באותו שבוע ביולי 1997 נפתח משפטו של טימותי מקוויי, הנאשם בפיצוץ הבניין הפדרלי באוקלהומה סיטי; דקסטר קינג, צעיר בניו של מרטין לותר קינג הבן, בא לכלא בנאשוויל כדי לפגוש את ג'יימס ארל ריי, שריצה 99 שנות מאסר על ההתנקשות בקינג. “האם רצחת את אבי?", שאל הבן את ריי, המתנקש וגזען מוצהר. “לא, לא רצחתי", ענה המורשע שנטה למות מסרטן. “אני מאמין לך", אמר הבן; וולטר קרונקייט שדר החדשות האיקוני ומי שאמריקה האמינה לכל מילה שיצאה מפיו, התרוצץ מאולפן לאולפן כדי לקדם ספר אוטוביוגרפי, עד שקרס ונלקח לניתוח מעקפים לא מתוכנן; רכושו המוחרם של או. ג'יי. סימפסון הועמד למכירה כדי לממש כסף שיהווה פיצוי חלקי למשפחות הנרצחים; 39 ממאמיני הכת של ישו דיגיטלי בשם מרשל הרפ אפלווייט - שזו אינה גוזמה לומר עליו שלא היו לו ביצים - עלו בסערה השמיימה.
****
אחרי 100 שידורים חוזרים של מראות הגוויות הצבות והריחניות של מתאבדי רנצ'ו סנטה פה, הפרבר האולטרה־יוקרתי של סן דייגו, הפסקתי לספור ולצפות. האפקט המצטבר של שידורים חוזרים רבים מדי של מראות זוועה - אף על פי שהמתים היו מכוסים בתכריך סגול, העידו ידיהם המשחירות על ריקבון מוות מתקדם - הפך את רצף הדימויים הטורדני לסוג של מנטרה ויזואלית. אתה צופה בה פעם אחר פעם, קיבתך מפסיקה לדלג בעצבנות, והמראה האינטימי של המוות המתקרר מפסיק להעיק עליך; בפעם ה־101 אתה מבקש מהילד שיעביר לך את הקרקרים.
גם הילדים ישבו איתנו מול קופסת השוטים המברברת ומקיאה את שפעת דברי ההבל הדוחים שלה, כי לא היה אפשר לאסור עליהם צפייה במציאות מרה בגרסתה המטורללת. גם משום שלעולם אינך יודע מראש מתי ישלוף הערוץ התורן את הנוקאאוט השידורי הבא כדי להעיר אותך מתרדמת החורף.
כל עדכון עובדתי מזערי ובדל מידע מיניאטורי היו עילה סבירה לשוב לחדרי המוות בווילה הענקית בשכונה שהאטרקציה היומית הגדולה בה הייתה מראה ויקטור מאצ'ור בן ה־82, הלא הוא שמשון ההוליוודי, מטרטר על קרונית הגולף שלו בדרכו לסניף הדואר. חוץ מזה? מה היו 39 גוויות בשבילנו, כש־20 שנה קודם לכן היינו בסן פרנסיסקו, מרחק חמישה בלוקים מהכנסייה שממנה יצאו 900 מאמיניו של הכומר ג'ים ג'ונס, לפני שצפינו בהם שעות מוטלים מתים ונפוחים במתחם המבוצר בג'ונסטאון? כסף קטן.
טענתי נגד שידור הזוועה מרנצ'ו סנטה פה בלולאה אינסופית, כמו טענתי נגד הסדרה התיעודית “השער לגן עדן" (Heaven's Gate) המשודרת ב־HBO, היא טענה משנית. ארבעת פרקי הסדרה, המתעדים בקפדנות את השתלשלות העניינים מפי עדים ששרדו, את הכמיהה לחיי נצח והאמונה בכוכב או שמא חללית שתיקח אותם לגן עדן, מכילים את התשובה. בגלגולה העכשווי הטלוויזיה היא מפלצת זוללת חומר גלם ללא סוף, וסדרות כאלו, כמו זאת על כת ההתעללות המינית “נקסיום", מתיימרות לפענח את נפש האדם וסטיותיו הקשות אך מופקות בעיקר כדי לספק לנו ריגושים זולים של סקס, קיטש ומוות.
השידור התכוף של המתים - שהכל מעיד כי כיוונו שמראות גוויותיהם ישודרו לנצח עד שאחרון הכופרים ישתכנע בצדקת דרכם וייטול את חייו - הוא אחד התסמינים של הרעה החולה שעודדו את ההתאבדות ההמונית של מאמיני אפלווייט. הם בחרו להשיל את כסותם האנושית, כלומר את גופם המיותר, במסע אחרון לשלב אחד מעל האנושות כפי שאנחנו מכירים אותה.
בלילה של הגילוי הנורא כתבתי שהסדרה “מילניום" אשמה. “מילניום" הייתה זוועה קצרה על חוקר מקרי מוות לא טבעיים בידי כוחות אופל עלומים. היו בה ראשים כרותים, עיניים תפורות, חרקים גדולים וקברים פתוחים. כל מה שנשאר לכריס קרטר מ"תיקים באפלה" הנחשקת. היא הייתה כה סוטה וקשה לצפייה, עד שנפחה נשמתה במהרה.
למחרת התעוררתי עם תחושות חרטה ואשמה מציקות. הגזמת, נזפתי בעצמי, הטלת אשמה כבדה ביוצר טלוויזיוני מוכשר ורב־פעלים כקרטר. אתה נשמע כמו איכר פלמי מקושקש מציור של ברויגל. ניאנדרטלי שונא קדמה, שכל חידוש מרתק וקורא תיגר מאיים עליו ושולח אותו לקושש זרדים לשרוף את מכשפות הכפר. אחר כך, הו כמה צפוי, החלו העובדות המרות להתברר ולחלחל לתודעה.
נכון היה מצדי לחשוד בתקשורת האמריקאית שהיא ששה להפנות אצבע מאשימה כלפי עצמה. התקשורת האלקטרונית הצליחה להתנזר שנים רבות מדי מההלקאה העצמית המגיעה לה. העיתונות הכתובה איתרה את הסדק ועמלה להרחיב אותו. כמובן שזה היה מקרי שאחיה של נישל ניקולס, השחקנית השחורה שגילמה את לוטננט אוהרה ב"סטארטרק" המקורית והמיתולוגית, היה בין המתאבדים. בהמשך הסתבר שהמתאבדים היו מכורים ל"סטארטרק", ל"תיקים באפלה" ול"מלחמת הכוכבים". הם אהבו לצפות בסדרות ובסרטים, דיברו עליהם בקבוצות דיון והאמינו בתקפות הרעיונות שלהם. מצער בדיעבד שלא המתינו כדי לא להחמיץ את “המנדלוריאן".
פנאטיות היא היבט מסוכן של כל דת וכת. אבל חלק גדול מהדתות הממוסדות המשווקות את הרעיון של חיי נצח נפלאים בעולם הבא שאין בו קורונה, ממליצות למאמינים לחכות בסבלנות עד שיגיע זמנם להשיל את הכלא הפיזי, כלומר למות. מאמיני Heaven's Gate בחרו שלא להמתין.
חצי יובל עמל מרשל הרפ אפלווייט, מורה הזוי למוזיקה שכינה את עצמו דו, על שם התו הראשון, להביא את עצמו ואת מאמיניו לרגע שבו יהיה המוות מפלט רצוי ומבורך מחיים גשמיים לא מספקים וכבולים באזיקים של אנושות פרימיטיבית. לא צריך להיות מישהו שלוקה בשכלו ושבינתו השתבשה כדי להסכים עם חלק מהביקורת שהייתה לאפלווייט על מצבנו.
אכן, הגענו לרגע מכוער למדי ומסוכן לקיום האנושי. אבל בעוד שעלינו נגזר להתמודד עם צרותינו ומגבלותינו המתמשכות והמאיימות להכריע אותנו, אפלווייט הראה למאמיניו פתח מילוט. העובדה שהם האמינו לו ונהו אחריו עד המוות - ולשיטתם גם מעבר לו - מערערת את כל מה שאנו מאמינים בו ומעצימה את האפשרות שהתחזיות הקודרות הן משאלות המגשימות את עצמן.
****
אינני בטוח שהאינסטינקט הראשוני שלי להחרים את קרטר ודומיו, יזמי הבידור המופקר שאינו חייב הסבר לאיש, יעמוד במבחן הדמוקרטיה. אנחנו תוצרים וקורבנות של עידן כה ציני וזדוני, כה לועג למוסר ולעקרונות אנושיים, שספק אם יימצאו מי שיהיו מוכנים לקחת על עצמם אחריות לעשות סדר. כל התקפה על יצירתיות אומנותית מיד תדיף ריח של ציד מכשפות מהזן הנחות ביותר ותגרום למחולליה להצטייר כסנאטור ג'ו מקארתי, טיפר גור ואחרים לדורותיהם.
אם זה מה שאמריקה מאחלת לעצמה - שיבושם לה. השאלה הנשאלת בעיניי היא כיצד ממלטים את מי שאינם מסוגלים להפריד בין בר לתבן, בין עיקר לטפל, בין אידיאה תיאולוגית לגיטימית להזיה של הומו מיוסר (אפלווייט), שנקרע שנים במיניות חצויה ולבסוף גזם את אשכיו כדי לא להיות קורבן לגחמותיו המיניות. דתות מונותאיסטיות דורשות קורבנות כבדים, אבל יש הבדל בין התנזרות מרצון ממין, כנזיר/ה למשל, ובין הקרבת הביצים בשם חיי נצח.
מהתיעוד המצולם הרב שהשאירו חברי הכת אחריהם המופיע בסדרה - בעיקר ההתמקדות באפלווייט עם שיער השיבה הקצר שלו, חזותו הסגפנית, עיניו המתגלגלות בצדקנות והאמונה הבלתי מעורערת בכוחם של חוצנים לשאת את צאן מרעיתו לעולם טוב יותר ללא מגבלות גופם המכבידות - אמורים היו אנשים נורמליים לברוח ממנו בשעטה ולהישאר מסויטים עד סוף חייהם. בניגוד להתאבדות ההמונית בגיאנה, שהיו בה אלמנטים בוטים של התעללות פיזית ומינית, כמו זה שאפיין את “נקסיום", “השער לגן עדן" הייתה מהזן היותר עילאי, רוחני ונטול רכושנות פיזית. הם לא חשקו בשום דבר ובאף אחד, והם ויתרו על הסממנים הבולטים של תרבות הצריכה האמריקאית.
לכן מראה גופותיהם המכוסות בסגול ונעולות סניקרס שחורים של נייקי היה כמעט משעשע בסגידה המותגית שלו. כאילו שאת הרגעים האחרונים שלהם בדרכם לחללית הם ביקשו לעשות בריצה קלה לחללית שאמורה הייתה לחנות לרגע קט מעל רנצ'ו סנטה פה. הם הזכירו את הפתאים מהסרט “היום השלישי", להיט ענק מהשנה שקדמה לכך, שעלו לגג בציפייה שחלליות של החייזרים הרצחניים ישלחו קרן כוח שתעלה אותם הביתה. אותה קרן קטלנית שהם חטפו במצח וכיוונה להשמיד את האנושות.
ככל שהתבררו הפרטים האישיים המרכיבים את הפסיפס האנושי ששמע בקולו של אפלווייט ושתה מרצון את שיקוי המוות, הסתבר שאפלווייט ארב לפתחם של אנשים נורמליים לכאורה וגייס אותם לאמונתו ברגע גדול של חולשה. בתחילה טענו החוקרים שהמתאבדים היו אנשים רגילים בדרך כלל. אחר כך הסתבר שלכל אחד מהם, ללא יוצא מן הכלל, היה בעברו רגע של שבר ואובדן, שהוא הרגע המדויק שבו נכנס אפלווייט לחייו והציע לו תחליף למאבק הסיזיפי המתמשך שהוא חיינו.
במהלך פעילותו המתמשכת גייס אפלווייט יותר מאלף מאמינים, אבל רובם הפעילו את כיסא המפלט כאשר התברר להם היקף המחויבות שלו לעזוב את החיים הגשמיים. הניצולים מספרים כיצד ומתי נפל להם האסימון, וההסבר שלהם מוכיח שמי שנשארו בתחום השפעתו של אפלווייט מעולם לא התעשתו ולא שבו להכרתם. ריבוי ההסברים השכלתניים והדמיוניים שהשאירו המתאבדים אחריהם בקלטות וידיאו ובמכתבים אישיים לידידים ולקרובי משפחה באתר האינטרנט שלהם מעיד על שטיפת מוח שיטתית, אפקטיבית והרסנית, שלא הותירה להם מרחב תמרון בדרישותיה התובעניות.
אנחנו יכולים להכות על מצחנו עד שהפרות יחזרו מהמרעה, אבל 39 המתאבדים היו חומר ביד היוצר. גם אם המעשה שלהם מעורר סקרנות גדולה בנחישותו ובסופניותו - היו שאיחלו להם הצלחה בדרכם לחללית המתחבאת בשובלו של כוכב השביט הייל־בופ - הוא אינו משהו שאנחנו אמורים לחיות איתו בשוויון נפש. היום זה ילד מבולבל בקליפורניה שלא מצא מנוחה לנפשו; מחר זה הילד שלנו.
מה שבלט במיוחד כאשר נמסרו החדשות המרות למשפחות היה התגובה הצוננת, כמעט משלימה ורגועה, של הורים, אחים ואחיות, שקבלו בלי להביע זעזוע גדול מדי או שיברון לב מתבקש ואמרו מילים כאלה ואחרות שסוף־סוף נודע להם מקום קבורתם של יקיריהם. כלומר, אלה היו מתים בעיניהם עוד לפני המוות. כאילו שההתניה הזאת, צעידתם בנתיבו הבלתי נמנע של אסון, הייתה חלק מהשקפת העולם שלהם על סמך המידע שהיה ברשותם משך שנים רבות.
הורים חילוניים שופכים אפר על ראשם כאשר הם מאבדים את ילדיהם למחזירים בתשובה. באמריקה נדו כולם בראשיהם וצקצקו בלשונם כאומרים ברוך שפטרנו. בתו ואשתו לשעבר של מייק קרייג, בוקר מקולורדו - מי שיטרחו לחפשו יראו אותו יוצא על סוסו מקרון רכבת בסרט “בוץ' וקסידי" - אמרו באותו שבוע שאיבדו תקווה 22 שנה קודם לכן, כאשר קרייג קם ועזב אישה ושישה ילדים ויצא בעקבות ישו. כמה קורקטיים הם האמריקאים באומרם: הניחו להולכים. ממש שיר השלום.
כצפוי, זה לא היה סוף פסוק, ופוטנציאל הטירוף רק הלך והתחזק בשנים הבאות. הרגשתי אז שלא נותר לי אלא למהר ולגבש דעה ועמדה אישית. כלומר, די אם נגן על שלנו. התוכנית הייתה להשליך את כל מכשירי הטלוויזיה מהבית, לנטרל את המחשבים כך שיעסקו רק במדע ודעת, להחרים את הנינטנדו והפלייסטיישן ולבטל את ה־WiFi, שנקרא אז מינוי לאינטרנט. הבנתי שהחלטה נמהרת כזאת תפנה זמן רב מדי לילדי לתלוש כנפיים של זבובים ולהצית את הבית. הם ישנאו אותי, אבל אני יכול לחיות עם זה אם אציל את נשמתם.
מצד שני, יוזמות פרימיטיביות לא יצילו את היום. אפשר להתחפר בהנחה שלנו זה לא יקרה, מה שכמובן מופרך לחלוטין. ניתן לקוות שמעט האנשים האחראים המנהלים את ההיבט הבידורי של חיינו יתעשתו ויציעו אלטרנטיבה ראויה. אפשר היה גם למהר ולשוב הביתה מתוך ידיעה ברורה שבישראל זה לא יקרה. זו הייתה בחירה קשה, אבל בסתר לבי האמנתי שטרם הגיע הרגע ש־40 מיקירינו יקומו ויתאבדו בכפר שמריהו.
הניסיון ההרואי “להבין", אז כמו עכשיו, מה קרה ברנצ'ו סנטה פה מגוחך בעיניי. שום דבר לא קרה. לפחות לא במובן שקופסה שחורה במצב טוב תבהיר לנו את שאנחנו יודעים ממילא. מה שקרה זה שאנשים מיואשים, נבובים וקלי דעת, מהזן שאמריקה מלאה בהם להתפקע, הלכו שבי אחרי מישהו שבמדינה מסודרת היה יושב בכלא, והניחו לו להדריך אותם במעשה ההבל האולטימטיבי. אלמלא חשדתי באמריקאים שהם מסוגלים לכל, הייתי נוצר את אשי, אבל ממה שאני רואה ולמד מהקיום ההבלותי, השטוח והסהרורי שמאפיין אחוז לא קטן באוכלוסייה באמריקה, הם רואים את החיים מבעד לפריזמה של בדיה הוליוודית והזיה של מציאות חלופית. זו הדרך הקצרה ביותר לריגושים זולים, לפתרונות קלים ולהכחשת המציאות, המובילה בהכרח להחלטות גורליות שגויות ובלתי הפיכות ולהכחשת האמת. זו התשובה האמריקאית לבבושקות החלולות, אחת בתוך רעותה; לא רק שאמת היא שקר, אפילו השקר אינו אמת. וודאי לא דפיניטיבית.
אני זוכר שבאותו שבוע ביולי 1997 חשתי צער גדול ועמוק כאשר הבנתי למגינת לבי שהדמוקרטיה המרשימה והגדולה הזאת (ההיא?) לא תמצא דרך לרסן את היסודות הלא שפויים, הזדוניים והחתרניים המדממים אינטליגנציה ופועלים בקרבה. לא רק חשבתי, אפילו כתבתי בעיתון חלק מתחושתי הרעה: “אמריקאים מוכנים לוותר על חייהם לפני שיוותרו על חלק מזערי מחירותם. זה מעורר הערכה גדולה, אבל גם מטומטם ללא תקנה". לא יכול הייתי לנחש שבסוף העשור השני של המאה ה־21 יתממש החשש המכרסם הזה בדמותו של ליצן דמנטי המתבצר בבית הלבן ושוקל אופציות שערורייתיות כדי לא לוותר על כיסאו. כמו אצל סטיבן קינג, ליצנים הם האנשים העצובים, המעורערים והמסוכנים בעולם.