לאחר כל הכאוס, הדרמות הליליות והפיליבסטרים, בתום כל הספינים, ההכפשות וההשתלטויות הבוטות על סדר היום - האבק שוקע. וכשהוא שוקע, קשה שלא לשאול: איך הגענו למצב שבו משרתי ציבור חושבים שהם פועלים למען המדינה, כשאלה תוצאות מעשיהם?
שימו לב למה שחווינו פה בחודשים האחרונים, למען המדינה ובשם ה״אהבה״ כלפיה. השבוע, למשל, התחיל בכך שחברי כנסת בוועדת הכנסת הציעו להתחיל לממן בחירות עוד לפני שבכלל היה ברור אם הן יתקיימו - וכל זאת באמצע משבר כלכלי. הניסיון הפתטי להגביל את מימון המפלגות עקב התדירות הלא נורמלית של מערכות הבחירות, אפילו לא נשקל ברצינות למשך דקה. מי האידיוט שיעשה כזה דבר?
אם כבר במשבר כלכלי עסקינן, ובאבטלה שמתייצבת על למעלה מ־14%, קשה שלא לחזור לשערוריית התקציב. תקציב המדינה, קודש הקודשים שאמור לעמוד בבסיס פעילותה של כל ממשלה, הפך במחצית השנה האחרונה לכלי פוליטי זול שמבלפים לגביו בלי למצמץ. כשמתאים, טוענים שאין שום דרך להעביר אותו בכמה שבועות. כשלא מתאים, טוענים בלהט שתנו לנו רק עוד שבוע ונעביר אותו. בינתיים המדינה מתפקדת עם כל מיני ״קופסאות״ לא מפוקחות, ואלוהים יודע לאן ומדוע הולכים הכספים. בסוף, במיטב המסורת, מאשימים בכך מישהו אחר.
השקר הפוליטי הפך כל כך גס, שאינו מחזיק אפילו כמה טיפות מים. מלכתחילה חטאו אלה שניסו לשכנע את הציבור שמוקמת כאן ״ממשלת אחדות״. ברגע ש״הבלוק״ היה תנאי לאחדות, מדובר היה בפייק אחדות, משום שאחדות אמיתית חייבת להיות מבוססת על שוויון בין שתי מפלגות. הפייק אחדות הונשמה בספטמבר עם פייק פשרה, כשלכל העוסקים במלאכה היה ברור שבליכוד אין שום רצון באחדות או בפשרה, אלא בשלטון בכוח התחבולות, מבלי שניתן לכך מנדט מהעם.
בני גנץ שגה בהערכותיו לאורך כל הדרך. בהתחלה, כי האמין לבנימין נתניהו וחתם איתו על הסכם פייק אחדות שלא הייתה לו כוונה לקיים. לאחר מכן כי משך את הקץ, נתן צ׳אנסים והתפשר. אבל התוצאה הגרועה ביותר היא ההעמקה של חוסר האמון. ההפרה הבוטה של ההסכם הקואליציוני, ולאחר מכן הצדקתה באי אילו טענות, שהשפיעו לא רק על התוצאה הפוליטית, אלא על צניחה חופשית של הנורמות.
חובבי הליכוד מספרים לעצמם שהכל ״בגדר המשחק הפוליטי״. אבל זה רק סיפור שמאפשר להם לחיות עם עצמם, ולעולם לא היה עובר בספר שלהם אם מפלגה אחרת הייתה נוהגת כך, ובצדק.
ניחנו ביותר מזל משכל. המזל הוא שבניגוד להבטחות לא נעשה מהלך מסוכן של סיפוח ״למען המדינה״, אלא סדרת הסכמי נורמליזציה. הפוליטיקאים מתקוטטים כדרכם למי שייך הקרדיט, אבל לפחות מדובר בתוצר חיובי שבאמת מיטיב עם המדינה.
כך גם לגבי החיסונים. לצד מערך שלטוני רקוב ומסורבל שכל מטרתו לאחוז במושכות, יש בישראל הרבה מאוד אנשים טובים. הרבה אנשי מקצוע מבריקים וחברות מצליחות, יוזמות, קשרים בינלאומיים וחשיבה מחוץ לקופסה. פוליטיקאים ציניים הפכו מומחים בגניבת קרדיט פומבי על הישגי אנשי המקצוע במהירות שיא. לו רק הם היו מומחים גם בניהול טוב או אפילו סביר, ובשביב אכפתיות למצב החירום ולמצוקת האזרחים.
האם הכל ניתן להקרבה למען המשך ההחזקה בשלטון? למען מה? לפחות חסכו מאיתנו את הססמאות הריקות, הרי ברור לגמרי שבשורה התחתונה המחיר מופקע, ומה שקורה כאן אינו באמת לטובת המדינה.
אין מה למחוא כפיים ולשמוח על ממשלה שנפלה, גם אם הייתה כושלת. נמחא כפיים כשממשלה תמלא את ימיה לאחר שקיבלה מנדט אמיתי מהציבור, ללא תחמונים עודפים, עם יותר מעשים מהותיים מתעמולה וספינים. אינשאללה.