהתלהבות).
עוד הרביתי לעסוק כאן במאבק בין המינים. אנסה לתמצת לכמה משפטים: שתיים משלושת ילדי הן בנות, אני שמח על העובדה שהעולם שאליו הן נולדו הופך לשוויוני מיום ליום. אני מנהל מערכת יחסים זוגית־משפחתית, שבה היא זאת שעושה את הכסף ואני את האוכל. ואם תשאלו את הלקוחות, כלומר הילדים, טוב שכך הוא הדבר. דווקא מפני שאצלי זה הפוך, קל לי להזכיר שמטבע בריאתנו יש מין אחד שנועד לחדור ולכבוש ומין אחר שנועד להכיל ולטפל בצאצאים הרכים. באופן מוזר זה מאפשר לי לא לחוש מאוים כגבר מנשים מוצלחות ומצליחות ממני.
התוודיתי כאן על אהבתי לכדורגל (הפועל חיפה ומנצ'סטר יונייטד, למקרה שהטור האחרון שלי הוא הראשון שאתם קוראים), לדרינק טוב ולביס שממלא את הפה בטעם ואת הלב בחדווה. קצת כמו ביחס שלי למגדר, גם כאן הגורם המניע את שמחת החיים שלי הוא רק הידיעה שעסקינן בסיפור עם סוף רע.
חוסר האמונה המוחלט שלי בחיי נצח בעולם הבא גורם לי לטרוף את זה שכאן ועכשיו בביסים גדולים. אומרים שעוד אצטער על הנהנתנות, אבל האין ההחלטה האנושית החשובה ביותר הייתה לנגוס בפרי עץ הדעת? מישהו היה מסכים לוותר על הבינה האנושית בשביל להישאר בגן עדן של שוטים? בעיניי דווקא הסיפור האמוני הזה הוא תמצית החילוניות.
בשבוע שעבר כתבתי כאן על הכאוס בנתב"ג. מישהי מרשות שדות התעופה הגיבה בכעס על שחבטתי בעובדי רשות שדות התעופה, "שמסכנים את עצמם כדי שתוכל לטוס", כהגדרתה. קראתי ולא האמנתי: הגוף שעל פי מבקר המדינה קבע שיאי נפוטיזם, בטוח שאנשיו הם כחיילי סיירת מטכ"ל שפועלים מעבר לקווי האויב.
ואולי עובדי המדינה הם נקודה טובה לסיים בה את מערכת היחסים הנהדרת בינינו. כה כתב אפרים קישון, לפני יותר מ־60 שנה: "לחמנו בפקידים, אך נכנענו למספרם העדיף". לכבוד הוא לי לחתום את טורי האחרון בציטוט מפי היהודי הגדול ביותר בן זמננו ששלח ידו בכתיבה: בסופו של דבר, אין כותב בעברית שאינו אלא וריאציה על קישון.
היו שלום, חברים, נעמתם לי מאוד.