בין חיסון לקורונה, עפעפיים ואוכל רומני

אז רוברט חזר מהעבודה באמריקע. בירכתי אותו בברכת ברוך הבא, והוא כרגיל נכנס לבידוד. "נו טינף, ספר מה חדש בדטרויט. למה חזרת בלי חיסון, אני מקווה שהבאת לנו איזו מוטציה אסקימואית".

הוא אמר שכרגיל הוא טעה בשובו, אבל הוא שמייח שכולם יהיו בסגר ולא רק הוא, כי נמאס לו לסבול לבד. "התגעגעתי לילדים, קוף. אני מזדקן אז אני מתרכך. והחורף שם נורא, הכל סגור, אז העברתי את הדיכאון לכאן".

"שכחת את הגעגוע לאישה", נזפתי בו, "אתה לא מתבייש?".

"קוף, אנחנו נשואים יותר מ־30 שנה. היא לא שמה לב שנסעתי, ובטח לא לזה שחזרתי. אני לא כמוך לאבי־דאבי, עם ילד קטן בבית. עכשיו אני מחכה לליטל השוטרת, יש לנו רומן כבר תשעה חודשים, ולא ראיתי אותה פעם אחת אפילו. היא רק מתקשרת כל פעם לוודא שאני בבית ולא מפר את הנחיות הבידוד".

"אני לא מבין איך דווקא אתה, מכל אלפי המבודדים בארץ, מפוקח צמוד על ידי המשטרה", אמרתי לו.

"גם אני לא", הוא השיב ביובש. "אולי בגלל שטיפוסים כמוך חברים שלי. עוד לא עשית משהו אחד טוב בשבילי. תמיד היית מטרד, אבל עכשיו זה ממש מעיק".

שאלתי אותו אם הוא תיאם חיסון.

"חסרות לי שלוש שנים לגיל. המציאות שלפיה אני בנאדם מת קליני עם מחלות רקע לא מעניינת את מערכת הבריאות", הוא סיכם.
הדיכאון התמידי שלו המאיס אותו עליי, אז רק שאלתי: "מה עוד חדש?", כדי לסיים את השיחה.

"אתה באמת רוצה לדעת, קוף? אז גיסי עבר צנתור, המצב כאן חיסל אותו. ובן הדוד שלי עם סרטן בלבלב שפגש אותו בסגר הראשון. להמשיך, קוף, או שהספיק לך?".

זה באמת יותר מדי בשבילי. בסך הכל טלפנתי לעודד אותו, אבל רוברט יודע איך לחסל את מצב הרוח בשלושה משפטים. "שמע, בנאדם, אתה יותר גרוע מאיוב. אני באמת צריך לשמור איתך על נתק, אתה מדכא אותי. תן לי משהו שמח, פעם אחת, מה כבר ביקשתי ממך?".

הוא צחק ואמר שהדבר היחיד שמחזיק אותו בבידוד זה הגעגוע לאבו אל־עאלם, הבעלים של הפועל אום אל־פחם, הבוס של מוטי איוניר, חבר שלנו. "העראבר הזה יודע לחיות, קוף. הוא כל הזמן צוחק, אין לו דאגות. אני סופר את הימים לסיום הבידוד, כדי להגיע לאימון. לשבת שעה איתו זו התרופה הכי טובה בשבילי. אגב, אני קורא בטוויטר שאתה מסרב להצביע בבחירות במרץ. אתה תצביע, קוף. אם לא, אני אטמטם אותך, אני נשבע לך".

נפנפתי אותו, ואמרתי לו שאני נכנס לקפה ושאין לי סבלנות אליו. ביקשתי שיסמס לי כאשר ליטל השוטרת תתקשר, כי זה חשוב לי.

# # #
אצל דני פגשתי את אריק, חבוש בכף היד ובולס בייגלע בעצבים. "מה קרה, בנאדם?", שאלתי באמפתיה, "למי הרבצת?".
"אל תשאל, קוף, עברתי אסון, פשוט אסון. נחלצתי מכריתה של האצבע. אני נשבע לך, אלוהים נגע בי".

"טוב בסדר, לפני הפרשנות צריך את העובדות. מה קרה?", שאלתי.

"מיקי טמטמה אותי שחייבים לנסוע לספארי כי היה יום יפה, והיינו רק 1,723 פעמים מאז שיונתן נולד. הוא בן שנתיים, קוף. אז היא ארזה את הילדים. אני אעשה לך את זה קצר, סגרתי את דלת המכונית על היד. היו שפריצים של דם, הייתי כבר בסוף הדרך, לא יודע איך אני כאן".
אחרי הבייגלע הוא כרגיל נכנס להתקף אכילה וצרח על דני שיכין לו כמה פרוסות לחם עם טחינה וביצה קשה. דני ענה "אריק, אתה מגזים. תירגע רגע, בסך הכל חתכת את האצבע, לא עברת השתלת כבד. אצבע, די, תרגיע".

התעניינתי כמה תפרים יש, אבל הוא היה בטראנס. "לפני התפרים, קוף. הגענו למיון בשיבא, אני נשבע לך כמו בסודן. אלפי אנשים מחכים בתור, כולם עומדים למות, ואני עם כאבי תופת ואין עם לדבר".

הבנתי שזה סיפור ארוך שלא אצלח בלי ארוחת בוקר. ביקשתי מדני שיכין לי בייגל עם גבינה וסלמון. אומרים על סלמון שיש לו חומרים שמונעים דיכאון, שזה מצב הצבירה שלי על הבוקר, ועוד אחרי השיחה עם רוברט והמפגש עם אריק. "יאללה, אריק, תמשיך. בוא נגיע לאבחון של הרופא. מה הוא אמר שקרה לך", שאלתי.

"אל תשאל, קוף", הוא ענה. "הוא הזדעזע. אני לא חושב שהוא ראה דבר כזה בחיים", הוא ענה בין ביס לביס, שפריץ של אלכוג'ל על הידיים וניקיון סביבתי, לפני הביס הבא. "הוא מרח לי משהו על היד, אולי דבק ביולוגי, כדי שהאצבע לא תנשור מעצמה, וביקש שאשמור על היגיינה".
"אני יכול לראות את החתך?", שאלתי, "אתה מתאר לי פה אירוע רב־נפגעים, אבל אני רואה רק תחבושת על האצבע".

הוא סירב בתוקף. "אני לא יכול לעשות לך את זה. אתה תזדעזע. כל היום ייהרס לך, אני באמת דואג לך".

הבנתי מיד שאריק אומנם עבר טראומה, אבל הפציעה קלה ומה שיישאר ממנה זה צלקת קלה וזיכרון כואב. התיאור שלו על המיון בשיבא העלה לי בראש תמונה של מאיה, קולגה מערוץ הספורט שמסיימת השנה לימודי רפואה, ותתחיל התמחות בקיץ. היא בדיוק העלתה לטוויטר תמונה שלה מתחסנת נגד קורונה, כי היא מבלה יותר מדי בחדרי מיון בגוש דן במסגרת הלימודים.

מאיה היא עיתונאית מחוננת, באמת. אחרי שלמדה ספרות ופסיכולוגיה והתמקדה בשידורי ספורט (והיא מקצוענית), החליטה ללמוד רפואה, אולי בהשפעת אביה שהוא גינקולוג. היא נשואה ואם לשני ילדים, ומצפות לה שנים רבות בהתמחות. נכון לעכשיו היא תיאלץ לבלות 26 שעות במשמרת, וזה בלתי סביר בעליל.

השבוע הייתה עוד הפגנה של מתמחים ומועמדים להתמחות. הם מוחים נגד שיטת העבדות הזו, שלדבריהם, ואני מאמין להם, פוגעת בהם, אבל בעיקר פוגעת בחולים. הם מותשים וחוששים לטעות, ויודעים שטעות שלהם היא קריטית. אף אחד לא סופר אותם, המערכת צריכה עבדים, והשלטון עובד עם המערכת, כי זה יותר קל, לעומת ביצוע רפורמות. אף אחד לא יודע ולא יידע כמה שגיאות גורליות ביצעו מתמחים מותשים, שהתבטאו באובדן חיי אדם. איך נדע? זו הרי טופסולוגיה וב"סיבת המוות" מישהו כבר יחרטט משהו על סיבת המוות של הפציינט כדי למנוע חקירות ומשפטים. אבל אין תיאוריה שאין נפגעים כתוצאה מהשיטה, השאלה היא רק כמה.

אז מאיה, שהיא בת 36, אמורה להשתלב בסינדרום הזה, ואני מקווה בשבילה שלא תהרוג מישהו. לא כי היא לא רופאה טובה (היא סטודנטית מצטיינת), אלא כי היא תהיה מותשת. היא אומנם ספורטאית, מחזיקה גם בחגורה שחורה בג'ודו, ואם מישהו מהמטופלים או קרוביהם ינסה לתקוף אותה, אני כבר מרחם עליו, אבל היא אנושית. להיות מרוכזת וממוקדת 26 שעות שלוש פעמים בשבוע, זה מתכון לאסון. רק שאגם הדרעק, שאמור לטפל במפגע הזה ולסכל אותו, עסוק עכשיו בסידורי עבודה לחבריו. אין עם מי לדבר. זה מתסכל, זה ברור, אבל אין מה לעשות. אין מי שישמור על הציבור. תסתגלו.

# # #

בזמן שהתמקדתי במאיה, הגיעו עוד חברי פרלמנט לקפה. כולם וידאו שיש להם מזומן בכיס, כי אם נותנים לדני כרטיס אשראי, הוא מחייב כמה שבא לו. הבנאדם הוא מתכון לאסון כלכלי. רק לפולו יש מחירון אישי, כל פריט עולה לו 10 שקלים. פולו רומני, ודני פוחד להתעסק איתו. ההצלחה הגדולה של פולו, שהושגה אחרי מו"מ מתיש, היא פרוסה עם גבינה וסלמון ב־10 שקלים. ותמיד יש לרומני מזומן, אז דני לא יכול לעקוץ אותו.
אבל בשבועות האחרונים הרומני מדוכא, בגלל מצבה של מכבי ת"א בכדורגל, ומנגד הצלחתה של מכבי חיפה. יש בפרלמנט כמה אוהדים של חיפה שסונטים בו על המשבר במכבי, והם מעלים לו את לחץ הדם. אני מזהיר אותם שהבנאדם מאוד עצבני, אבל הם לא מוותרים. אחד מהם זה ישראל, שהוא לא אוהד של חיפה, פשוט ברק בכר חבר שלו. בגלל קשרים חברתיים, ישראל אוהד של 28 קבוצות בכל ענפי הספורט, למעט ברצלונה, ששם האהדה זו הערצה נטו לליאו מסי. אין דבר כזה באנושות, כל אדם אוהד קבוצה אחת, וזהו. אהדה לקבוצה זו לא אישה שאפשר להחליף, זה לכל החיים, אבל זה ישראל. הטעות של ישראל עם פולו הייתה מקרית, כמעט בלתי מורגשת, כאשר ציין שחמותו הרומנייה מבשלת את הכרוב הממולא הכי טוב בעולם. לפולו הרומני זה הספיק, הוא מיד הרים את החכה ושאל: "בסדר, ישראל, הכי טוב בעולם, מתי טועמים?".
ואז ישראל נכנס לעצבות קלה. "זו בעיה, כי בשביל שתטעם היא צריכה לבוא מחיפה וזה סיפור גדול".

מיד הזדקפתי ושאלתי: "מה הסיפור? היא יכולה לבשל בבית בחיפה, ומישהו כבר יביא את הסיר לתל אביב. בהובלות אנחנו מדהימים, זה קטן עלינו". אבל ישראל המשיך: "לא, אתם לא מבינים. זה סיפור".

אבל פולו ואני התעקשנו, כי כבר ראינו את הכרוב בצלחת בקפה, אפילו שדני גובה 20 שקל לגולגולת גם כשמישהו מביא אוכל מהבית, זה לא עניין אותנו. פולו הדביק אותי בקדחת הכרוב הרומני. אז ישראל הסכים להסביר לנו.

"תקשיבו, המשפחה של סורלה גדולה מאוד. אני קורא להם עורבים. למה? כי הם תמיד לבושים בשחור, כולם לבושים רק בשחור. עכשיו הן חמש בנות, לכולן יש הרבה ילדים, הבעלים שלהן אילמים, כי אסור להם לדבר, רק להגיד תודה, בבקשה וזהו. אם גבר מוציא מילה, הוא חוטף מבטים מחמש האחיות, שעוברות לדבר ברומנית, והוא מצטער על הרגע הזה שדיבר. עכשיו כולם בקבוצת וואטסאפ משפחתית. אם למישהו מהילדים במשפחה נשרה שן, לכולם, אבל ל־כ־ו־ל־ם, יש מה לומר, איך היא נפלה ובאיזו זווית, הם מנתחים אם כאב לילד או לא כאב. בקיצור, אין מצב שחמותי תגיע לתל אביב, וכל להקת העורבים מכל הארץ לא תגיע איתה. והם הרבה, קוף, זה לא מעט אנשים, הם הרבה, כן?".

התפוצצנו מצחוק. "תגיד, אתה אמיתי, ישראל?", אמרתי לו. "תגיד לסבתא לעלות לרכבת, תאסוף אותה מהתחנה, תכין את המצרכים. היא תבשל שעתיים, נגיד? יאללה, אתה אורז אותה חזרה לרכבת, ולא יודעים שהיא הייתה כאן בכלל. מה נסגר איתך?".

ישראל התפוצץ מצחוק: "אתם לא מבינים, הא? אתם לא מבינים על מה אני מדבר איתכם? אתם יודעים שבן של אחת מהאחיות, שמשחק בנוער של בני יהודה, גר אצלי כבר חודשיים. אני לא יודע איך קוראים לו, אבל אני כן יודע שאני צריך לקחת אותו לאימונים אחר הצהריים. למה? כי העורבים החליטו. אין מצב שחמותי מגיעה ולא מתייצבים בתוך שעתיים לפחות 40 איש בסלון. הם פשוט מגיעים מכל הארץ, צפון ודרום, עושים לי תנועת שלום ככה עם הראש ומתיישבים. אתם לא יכולים להבין את זה, אבל זו המציאות".

בסדר, הבנו הכל. פתאום, ללא התראה מוקדמת, נכנסה לקפה סורלה, אשתו של ישראל. כל הנוכחים הפכו למנומסים כמו בקורס צוערים

במשרד החוץ: "בוקר טוב, מה שלומך? שמענו שאמא שלך מגיעה עם הכרוב הממולא".

היא חייכה חיוך קטן וענתה: "אמא שלי מגיעה ביום חמישי. יהיה לכם כרוב".

אפילו דני נבהל מבואה, כי הוא יודע שאיתה לא מתעסקים. סורלה זה לא ישראל שהוא משחיל אותו כל פעם ב־100 שקל, כי ישראל לא זוכר אם הוא שילם אתמול או לא. ממנה דני נזהר, כי היא לא לוקחת שבויים.
פולו נרגע. "יש מועד, קוף. אל תאכל כלום, יש לנו חגיגה".

חייכתי ואמרתי לו שפעלתי רק בשבילו, כי את הכרוב הממולא הכי טוב שאכלתי בחיי הכינה אמא שלי. ואכלתי מאות סירים מזה. "רק עכשיו, פולו, מאז שהיא בדיור מוגן, היא לא מבשלת. אבל אין בעיה, כיפוש מכינה ממולאים סופניים, לא כרוב, פלפלים".

את הרומני הזה אי אפשר לרצות. "מה אתה מספר לי סיפורים על אמא וכיפוש. תביא ונטעם, אני אחליט אם זה טעים או לא טעים".
הבטחתי להביא. פתאום חשתי דקירות בשכם, זה מבוא לדלקת בכתף. מיד התקשרתי ליוסי סתומיאן, שאני צריך טיפול דחוף. "אל תשאל מה קרה לי", הוא פצח, "יש בעיה במנוע החימום של הבריכה. המים קרים, המכונאי בדרך, אני אתקשר אליך כאשר יסיים. ביטלתי את כל התורים. אני בהלם".

קיללתי אותו שלוש דקות ברציפות, אבל אז התקשרתי לדורין המדקרת. "תגיע עוד שעה", היא הודיעה לי.

זה בטח פסיכוסומטי, הרגעתי את עצמי, ועשיתי קצת תנועות כדי לוודא שהמצב לא מחמיר. האדם הוא הרופא הטוב ביותר של עצמו, הרגעתי אותי. זה בטח סתם, אולי עשיתי איזו תנועה לא זהירה, ומזג האוויר הרי מתחלף כל יומיים.

הגעתי אליה, והרגשתי כמו אדם שמגיע לארץ המובטחת. היא לחצה באיזו נקודה בחיבור בין הצוואר לצד האחורי של הכתף, וזינקתי תוך כדי שכיבה. "מה נסגר איתך? איך בנאדם קטן כמוך יכול להכאיב ככה לסוס כמוני?".

היא חייכה ואמרה שזו רק טכניקה, ושאני עוד פעם עם התקף סטרס. היא תקעה מחטים, לא הרגשתי כמעט, אבל אז היא חיברה אותם לחשמל, וראיתי כוכבים פתאום. הסיוט הסתיים, והייתי מרוצה מעצמי שהגבתי מהר למצוקה של כאב, ולא דחיתי כהרגלי, מתוך אמונה שהכל מסתדר בסוף.

# # #

יצאתי החוצה. השמיים היו אפורים וטפטף גשם. אווירה של דיכאון, אני שונא חורף, שונא גשם. אני אוהב שמיים כחולים ומזג אוויר חמים. הבטתי בזרם המים ושאלתי את עצמי אם הכל מגיע לביוב, או שאפשר להאמין שבגלל הגשם יעלה מפלס מי התהום. הכביש חלק, הראות אפס. אין לי מה לעשות בחוץ, סיכמתי ביני לביני, הכי טוב ללכת הביתה ולישון.

פתאום התקשרו אליי מקופת חולים מכבי והודיעו לי שנקבע לי תור לחיסון נגד קורונה. מצד אחד שמחתי, הנה יש תשובה למגיפה. מצד שני הידיעה הברורה והמוחשית שאני קשיש מעל גיל 60, לכן אני זכאי להתחסן, מדכאת מדי. אחרי שיחת הטלפון נזכרתי בדוקטור זרח שפגש אותי באקראי, ושאל אותי מתי אני מגיע אליו לניתוח הרמת עפעפיים. צחקתי איתו ואמרתי לו שזה יקרה רק כאשר אפשר יהיה להרדים אותי בבית, לנתח, ולהחזיר אותי מורדם למיטה.

הבטתי במראה ברכב, העפעפיים אכן כבדים על העיניים. אבל אני הרי מכיר את התרופה הכי טובה למצב כזה, שינה. הגעתי הביתה, נכנסתי למיטה, הקשבתי לגשם ונרדמתי מיד. הקצתי אחרי שלוש שעות בגלל סדרת טלפונים של מפיקה שהודיעה לי שהלקוח מתחרט, ההקלטה בוטלה.

כן, אנחנו בתקופה של חרטה וגם חארטה, הכל מתבטל, נדחה, מתעכב קצת, נרקב הרבה. מילאתי אמבטיה עם הרבה קצף. שוב הבטתי במראה, היו לי פנים חלקות ורעננות, אפילו העפעפיים התרוממו.

יהיה טוב, או שלא, אני אדיש למצב, באמת. מה שמעניין אותי עכשיו זה רק הכרוב הרומני, ומתי הוא מגיע לצלחת.