אישור בחירתו הבלתי נמנע של ג'ו ביידן לנשיא ארה"ב היה ברור לכל, מלבד לנשיא דונלד טראמפ, לא לגמרי ללא אחיזה. מי שחושב שהתנהלותו של הנשיא היוצא מאז הבחירות ועד להפגנה הגדולה מול ובתוך בניין הקונגרס ביום רביעי האחרון, מקורה ברפלקס אימפולסיבי של מי שלא מוכן להכיר בהפסד ויורה לכל הכיוונים - טועה מאוד. במה שהוצג במקומותינו כגחמה היה הרבה מאוד היגיון, ואפילו מידה כלשהי של צדק.
טראמפ הסתמך על האירוע ההיסטורי המעוגן בחוקה האמריקאית, שקרם עור וגידים בשנת 1876 - אז נבחר בסופו של דבר לנשיאות האיש שהפסיד בבחירות. בליל הבחירות הוכרז כי הנשיא הנבחר הוא המועמד הדמוקרטי, סמואל טילדן, והמועמד הרפובליקני רתפורד הייז כבר הודה למעשה בהפסד. טילדן זכה ביותר מ־50% מכלל הקולות וברוב האלקטורים. אלא שקבוצה מצומצמת במטהו של הייז סירבה להשלים עם התוצאות. הם זיהו נתיב קלוש להגיע לרוב של קול אחד בחבר האלקטורים, בעזרת חיבור של ערעורים מסוגים שונים, חלקם בגין תוצאות ספירה שנויות במחלוקת, וחלקם בגין מינוי אלקטורים שלא נבחרו בחלק מהמדינות, אלא מונו על ידי המושל או בית הנבחרים המקומי.
על פי החוקה, בחירת הנשיא וסגנו מאושרת על ידי מושב מיוחד משותף של בתי הקונגרס, בתהליך פורמלי של פתיחת מעטפות ההצבעה של האלקטורים. ההליך מנוהל על ידי יו"ר הסנאט, שהוא סגן הנשיא היוצא. זהו המושב שהתכנס ביום רביעי האחרון והופסק לשעות ארוכות בשל האירועים האלימים.
על פי החוקה, תוך כדי ההליך ניתן לערער על תוצאות הבחירות במדינה מסוימת. ערעור כזה עוצר את התהליך עד שמתקבלת החלטה לגביו. לצורך כך נפרדים שני הבתים ומקיימים, כל אחד לחוד, דיון של כמה שעות בערעור. רק הסכמת שני הבתים יכולה לבטל את הצבעת האלקטורים.
ב־1876 עבדה החבורה של הייז בצורה מקצועית ועל פי תוכנית סדורה, ולא בשליפות מהמותן. כל בכירי המפלגה - סנאטורים, חברי בית הנבחרים ומושלים - גויסו ושוגרו לשלוש המדינות הדרומיות שבהן ספירת הקולות הייתה שנויה במחלוקת: לואיזיאנה, קרוליינה הדרומית ופלורידה. הם לא חיפשו ליקויים בספירה, שנוהלה על ידי אנשי המפלגה הדמוקרטית, אלא דאגו לאסוף מסמכים מאזורי הבחירה השונים ולייצר תוצאות ספירה משלהם, שאושרו על ידי משפטנים ואישי ציבור והצביעו על ניצחון לרפובליקנים בכל שלוש המדינות.
לקראת הדיון בקונגרס הגיעו המפלגות להסכמה כי למען הרגעת הרוחות תוקם ועדה מאוזנת, שתכלול חמישה נציגים מכל אחד משני הבתים. השליטה בבתים נחלקה בין שתי המפלגות, כך שהרכב הוועדה נקבע על פי מפתח של שלושה נציגי הרוב ושני נציגי המיעוט מכל בית. בנוסף מונו ארבעה שופטים של בית המשפט העליון: שניים שמונו על ידי נשיא דמוקרטי ושניים שמונו על ידי רפובליקני. הארבעה בחרו בהסכמה שופט חמישי שאינו מזוהה עם שום צד: דיוויד דיוויס.
בשלב זה עשו הדמוקרטים טעות גורלית: סנאטור מאילינוי הלך לעולמו, והמושל הדמוקרטי מינה במקומו את דיוויס - כנראה כדי לשבות את לבו ולקרבו. אלא שהתוצאה הייתה שדיוויס מיהר להתפטר מבית המשפט כדי לתפוס את מקומו בסנאט, בבית המשפט העליון לא נותרו עוד שופטים דמוקרטים או ניטרליים - ולכן מונה רפובליקני מתון.
בסופו של הליך מתיש בקונגרס קיבל השופט החמישי את כל הערעורים הרפובליקנים, שניצחו בהצבעה בוועדה המיוחדת ברוב של 8 נגד 7.
לאחר מכן התקיים דיון בערעור שנמשך שעות בשני הבתים בנפרד, ובסופו התקיימה הצבעה. הסנאט הרפובליקני אישר את החלטת הוועדה, ובית הנבחרים הדמוקרטי דחה אותה. בשל התיקו בין הבתים נותרה החלטת הוועדה על כנה. ההליך העניק לרפובליקנים יותר מ־20 אלקטורים נוספים ואת הנשיאות לרתפורד הייז על חודו של קול (155 נגד 154).
טראמפ בנה על מסלול דומה שישאיר אותו בבית הלבן. העובדה שסגן הנשיא הנאמן לו מייק פנס ניהל את הישיבה המשותפת; ששני בתי הקונגרס מנטרלים לפי שעה זה את זה; ושבית המשפט מונה ברובו על ידי נשיאים רפובליקניים - נטעו בלבו את התקווה שעל ידי חשיפת אי־סדרים בהצבעה (בייחוד בהצבעה באמצעות הדואר) יוכל למנוע מביידן לקבל את תמיכת רוב האלקטורים.
על פי החוקה, במקרה שאין לאיש תמיכת רוב האלקטורים הדרוש, ההליך הוא שסגן הנשיא מכריז כי הבחירה עוברת לקונגרס. בית הנבחרים בוחר את הנשיא והסנאט את סגנו. לכאורה יש לדמוקרטים רוב בבית הנבחרים, אלא שהחוקה קובעת כי בבחירת נשיא על ידי בית הנבחרים לכל מדינה יש קול אחד. בחלוקה כזו יש רוב מובהק של מדינות רפובליקניות.
שלשום, מיד לאחר הערעור על הצבעת אריזונה, התפצלו הבתים, והסנאטור טד קרוז הציע להקים ועדה בנוסח 1876 כדי להרגיע את אי־האמון בתוצאות, המגיע על פי סקר בלתי תלוי ל־40% מהציבור האמריקאי. אך זו הייתה הצעה רטורית נעדרת סיכוי. בניגוד לעבודה המקצועית של אנשי הייז (וצריך להוסיף - גם של אנשי ג'ורג' בוש הבן ב־2000), לא הצליחו אנשי טראמפ לייצר תשתית ראייתית סדורה לכך שהליקויים הספורדיים בשש המדינות השנויות במחלוקת יכלו להטות את התוצאות. זה היה החלק החסר בפאזל של טראמפ.
חרף כל המאמצים, רודי ג'וליאני וצוותו לא הרימו את הנטל המשפטי הדרוש. במצב כזה היה ברור שסגן הנשיא ושופטי בית המשפט העליון, למרות תמיכתם העזה בטראמפ, לא יפעלו בניגוד למצפונם ולמה שנכון ותקין. הניסיון ללחוץ על סגן הנשיא לעשות שימוש חריג בסמכות שהוקנתה לו - לא לאשר תוצאות של הצבעת אלקטורים במדינות שבהן הפער לטובת ביידן היה קטן יחסית, בתקווה שהחלטה שכזו תאושר בבית המשפט העליון האוהד - פגע בסופו של דבר במפלגה הרפובליקנית. ההפסד בסיבוב השני בג'ורג'יה הוביל לאובדן השליטה הרפובליקנית בסנאט, ולסכנה שהדמוקרטים ינצלו את הרוב הזה לצעדים כמו הגדלת בית המשפט העליון, הוספת מדינות לארה"ב או ביטול שיטת האלקטורים.
כרגע כל מה שניתן לרפובליקנים להשליך עליו את יהבם הוא הפער הקטן בבית הנבחרים והשוויון בסנאט (שסגנית הנשיא תוכל לשבור בהצבעת מליאה של 50-50). בסנאט יש די נציגים דמוקרטיים ממדינות שמרניות שנוטים להצביע עם הרפובליקנים בעניינים טעונים.
חרף מאמצי הפמליה של טראמפ, לא הצליחו להוכיח את הטיית הבחירות
טראמפ בנה על תקדים משנת 1876 שיעניק לו את הנשיאות, אבל לתוכנית מעולם לא היה סיכוי אמיתי. אנשיו לא הצליחו לבסס תשתית ראייתית סדורה לכך שהבחירות אולי הוטו
