07:12 זולו־טיים, הסלולרי לא הפסיק לצלצל. נדרשתי לזמן כדי לעכל שמישהו מתקשר אליי בשעה כזו ולא מפסיק. אבל זו הייתה אמא שלי: "רוני, הם לא הגיעו, אני רוצה שתבוא לכאן".
"מי לא הגיע, אמא? את יודעת מה השעה? מה נסגר איתך להתקשר לאנשים באמצע הלילה?".
"המחסנים, רוני, המחסנים עוד לא הגיעו אלינו, וכולם מחכים. למה אתה ישן בשעה כזו? אני רוצה שתבוא לכאן". לאישה הזו אין גבולות. היא יודעת שאני לא רופא או אחות, במה בדיוק ההגעה שלי לדיור המוגן שלה תשפר את מצבה כרגע, באמצע הערפל?
"אמא, תקשיבי לי טוף, את מאבדת את זה. אם תמשיכי ככה, יגיע פסיכיאטר, יזריק לך ויסגרו אותך בגהה, ואני לא אוכל לשחרר אותך. את מבינה את מה שאני אומר לך? לא מתקשרים לבנאדם בשבע בבוקר. הם יגיעו, אני נשבע לך. חוצמזה במקרים כאלה תתקשרי לאורלי (אחותי), אני לא מקבל קהל עד השעה 10 בכל יום. תהיי לי בריאה, דברי איתי אחרי החיסון".
אבל זו אמא שלי, היא לא עוצרת באדום, זו אפילו לא המלצה בשבילה. "רוני, אתה דפוק לגמרי. אני לא מבינה למה הילד שלי חייב להיות פסיכי, לא עשיתי בחיי שום דבר רע. אורלי בדרך לכאן, אני באמת מודאגת".
כבר הייתי ערני לחלוטין, היא גמרה לי את השינה. "תקשיבי לי טוף, מודאגת זה מצב הצבירה הבסיסי שלך. מאז שאני זוכר אותך את מודאגת. תני לי להמשיך לישון, לא בריא לי להתעורר בהיסטריה".
השינה ברחה ממני. סיכמתי ביני לביני שאני באמת מזדקן, כי רק לפני כמה שנים לא הייתי מתעורר בכלל מצלצולי הטלפון ולא הקצתי לפני שהשמש עמדה במרכז השמיים.
התארגנתי בדרך לקפה. ערפל מגעיל עם שמיים אפורים פגש אותי בחוץ. זה הולך להיות חתיכת יום, אמרתי לעצמי. הגנטיקה של אמא השתלטה עליי לרגע, הפכתי לחרדתי כמוה. טלפנתי לאחותי. "אורלי, תגיעי לשם ותנהלי את האירוע. עדכני אותי, אם צריך אני אגיע. אמא שלך תגמור אותי, את יודעת שאסור לי להתרגז".
היא צחקה וענתה: "אני עוד שתי דקות אצלה. אל תדאג, זה שגרתי. בתוך דקה אני מורידה אותה ממך". נרגעתי, נכנסתי לקפה, כל חברי פרלמנט הבוקר כבר היו שם, ישראל לא. שאלתי איפה הוא. "הוא לקח ללב את השכן המאוס של דני", הסביר לי אריק, "זה שכתב בפייסבוק שהוא מצפה ממנו כפרזנטור של משרד הבריאות לא להגיע לקפה של בוקר".
כן, השכנים של דני זה סיפור לסדרה. הם כמו עטלפים, קשובים לכל רחש ברחוב טאגור, ומיד מטלפנים למוקד העירוני להתלונן. "זו בעיה איתם, אריק, יש בינינו כמה מיזרוחניקים, וגם דני פרענק, זה לא מתאים להם למשקוף של העין. הם מעוניינים שרחוב טאגור יהיה טהור לעד. להסגיר יהודים לרשויות, זה בא להם טבעי כמו לנשום".
עוד לא הספקתי לשתות את מיץ התפוזים, ובדלת הקפה התייצבו שני פקחים עירוניים. הם התחפשו ללוחמי קומנדו, הפתיעו אותנו ובאו מאחור, מהחניון של הבניין. נמלטנו מהחלונות עם הקפה והמיץ ביד. הם הסבירו לדני שהשכנים התלוננו, וקנסו אותו ב־5,000 שקל, פעם שנייה מאז מרץ 2020.
זה כנראה המור"ק של רון חולדאי ו"הישראלים" שלו שרצים לאגם הדרעק: לקנוס, לקנוס. כל תושב תל אביב שיצביע לו ולערימה שהוא מוביל הוא דפוק־על־מלא. הבנאדם הרי מטרד, יש כאלה מספיק באגם הדרעק. אולי אנשים יחכימו לשעה, והוא לא יעבור את אחוז החסימה. אני מעדיף על פניו את איוב קרא עם ה"איבגני" שלו.
התיישבתי על מדרגות הבניין וגלשתי ברשתות. משרד הבריאות הודיע על הפסקת מתן חיסונים לבית החולים איכילוב, שהנהלתו ביצעה פשע חמור נגד האנושות וחיסנה מורים ומורות. הפוליטיקה דרעק הזו עוד תהרוג אותנו. כל כך הרבה אגו וכל כך מעט חשיבה. הצדיק שלי גיאצ'ו במערכת החינוך. המורים והמורות שלו ראשונים בקו האש במלחמה מול נגיף הקורונה.
בכיתה ג' התלמידים נמצאים בקשר פיזי עם המורה: הם מחבקים אותה, היא מחבקת אותם, הם נמצאים בכיתה 45 דקות בכל שיעור, בחלל סגור. בסולם התיעדוף, מערכת החינוך במקום השני ביחד עם השוטרים.
רציתי להבין איך זה קרה, טלפנתי לאבי שושן, סמנכ"ל תקשורת באיכילוב. "למה ככה, צדיק?", שאלתי אותו. אבל הבנאדם לקח ללב את האירוע. "קוף, יש לי ילדים קטנים, ילדה בת 4 בגן שהגננת מחבקת את הילדים כל היום. מה הפשע שעשינו? צוות בית החולים חיסן 42,500 אזרחים. יש בעיה של תפוגה עם חיסון הפייזר.
תושבים שהזמינו חיסון לא מגיעים, חיסנו כאן את כל החולים וגם את בני המשפחה המלווים. נשארים כאן מגשים מלאים, 1,000 מנות חיסון בכל מגש. במקום לזרוק, הנהלת בית החולים יצרה קשר עם אגף החינוך בעירייה. רון חולדאי לא ידע בכלל. ביקשנו שישלחו לנו מורים וגננות, כי חבל להשמיד את מנות החיסון. עבדו כאן נגד השעון, כל מורה שהגיע חוסן.
בסך הכל בשבוע חוסנו כ־2,000 מורים ומורות, וכמובן שוטרים ושוטרות, ממחוז תל אביב. על מה בדיוק משרד הבריאות כועס? הם מעדיפים שהצוות הרפואי בכיכר רבין, שם הקמנו את מתחם החיסונים, ייצא לרחוב ללקט עוברים ושבים? עדיף לחסן ילד בן 22 עובר אורח על פני מורה? אני לא מבין באמת".
שאלתי אותו אם מקור הבעיה זו מערכת היחסים בין צמרת משרד הבריאות למנכ"ל איכילוב פרופ' רוני גמזו, שהיה הפרויקטור של הקורונה. "אולי", ענה שושן, "אני באמת לא יודע. אין לי תשובה, יכול להיות שאתה צודק, ויכול גם להיות שאתה ממש לא. אבל תכלס חיסנו צוותי הוראה ושוטרים. זה כל הפשע שביצענו, ואת המחיר של מלחמות הכבוד והאגו במשרד הבריאות משלמים האזרחים. אנחנו לא לוקחים את החיסונים הביתה, הם של הציבור. השלטון קבע תיעדוף, פעלנו לפי הנהלים שקבע משרד הבריאות. מה יהיה הלאה? אלוהים גדול".
אכן אלוהים גדול ורואה הכל. נכנסתי לאוטו בדיוק כשהחל ראיון עם עו"ד בני זיידא, שהוא חרדי שיודע להסביר את החתונות עם הקהל העצום ביישובים חרדיים. השבוע הייתה חתונה קטנה, רק 1,000 אורחים, שבאו לעשות כבוד לאיזה רב'ה זניח. לפי התמונות כולם צמודים אחד לשני, אין מסיכות, אבל יש הרבה כובעים שעשויים מפרוות סנאי על הראש. היה גם קצין משטרה שהתייפח על שולחן המכובדים וביקש ברכה.
אז זיידא, שהוא פינגווין ידוע, הסביר שהם לא יכולים לשנות את אורח חייהם, ככה הם. "ובעזרת השם, ננצח את המגיפה. זה לא חילונים נגד דתיים ולהפך, זה ככה אנחנו, כמו שאתם החילונים מפגינים, כי ככה אתם". בראש הגעתי למסקנה שחבל"ז כאן, תם הטקס. אין פה סיכוי לכלום, "כי ככה אנחנו", וזה נורא פשוט. הנה שוב חזר לנו לפריים יענקי, הנכד של שר התורה הרב קנייבסקי, עם משפט הפתיחה בכל שיחה: "סבא, המדינ'ע רוצים... המדינ'ע מחכים שסבא יחליט".
אז כל הציבור הקדוש כאן מחכה, וקולקציית האפסים חוששת להרגיז את סבא של יענקי, כי יש בחירות במדינ'ע עוד חודשיים וחצי.
יש לי ציפיות מניצב קובי שבתאי, מ"מ מפכ"ל המשטרה. האיש שהיה מפקד מג"ב גדל בשטח. הוא לוחם, היה קצין בימ"מ, הוא לא עוד פינגווין שגדל במשרד. אולי קובי יחליט לשנות את השיטור בימי סגר הקורונה. מספיק עם הכחולים שרואים רב עם סנאי על הראש ומתמוטטים מחרדת הקודש. ביישובים החרדיים והערביים צריך את מג"ב, עם השוטרים הלוחמים שהם בני מיעוטים. לדרוזים ולצ'רקסים יש יותר כבוד לדת היהודית לעומת היהודים החילונים, אבל הם יודעים שיטור. אצלם לא יהיו חתונות, עצרות התוועדות וארוחות טיש, סגר יהיה סגר. הם חייבים להגיע לבני ברק, אלעד, ביתר עילית, כי אנחנו במלחמה. רק קובי שבתאי יכול לנצח אותה בשבילנו, אמיר אוחנה ממש לא. נחכה.
הטלפון צלצל. אמא על הקו: "רוני, הם לא רוצים לחסן אותי, כי אני אלרגית לפניצילין וליוד. מה אני אעשה?".
יריתי מיד. "למה אמרת להם? מה אני אמרתי לך? אל תגידי מילה, אמרתי או לא אמרתי? גם אני אלרגי לפניצילין וליוד, וחיסנו אותי, כי שמרתי על שתיקה. את לא מקשיבה לי".
היא צחקה וענתה: "רוני, לא אמרתי כלום. יש להם את זה במחשב".
"אמא, איך המידע הגיע למחשב? כי אמרת לאיזה רופא, במסגרת הביקורים השבועיים שלך אצל רופאים ב־40 השנים האחרונות. סתם זה לא הגיע למחשב, אין סתם בחיים, אמא. תני לי לטפל בזה, אני כבר חוזר אלייך".
עשיתי מה שצריך, אמא חוסנה. סימנתי וי על המשימה היומית, אפשר להמשיך להסתובב. הגעתי לשי, כי ידעתי שאמצא שם את רוברט, יושב מתחת לעץ ומציק לשי שעובד בפיצרייה, בשכנועים שיבוא איתו עם איתן לאכול שווארמה בג'לג'וליה. שי התחנן אליי שאעסיק את רוברט, כי הוא ואיתן, שאנחנו קוראים לו מלך, מטמטמים אותו ומפריעים לו לעבוד.
"קוף, בוא איתנו", ביקש רוברט, "זה רק 51 דקות מכאן. המלך טוען שזו השווארמה הכי טובה בארץ".
"ואיך הוא יודע שזו הכי טובה בארץ, הוא אכל שם?", שאלתי. רוברט נחנק מצחוק כשהשיב: "הוא לא היה שם, אבל הוא קרא באינטרנט".
"רוברט, למה אתה מסבך אותי עם הדביל הזה? שהוא ייסע לג'לג'וליה, יאכל, יביא לנו דגימות, ואז נחליט אם היא טובה. ממתי אפשר לסמוך על חוות הדעת שלו?".
פתאום לאיתן היה גם מה לומר. "קוף, היא מעורבת בכל סוגי הבשר והעוף. בוא איתנו, מה אכפת לך?".
אמרתי לו שאני עסוק ושיירד ממני, שייסע לבד. "נו רוברט, הזמנת כרטיס טיסה לאמריקע? עוד שבועיים חיסון שני. למה אתה מחכה?". הוא הסביר לי שכעת בלתי אפשרי להזמין כרטיס, וכעת הוא טרוד בחשיבה איפה נשב בסגר שמתחיל בסופ"ש. "קוף, המצב חמור. דני עלה להם על הכוונת, אהרל'ה זה רק משלוחים, הוא לא מוכן שנתקרב למסעדה. וגם שי בלתי נסבל, כי הוא לא רוצה שנבוא לפה".
הרגעתי אותו שנמצא מקום, כי תמיד אנחנו מוצאים, במקרה הכי גרוע ניסע לבני ברק, שם הם מקפידים על שיגרע. "הנה עלה לי רעיון, רוברט. בסגר ניסע לג'לג'וליה, לשווארמה של המלך. יהיה לנו את כל היום, נסתובב ונסתחבק עם העראברים. הם יודעים לארח. מה אתה אומר?".
"מה אני אומר", הוא השיב, "אני אומר שהמלך לעומתך גאון. אתה באמת טומטום אמיתי. אני חושש שהשעות הארוכות שאני מבלה איתך, גורמות לי לדכדוך עם אופציה לדיכאון עמוק. הכל איתך ציני, אי אפשר ככה יותר".
התנמרתי עליו מיד. "אתה לא מתבייש? כל מי שנמצא איתך 20 דקות מתחיל לבלוע כדורים. אני עוד היחיד שמפגין כלפיך אמפתיה. יהיה פה סגר לחודש, רוברט, חודש! ואתה לא תוכל לצאת מהארץ, טינף".
אהרל'ה בדיוק התקשר ושאל מה אני מזמין לשבת. "שלוש קופסאות קובה חמוסטה, שתיים קובה במיה, ואת הבורקס בשר של הגרוזינים. כיפוש תעבור לקחת, אהרל'ה, כי לי יש תפקיד לשמור על רוברט שלא ידכא את סביבתו". הוא התעניין לדעת אם אני מזהה החמרה במצבו של רוברט, או שהוא שומר על יציבות. "אהרל'ה, הבן אדם גמור, טוטאל־לוס, והוא עוד מתלונן שאני מדכא אותו. קרקס, אני נשבע לך".
פתאום משומקום הופיעה מישהי שגרה בשכונה המון שנים. "נפרדתי מהחבר שלי, אני מאוד עצובה. הוא מקסים, אבל אני צריכה יותר", היא סיפרה לנו. רוברט הוריד את הטלפון מהפרצוף, והתחיל לראיין אותה. "זה לא זמן להיפרד עכשיו", הוא הודיע לה. "סגר וזה, והילדים יאכלו לך את הלבלב. תבדקי אפשרות לעשות שולם, אולי הוא יסכים לקבל אותך בחזרה. אני לא הייתי מסכים, אבל ייתכן שהוא דווקא בחור טוב".
אני גם התערבתי והודעתי לה שהיא עשתה פאול טכני. "במקום להיות מאושרת שיש לך מישהו, את צריכה יותר. מה זה יותר? שכחת לרגע שאת פולנייה? שאת מתחילה את המשחק בעמדה נחותה? כבר היה לך בעל שזרק אותך צ'ורטי־ווז־נעייט, אבל לא למדת כלום, הא?".
ואז היא התחילה להתווכח, ולספר עד כמה היא טובה כבת זוג, ולכן רמת הציפיות שלה גבוהה. רוברט עוד אמר לי בשקט: "איזי, קוף, איזי. אתה רואה שהיא בטראומה, שלא תתאבד לנו פתאום. אל תרסק אותה".
היא צחקה, והודיעה לנו שהיא לא תתאבד בשביל שום גבר. שמחנו בשבילה, ואמרתי לה: "הביטי, יקירתי, בדרך כלל אני גובה על ייעוץ זוגי 300 שקל לחצי שעה, כי אין לי סבלנות ליותר. אבל תפסת אותי ביום טוף, אז אתן לך ייעוץ בחינם. את מכירה את התוכנה שסופרת צעדים בסלולרי?". היא השיבה בחיוב. "יופי. אז יש גם תוכנה שסופרת מילים שדיברת ביממה, לבן הזוג שלך, וגם מזהה את טון הדיבור: אם היו תלונות, משפטי תוכחה, משפטי 'יחסינו לאן' וכאלה. אם הגעת ל־500 מילים כאלה ביום, את בבעיה חמורה. המדד הוא 240 מילים, שזה שתי דקות דיבור לכל הקריטריות שציינתי כאן. לדעתי, את ב־3,000 מילה קללל, רק בשעות האור ביממה. אז תתחילי לתרגל ויפאסנה. תתחילי בשעה ללא דיבור, תתקדמי לשלוש שעות, וכך הלאה. אם תתמידי שבוע, אני אמשיך להדריך אותך. מה את אומרת?".
היא חייכה, ורוברט אמר ביובש: "קוף, הלכת איתה ישר מהצעד השביעי בזוגיות. תן לה משהו קל להתחיל איתו, שהיא תגבש ביטחון, שלא תיבהל מהכישלון". הבטחתי לחשוב על משהו קל, עד לפגישה הבאה.
המשכתי לשוטט, ועם ההגעה הביתה התחילו הדיווחים מוושינגטון, על ההפיכונת שארגן דונלד הגרמני. תמהתי ביני לביני, איך לשירות החשאי בבית הלבן אין רופא שיזריק חומר הרדמה לנשיא. כיפוש שאלה אם אני רוצה לאכול משהו. "כן, כפרע. תכיני גווקאמולי, קצת זיתים דפוקים וסלסה. תפזרי פרמז'ן על נאצ'וס ותכניסי לתנור. אני רואה פה אקדחים בקונגרס, אני מקווה שיהיו יריות גם ברובי סער, אני אוהב. יש לנו לילה ארוך עם הג'מעה של דונלד. אינשאללה יהיו גופות מתעופפות ושפריצים של דם על הקירות. צריך קצת אקשן, חיים שלי, דונלד לא עוזב בקלות. אני מחכה לתמונה שבה הוא כפות, וסניטרים מובילים אותו לאמבולנס".
היא הביטה בי מהמטבח, ואמרה: "מאמי, אתה לא בריא. אני נשבעת לך, אתה לא בריא. אנשים מתים ואתה מסתלבט על האירוע. קצת רגישות, חיים שלי".
הסתובבתי לעברה ועניתי. "רגישות זה פארש. ריגושים, זה מה שהולך היום. יש לי כאן דרמה בשידור חי, יותר טוב מנטפליקס. רק שיתחילו לירות כבר, סתם מבזבזים זמן. למה עוד לא הציתו את בניין הקונגרס? יאללה, ג'מעה, להתקדם".
אבל היא הייתה עסוקה עם האוכל שמתאים להפיכה, אז היא לא ענתה. היא בטח גם לא הקשיבה למה שאמרתי. היא מושלמת, היא לא עוברת 300 מילים על שיחות חולין.
[email protected]