האירוניה התפרצה לחיי השבוע בדלת הראשית. במשך חודשים אני חי בפחד מהקורונה האימתנית. נזהר, מתפלל ושומר על ההנחיות באדיקות, והנה נדבקתי באופן לא צפוי בצינון קשוח, טורדני ואכזר, שמקורו בנדוניה שהביאה הקטנה מהגן. לרגע לא נזהרתי, וטראח, אני על ערש דווי.
מי בכלל יכול להיזהר כשקטנטנה חיננית שועטת ברחבי הסלון? היא משתעלת, ועדיין מתחשק לאכול אותה. גוש של מתיקות. ובלי להרגיש, מנה נכבדת של חיידקים זינקה ממנה היישר לתוך הלוע שלי.
בזמן שכולם מדברים על בידוד ומוטציה, הגריפה שנולדה אצל בני שנתיים התיישבה על הריאות שלי והפכה לסיוט שהשטן לא ברא. למחלות כאלה יש מנגנון קבוע אצלי בגוף: הן מתחילות בעקצוץ קליל שצומח לכדי שריפה בגרון, תוך זמן קצר הוא הופך לצינון ונזלת, ואז גדל לעיטוש קולני ומסתיים בתפיסה של כל מערכת הנשימה, עד שכל שיעול מרעיד את אמות הסִפים.
כשבלילה החולי הזדחל פנימה אל גופי, נכנסתי לכוננות קורונה. טוב, בימים כאלה אי אפשר לדעת מה מקורו של הדבר. האם מדובר בשפעת שגרתית או במגיפה עולמית. העסק פתוח לשלל תרחישים. בבוקר, מוכה חום וכאבים גררתי את עצמי למתחם גני יהושע בתל אביב, שם נערכות בדיקות הקורונה. עשרות ישראלים סבלניים ומודאגים המתינו ברכבים לתורם. הסדר מופתי. היה נחמד אם היו עוד כמה עמדות, ובכל זאת מי היה מאמין שאפשר להסתדר בארץ בלי לחתוך, לצפצף ולהתעצבן. ייתכן שמדובר בתופעת לוואי נסתרת של התחלואה ההמונית.
בתום 40 דקות נשלח מטוש ללוע ולאף שלי, וציפייה מורטת עצבים יצאה לדרך. עד בוא התוצאות שוקעים בשחזורים: את מי פגשתי בימים האחרונים? האם התנהלתי בניגוד להנחיות? יש מישהו שנמצא בסיכון בגללי? איזו בושה תהיה אם יתברר שהדבקתי קולגות. רק מעצם הרעיון התכווצתי. במקרה הפוך לא בטוח שהייתי מוחל. בעצם, בטוח שלא.
בתום סיכום זריז נדמה לי שניתן לומר שישבתי בבית כמו אזרח ממושמע בכל הימים שקדמו לספק־הידבקות. אחרי הרהור נוסף נזכרתי שקפצתי לאולפן תוכנית הבוקר של קשת לאיזו שיחה משודרת. אוי ואבוי. אולי מכאן תיפתח הרעה. מי ירצה להיות חבר של המדביק הלאומי? רק מזה עלה לי החום בעוד מעלה.
בינתיים, עד לקבלת התוצאות כל המשפחה נמצאת בהסגר. ביטלתי יום צילום ועשרה אנשי צוות נשלחו למנוחה כפויה. לא נעים. אשתי הצעירה והבריאה נשארה גם היא בבית. מולה בקואליציה מצוננת אנוכי והקטנה משתעלים מסביב לשעון. סימפוניה של כחכוחים וקולות גרוניים ממלאת את החלל הפרטי שלנו. פעם זו מיכאלה ופעם אני. בינתיים הכותרות במסכים בוערות סביב מספר הנדבקים והמתחסנים. קצת שקט, בבקשה.
הנחתי ראש לשינה טרופה של מחלה. כעבור שעות קמתי לבשורה שהכל טוב. האפליקציה מקופת חולים מעדכנת שלעת עתה אין כלום. שלילי. אני חולה, אבל זו לא המחלה המפחידה. עם קבלת החדשה המשמחת וברוב כבוד הילדה נשלחה לגן, ואשתי טסה לעבודה. נותרתי חלוש וגלמוד. ירד הערב, והתחושה הרעה חלפה כמעט לגמרי. החלטתי לא להישאר חסר אונים והטלתי על עצמי משימה חדש: לחפש חיסון.
כמו רודפי הוריקנים וציידי עתיקות אמצא את החיסון הנכסף. אם מישהו יבשר לי על אחד כזה שאוטוטו נזרק לפח, אזנק, אפשיל שרוולים ואקווה לטוב. נקודת ההתחלה למבצע הבלשי המורכב הינה קבוצת פייסבוק שמדווחת בזמן אמת על מצבורים של חיסונים שמסיבה כזו או אחרת זמינים לכלל הציבור.
אום אל־פחם, רמת גן, ערד וצפת - בכל רגע מספרים על מרכז שפתח את שעריו למתחסנים ואז נגמר המלאי ונסגר. ואילו תמונות עולות, ממש מוציאים את העיניים לממתינים. ההוא התחסן פה, וזה התחסן שם. אחר הצפין עד לקצה הארץ וזכה בזהב במרפאה מרוחקת שמוכרת רק ליודעי סוד, בעוד פלוני בטעות ובלי תכנון תפס מחט אבודה. מתפארים בהישגים ובחיסון שזורם כמים, ורק אני משתעל ומצפה בשקט ליום שהצינון הארור יעבור ושיגיע תורי. כמה חבל שאני לא בן 60.