אחרי כל ההתייחסויות לגבי התחלואה הגואה במגזר, החתונות ההמוניות והזלזול בהנחיות, יפה שנזכרנו בערבים גם כאלקטורט בשבוע האחרון. אחרי הכל, מדובר בכמעט 2 מיליון איש שמהווים 21% מהאזרחים הישראלים. בניגוד לאלקטורט החרדי, המנוצל והסחוט עד תום, במקרה של המגזר הערבי מדובר באלקטורט עצום ששוכב על הרצפה הפוליטית, נבול ומוזנח כבר שנים.
התגלית האחרונה של נתניהו, שמקווה פתאום למצוא דווקא במגזר הזה פתרון למצוקת המנדטים שלו, לפחות האירה לרגע את המגזר באור הנכון. הרי עד היום, הערבים הישראלים קיבלו יחס סטריאוטיפי, מקטין, מקובע ובלתי הוגן מכל גוני הקשת הפוליטית - מימין, מהמרכז ומהשמאל.
הציבור הערבי בישראל סובל מלא מעט בעיות. פשיעה גבוהה, נשק בלתי חוקי שנשלף בקלות, רצח נשים, בנייה לא מוסדרת, וכל זה עוד לפני שדיברנו על הפערים. אין חדש בכך שהייצוג של הציבור הערבי בכנסת הוא גרוע ורשלני. כבר שנים שמדובר בייצוג שמתעסק רק בלאומנות פלסטינית ובלעומתיות, ולוקה באפס פרגמטיזם. עד לפני כמה שנים הייתה לכך "סיבה טובה" - הרשימות הערביות היו קטנות וחסרות משמעות, וכל מהותן הייתה היכולת למחות ולעשות פרובוקציות.
אבל מה התירוץ של הרשימה המשותפת, הכוח הפוליטי המאוחד שקיים כבר כשש שנים? בבחירות האחרונות הרשימה המשותפת הגיעה לשיא, 15 מנדטים, אבל שוב לא השכילה להשתמש בכוחה לטובת מצביעיה. פלא שהיא צונחת בסקרים?
זאת לא רק המשותפת - כל המפלגות בכנסת מקובעות בתפיסתן לגבי המגזר הערבי. כולם התרגלו שלמגזר יש ייצוג גרוע שלא ניתן לשתף איתו פעולה, ולאף אחד לא באמת אכפת שזה מונע מהאזרחים הערבים להשתלב בחברה הישראלית כפי שהם היו רוצים. מילא ההזנחה של המגזר, אבל במסגרת הציניות, איך זה שאף אחד מהפוליטיקאים לא זיהה את ההזדמנות לנצל את המגזר הזה כאלקטורט?
בליכוד לפחות יודעים להשתמש בציבור הערבי לצרכים פוליטיים. עד היום הוא היווה כלי לצורכי תעמולת אנטי והפחדות. זה עבד על לא מעט מצביעי ליכוד, ומשום מה בימין ובמרכז מיד התיישרו עם התפיסה. גנץ ולפיד קרטעו עם תוכניתם להקים ממשלת מיעוט בבחירות הקודמות, בדיוק בגלל הפחד של חברי מפלגתם להצטייר כחובבי טרוריסטים בתעמולת הליכוד.
השמאל, לעומתם, התייחס לציבור הערבי באופן נרחב, אבל דרך פריזמה מצומצמת וצרה. הוא תמיד עודד את נטייתם המוגזמת ממילא של נציגי המגזר להתבדל ולמחות כדרך חיים. הבעיה היא שמרבית הציבור הערבי כלל אינו כזה. מרבית הערבים־ישראלים רוצים יותר שילוב, לא יותר בידול.
אז כן, הגיחוך נוכח סיבוב הפרסה של נתניהו, שמחפש מצביעים במגזר הערבי, הוא במקומו. הזיגזוג הוא באמת מהמפוארים, במיוחד אחרי חוק המצלמות, סרטון "הערבים נוהרים", ותיוג כל מי שאי־פעם דיבר במזנון הכנסת עם ח"כ מהמשותפת כתומך טרור. אבל נתניהו לפחות סטה מהדרך המקובעת שבה מסתכלים על הציבור הזה בפוליטיקה הישראלית.
בכל המפלגות החדשות שצצו לאחרונה בימין, במרכז ובשמאל, לא פונים לציבור הערבי העצום והמיואש ולא מציעים לו אלטרנטיבה. מי אמר שהציבור הערבי צריך להצביע רק לרשימה המשותפת? נתניהו אומנם ציני עד מוות, אבל לפחות מסוגל לשנות כיוון מחשבה. מה שמוביל אותו הוא קריטריון אחד בלבד: פוטנציאל ההצבעה עבורו.
כך מצביעי המרכז הם אוויר מבחינתו, המפגינים נגדו זוכים לגידופים, והמפלגות החרדיות, המתנהלות כאילו היו מדינה נפרדת גם בזמני חירום, מקבלות ממנו ליטופים. אבל היכן שיש סיכוי ל־2 מנדטים, הוא ירוץ לעשות סלפי ולהבטיח הבטחות. הרי כך היה גם אחרי הפיצוץ עם ליברמן, כשהוא התעניין פתאום למשך רבע שעה תמימה במצביעים הרוסים.
הסיכוי שהשטיק הערבי יעבוד אינו גדול, אבל לפחות נתניהו אינו מקובע מחשבתית. הוא זיהה את הפער העצום בין הציבור הערבי לבין מי שמייצג אותו. זהו ציבור שבמהלך השנים התייאש מלהצביע, ובצדק. הפלח הפוליטי המוזנח והחבוט ביותר מכל המגזרים. אז נתניהו ראה את המנדטים על הרצפה, ואמר לעצמו - רגע, למה לא להרים?
לאחות את העם
נתניהו הוא אשף במשחקי תודעה, לפחות בנוגע לחלק מהציבור. אבל ציניות בצד, השימוש בתעמולה כמכשיר שניתן בעזרתו לשחק בתודעת הציבור יכול גם להיות מקור להשראה. לא רק למשחקי אלקטורט הפכפכים, אלא כדי שניזכר שמנהיג אכן יכול ואף צריך להשפיע על תודעה קולקטיבית. זה חלק מהעניין.
לפני שנלכדנו במבוך התעמולה הנרקיסיסטית, זה היה ברור מאליו. מנהיגים תמיד רצו לשלוט ועסקו בתעמולה פוליטית, אבל לא השתמשו בה רק כדי לבלבל את העם. יכולת מנהיגותית להשפיע על תודעת הציבור יכולה להביא למתקפה מטורפת על גבעת הקפיטול כמו שראינו שלשום, אבל אפשר גם לעשות בה שימוש קצת יותר אחראי - להטמיע ערכים לאומיים ולחנך את העם.
חינוך העם אינו זיגזוג בין "הערבים נוהרים" לבין "עכשיו אנחנו אוהבים ערבים, כי יש שם פוטנציאל ל־2 מנדטים". חינוך עקבי הוא חלק מתפקידו של המנהיג, ויש לכך הרבה משמעות כשזה מחובר לערכים אמיתיים ולא רק לערך ההצבעה. עד היום, בימין לא ערערו על המסרים הציניים שיצאו מנתניהו וחבורת הליכוד נגד המגזר הערבי או מגזרים אחרים, אבל כעת גדעון סער ונפתלי בנט סוף־סוף מערערים.
גם סער וגם בנט מדברים היום על הצורך לאחות את חלקי העם, כל אחד בדרכו. רק שמי שאומר "לאחות את העם" צריך להבין מה המשמעות של דבריו. איך מאחים? קודם כל, לא נסחפים. שמים גבול לתעמולת הרפש וההכפשות, ומפסיקים לפחד ממנה כשהיא באה מכיוונים אחרים. ויש בונוס: כשלא יוצאים במלוא הכוח נגד מגזרים אחרים כדי להשיג אהדה, אלקטורט יכול לבוא גם מכיוונים יצירתיים.
נתניהו יודע להיות יצירתי מבחינה אלקטורלית, רק חבל שהציבור שאליו הוא פונה לא באמת מעניין אותו. מעניין אותו לשלוט. ועדיין, עצם השינוי בחשיבה מותיר מקום למחשבה קצת שונה לגבי האלקטורט הערבי המבוזבז, באמצעות פנייה יותר אותנטית לציבור הזה. פנייה פחות צינית, עם כוונות אמיתיות לאחות. חומר למחשבה למפלגות רציניות.