1. בסיומו של שבוע שנע בין המאבק במוטציה לבין הקרב על הרוטציה, על סף סגר שלישי ובחירות רביעיות, פיזרה הכנסת את עצמה לדעת והממשלה המורדמת, המונשמת, המשותקת והכושלת ביותר בתולדות ישראל - נאספת אל אבותיה. ובערבו של יום, זהו אירוע עצוב.
מדינת ישראל, שמצויה בעיצומו של משבר בריאותי ענק, עם אחוזי תחלואה גבוהים, על סִפו של סגר שלישי ועם חברה מוכה וחבולה שעומדת להתמודד בקרוב עם המשבר הכלכלי והחברתי הגדול בתולדותיה - נאלצת ללכת למסע בחירות יקר, שיהיה מן הסתם מגעיל, רווי שנאה, הסתה והשמצות יותר מהקודמים.
והכל בגלל אדם אחד שרוצה תמיד את הכל, שלא יודע לחלוק, לא יודע לשתף, לא יודע להתפשר, שלא עומד בהסכמים, שעוקץ את שותפיו ושמשימתו אחת - למלט את עצמו מאימת הדין, לשלוח ידו למערכת המשפט, לחוקק חוק צרפתי ולהתבצר בבלפור. הכל בגלל אדם אחד שמשך הקדנציה שיכר אותו וגרם לו להתאהב בעצמו, ברעיונותיו ובשיטותיו, ולהבין שהמדינה זה הוא והוא זה המדינה.
ישנם בין הקוראים שיאמרו: לא עצוב, אלא ההפך - משמח מאוד, שכן זהו דין הממשלה הזאת, שבה העניקו גנץ וכחול לבן מכונת הנשמה לנתניהו והאריכו את כהונתו, וייתכן שמערכת בחירות נוספת תשחרר אותנו ממנו. פוליטית הם אולי צודקים, אבל אני עצמי חש צער לאומי עלינו, על ילדינו, על התרבות הפוליטית הקלוקלת, על אובדן האמון ועל חברה שמאבדת עצמה לדעת, שלא מבחינה בין עיקר לטפל, בין צודק ללא צודק, בין אמת לפייק ניוז, בין ישר לרמאי. מדינה בהפרעה.
2. כתב האישום הרביעי שהוגש נגד בנימין נתניהו וחתום בידי זאב אלקין, הוא החמור מכולם. אלקין, אדם אפור בדרך כלל, התייצב מול המצלמות, הביט לנתניהו בלבן של העיניים והאשים אותו בבגידה בשליחותו, במדינה ובאזרחיה בתקופה הקשה ביותר. אלקין הוא לא עוד אחד. הוא מביא עדות ראייה ועדות שמיעה מתוך חדרי החדרים. הוא מעיד ממקור ראשון שנתניהו ממוקד רק בחסינות ובהימלטות מאימת הדין. הופעת ה"אני מאשים" של אלקין איננה רק עניין אלקטורלי בקרב עולים ואנשי יש"ע, היא בעיקר מכה פסיכולוגית ומורלית עבור נתניהו. המסר הוא: לא גדעון סער ואני עזבנו את הליכוד - אתה עזבת אותה, הרסת אותה.
כעת יבואו נוספים, כולל ראשי ערים וראשי מועצות מיו"ש ויתייצבו במפלגת הליכוד החדשה שמקים סער - וזהו איום ממשי על נתניהו והמשך שלטונו, והפעם מהימין הליכודי.
3. אני נמנה עם הטועים. עם רבים וטובים בחברה הישראלית, עם רוב הציבור, עם אנשי תקשורת, משק וכלכלה ופוליטיקאים לא מעטים שתמכו בממשלת האחדות. קראתי לה כאן בטור, באולפני הטלוויזיה וברשתות החברתיות "ממשלת הסכמות רחבה". תמכתי בה לאור אי־ההכרעה בשלוש מערכות בחירות שבהן גנץ ונתניהו לא הצליחו להקים ממשלה, נוכח האתגר הבריאותי והכלכלי של הקורונה, וגם נוכח השיסוע, השנאה והפלגנות בעם.
אני מודה ש"קבינט הפיוס" הילך עליי קסם. טעיתי בגדול. אני, שמכיר את נתניהו מקרוב החל משנת 1996 כשנכנס ללשכת ראש הממשלה, הייתי בטוח שממרום גילו, מעמדו הלאומי והבינלאומי - תגבר אצלו האחריות למדינה על פני אופיו, שענייני המדינה יעמדו במקום הראשון, לפני שיקולים אישיים. הייתי בטוח שלא יהיה מצב שנתניהו ייקח את תקציב המדינה במציאות כלכלית כשלנו כ"בן ערובה" לחילוצו מהסכם הרוטציה, והייתי משוכנע שתהיה בו מידה של הכרת הטוב כלפי גנץ, שהגיש לו את ראשות הממשלה על מגש של כסף ואפילו הסכים שיהיה ראשון בכהונה. והייתי בטוח גם שאריה דרעי באמת יהיה ערב לקיום ההסכם.
לא רק אני טעיתי. טעו רבים וטובים. אני מודה שהיו לא מעטים שהזהירו והזהירו, אבל המציאות הכתיבה את המהלך. נתניהו נותר נתניהו, והוא הולך ומקצין ככל שקרב מועד משפטו. הוא מבקש לשלוח ידו למערכת המשפט, למינוי השופטים, לשלטון יחיד, להטבות לבני משפחתו (מגורים, אבטחה ועוד). קל לו לעשות את זה נוכח שתיקתם של מרבית שריו והמאמץ הגדול להציב את הישגיו (והם אכן קיימים) בתחום נרמול היחסים במזרח התיכון, הבאת החיסונים והמאבק בגרעין האיראני, אל מול כתבי האישום, הניהול הכושל של המאבק השוטף בקורונה, היעדר תקציב והעמקת הפילוג בחברה הישראלית. האם יצליח שוב?
4. קחו רק שנה אחת לאחור ותבינו עד כמה ישראל היא מדינה מיוחדת ומוטרפת: גנץ היה אז עם 35 מנדטים, ניצב עם גבי אשכנזי, בוגי יעלון, יאיר לפיד, אבי ניסנקורן ועמיר פרץ כהבטחה ותקווה לרבים. רק לפני שנה היה גדעון סער הכבשה השחורה בליכוד ו"ילד הכאפות" של נתניהו. רק לפני שנה היה נפתלי בנט עם אפס מנדטים מחוץ לאחוז החסימה, וישראל כ"ץ היה כוכב עולה.
כשהחליט לקפוץ לתוך הביצה הפוליטית, גנץ לא התכוון להיות ראש ממשלה. הוא סבר תחילה שעם 7־8 מנדטים הוא יהיה שר חינוך מעולה, ובהמשך, כשריכז סביבו את ההתנגדות לנתניהו וצבר 13־15 מנדטים, סבר שיוכל להיות שר ביטחון מצוין. מהר מאוד מצא עצמו עם 35 מנדטים, עם קושי לשבץ ח"כים לרשימה וכ"התקווה הלבנה" של מצביעי השמאל, המרכז ומאוכזבי נתניהו מימין ומהציונות הדתית.
כפסע מלשכת ראש הממשלה, מצא עצמו גנץ עם אפס ניסיון פוליטי, כמו כמעט כל שריו וחברי הכנסת שלו, יועציו ועוזריו, וכל זה מול השועל הפוליטי הגדול ביותר שהיה אי־פעם בישראל, שניחן גם ביכולת מניפולטיבית גבוהה ובכישורים של רמייה ועקיצת שותפים.
המסקנה - אין קיצורי דרך. צריך ללכת בנתיב המוכר ולהבין שבפוליטיקה הישראלית מי שלא יגמע לריאותיו אבק דרכים סמיך, לא יזכה לנשום אוויר פסגות משכר.
5. נכון לרגע זה, עד שנראה כיצד נערכת המפה הפוליטית במרכז־שמאל, מי מתחבר (מפלגת העבודה לא מתה. תרשמו), מי מצטרף ומי כורת בריתות, נראה כי האיום המרכזי על נתניהו הוא מימין - מגדעון סער ומחבירה אפשרית שלו ליתר מתנגדיו. רבים בימין ובמרכז שחפצים בהחלפת נתניהו וראו בכחול לבן מכשיר אפקטיבי ב"ארגז הכלים" הפוליטי למימוש יעדם, חוששים ממצעו הימני־קיצוני יחסית של גדעון סער, איש ארץ ישראל השלמה שסגר את העסקים בתל אביב בשבתות, והציג השבוע את מצעו ויעדיו.
אבל סער עושה נכון כדי להביא מצביעים מהימין ומהציונות הדתית. לו התבקשתי, הייתי מייעץ לו לנקוט את הקו הבא לאחר הבחירות: "יש לי דעות ועמדות אישיות ופוליטיות ברורות, אבל כראש הממשלה אניח אותן בצד לשלוש השנים הקרובות. לא רק אני אדרש להניח את החלומות, החזונות והמאוויים, אלא כל מרכיבי הקואליציה. אתמקד בדאגה לביטחון, בבריאות העם, בשיקום הכלכלה והתעסוקה ובאיחוד העם".
אלו המשימות לשלוש השנים הבאות ואין בלתן. כל היתר ימתין, כולל סיפוחים, גיוס חרדים, ענייני דת ומדינה ורפורמות דרמטיות ושאר עניינים שנויים במחלוקת. התחייבות שכזו תאפשר לסער לממש יכולת ולייצר קואליציה רחבה, או לחלופין להיות חלק ממנה תחת ראש אחר או ברוטציה.
6. בקרב על ירושת נתניהו, היה ישראל כ"ץ כוכב ומועמד מוביל עם קריירה ארוכה בליכוד, עם נאמנות לנתניהו ועם רקורד מרשים של עשייה ארוכה במשרד התחבורה. אבל אז נתניהו, שהבין בדיוק את מאווייו הפוליטיים של כ"ץ, הכניס אותו בתקופה הכלכלית הקשה ביותר אל תוך "שטח ההריגה" שייעד לו - משרד האוצר. ואז הוא החל להתעלל בו עם ניר ברקת, עם יעקב ברדוגו בגלי צה"ל ועם המאבק בפקידות האוצר.
והנה כעת, כ"ץ, שלא פצה פה, לא צפצף ולא מחה על כך שנתניהו מוכר באמצעותו את המדינה ואת התקציב לטובת ניפוץ הרוטציה וההסכם עם גנץ, ישלם מחיר גם בתוך הליכוד במאבק מול ברקת, שכבר קרא השבוע לפריימריז, גם מול סער שהפגין אומץ ועצמאות, ואולי אפילו מול נפתלי בנט, שנתניהו במצוקתו יכול לשלבו בליכוד ולהבטיח לו רוטציה תמורת חוק צרפתי.
7. גיליון הציונים הסופי של נתניהו יהיה מורכב מן הסתם מתחומים רבים, כמתבקש ממרום תפקידו ועיסוקיו: מדיני, ביטחוני, כלכלי, פוליטי, אמינות, יכולת עבודה בצוות, ניהול משברים, ערכים, יושר, מוסר, דיווחי אמת, יחסו ליתר ילדי הכיתה, התנהגות בהפסקות ועוד ועוד.
בתחום החיסונים לפחות הוא מקבל אצלי ציון גבוה. זה נכון שרבים עמלו ודיברו ועשו מאמץ, אבל הוא נרתם אישית, הרים טלפונים, הפך עולמות, עמד בהתחייבות ונתן דוגמה אישית כשהתחסן. ישראל מתחסנת, הציבור נותן אמון ומה ששלו - שלו.
8. בחיפה נחנכה השבוע בצניעות כיכר חדשה על שמה של אל"ם רות מושכל ז"ל, מי שהייתה קצינת ח"ן המיתולוגית של צה"ל במלחמת יום הכיפורים. מעבר לחשיבות של הנצחת נשים ראויה ברחובות ובכיכרות, ראויה מושכל, ילידת חיפה ואישה פורצת דרך שהלכה לעולמה לפני חמש שנים, להנצחה שכזו.
רות פיקדה על חיילות צה"ל במלחמת כיפור ב־73' וניצבה בפני דילמות שלא היו קודם לכן, הנוגעות לנוכחות נשים באזורי לחימה. היא לחמה על מעמדן של הקצינות והחיילות, דחפה לפתיחת מקצועות וקידום נשים ובהחלט פרצה דרך. בעלה, צבי מושכל, עושה מאמצים גדולים להנצחתה, והכיכר בחיפה היא צעד נוסף וראוי.
9. ברוב עם והדר ובמגבלות הקורונה נחנך השבוע סניף חדש של KFC במחלף באקה אל־גרבייה, קילומטר וחצי מהקיבוץ שלי. זר לא יבין זאת, אבל עבור בתי ענבל ועבורי, שלפני שנה נסענו לוורשה כדי לאכול את העוף המטוגן הטעים (והמשמין) הזה, מדובר באירוע חשוב. ואני, כנשיא זמני של אגודת הידידים של KFC במזרח התיכון (בקרוב ייבחר נשיא קבוע), זכיתי לקבל בביתי בקיבוץ משלחת של הנהלת החברה שזיכתה אותי בבסקטים (דליים) עם לוגו שלי עליהם, שאותם אוכל למלא בזמני החופשי (אוכל במידה...).
שתדעו רק בריאות, אמונה ושבת שלום.
