מסע של מאה שנים: סיפורו של אבי הוא גם סיפורן של הציונות והמדינה

אחת הרופאות במחלקה הכירורגית אמרה לנו ביום שני שזה "עניין של שעות". מאז, לא ראיתי אותה (מקווה שהכל בסדר), אבל אבא שלי חי עד בחמישי בבוקר. בגיל 95, קליפת אדם חסרת משקל, פיסת חיים תלויים על בלימה, מלקטת נשימה לנשימה, עם לחץ דם 30/60 וזיהום כבד בכל מערכות הדם, הוא עוד התעלל במלאך המוות שלושה ימים בטרם הואיל בטובו (הוא היה איש טוב, אבא) להחזיר את נשמתו לבורא, שבו הפסיק להאמין בגיל 14.

שעתיים אחר כך, וסידורי הקבורה לא תואמו עדיין, החלטתי לכתוב את הטור הזה ולהקדיש אותו לאבא, יצחק כספית (זילברמן), שנפטר אתמול בבית החולים ע"ש יצחק שמיר (אסף הרופא) בגיל 94 וחצי. למה? מכמה סיבות מצטברות: ראשית, כי זה היה מאוד משמח אותו. שנית, כי זה סיפור מעניין. שלישית, הסיבה החשובה באמת, כי סיפורו של אבא שלי הוא סיפורה של המדינה. של התקומה. של הציונות. של המסע המופלא שעשה העם היהודי במאה השנים האחרונות. אני מבטיח לכם, קוראים יקרים כל כך שלי, שלא תשתעממו.

פה ושם יהיו אי־דיוקים. אני כותב מהזיכרון. לצערי ולבושתי, לא השכלתי לתעד, להקליט, לנבור ולעגן פרטים כשעוד היה אפשר. פעם, כשניחמתי יהודי חכם בשם נתן שרנסקי על מות אמו, הוא אמר לי "דבר עם ההורים שלך עכשיו. שב איתם. שאל אותם. תתחקר אותם. שלא תצטער אחר כך". אז אני מצטער עכשיו.

# # #

הוא נולד בסוף אוגוסט 1926 בטבריה. בן שלישי להוריו, אביגדור וטובה זילברמן, דור חמישי בטבריה. סבא אביגדור היה החלבן של טבריה. הוא בא מחסידות בויאן, חרדים לייט, שלא הקפידו קלה כחמורה והעדיפו חיים אופטימיים. סבא אביגדור היה שמח וטוב לב כל ימות השנה, וזו התכונה שהוריש לאבי, שהוריש לי: אופטימיות חסרת תקנה, יכולת לא לקחת באמת שום דבר ללב, להתעלם מהצרות וליהנות מהחסדים, לראות בכל אסון (ולא חסרו אסונות בתקופה ההיא) את מאית הכוס המלאה.

סבתא טובה, לבית קוריץ, הייתה מיוחסת. חסידות קרלין. המשפחה שלה הביטה בחלבן העליז בעין עקומה ודי החרימה אותו. זה לא הפריע לסבא וסבתא שלי לגדל משפחה עם שישה ילדים, משפחה שתוציא מתוכה סיפור ישראלי קלאסי, הסיפור של כולנו בקליפת אגוז. כשהיו ילדים, הלכו פעם אבא שלי ומתי, אחיו הקטן, לחנות הממתקים של סבא קוריץ בעיר התחתית של טבריה. הוא גירש אותם במטאטא. אבא שלי עוד הספיק ליטול כמה סוכריות. שניהם, כך הם מעידים, לא דיברו יותר עם הסבא הזה בימי חייו, או חייהם.

טבריה הייתה אחת מ"ארבע ארצות", ארבע ערי הקודש שהכילו אוכלוסייה יהודית לאורך כל ההיסטוריה, ללא הפסקה: ירושלים, חברון, צפת וטבריה. למרות הקדושה והכל, אתם לא רוצים לחיות בטבריה של תחילת המאה הקודמת. כמה אלפי יהודים, חלקם הגדול דתיים, נאחזו בה בציפורניהם. רמת חיים עלובה, תשתיות ירודות, דו־קיום שברירי עם הרוב הערבי ואופק קודר.

# # #

שלושה ילדים נולדו לטובה ואביגדור זילברמן בסבב הילודה הראשון: ישראל הבכור, אסנת ויצחק, אבא שלי. הם חיו מהיד לפה, קוששו קיום אבל שמרו על אופטימיות. בשלב מסוים השיקו אבי ואחיו הבכור מיזם של שיט תיירותי על האגם: סירה עלובה למדי שבה נהג ישראל, בעוד אבא שלי בירכתיים עם אקורדיון על התוכנית האומנותית ותיירים ששילמו חצי גרוש על התענוג מצטופפים על הספסלים. כצפוי, זה לא התרומם.

בין סבא לסבתא שלי עבר חתול טברייני שחור מתישהו לאחר הולדת אבי. סבא אביגדור עבד בפרך: הוא הלך מבית לבית עם אסל על כתפיו, שני כדי חלב תלויים עליו, אחד מכל צד. את החלב היה מוזג מהכדים הגדולים לכדים הקטנים של הלקוחות בהטיית זרוע. זה סידר לכל הגברים במשפחה, עד עצם הימים האלה, ידיים מברזל וכתפיים שחוחות. בסוף כל יום מפרך כזה היה אביגדור עוצר לכוס תה אצל השכנים, חבריו הטובים ביותר. הוא תינה את צרותיו עם טובה אשתו באוזני מר וגברת רוזנבלום מהבית הסמוך. בימים ההם לא היו הרבה אשכנזים בטבריה. המעטים שהיו, כונו על ידי הרוב הספרדי־מזרחי בשם "אשכנזים עתיקים". הם דיברו יידיש, עברית וערבית. יצירה טבריינית ייחודית. הם חיו בדו־קיום עם הספרדים ועם הערבים.

יום אחד, נפטר מתתיהו, אביו של אביגדור, הסבא רבא שלי. רצה הגורל והשכנה, גברת רוזנבלום, הייתה בהריון. "אם לא אכפת לך", אמר סבא שלי לשכנה, "ואם תלדי בן זכר, אשמח אם ייקרא שמו מתתיהו להנצחת אבי. לי כנראה לא יהיו יותר ילדים בגלל המצב עם טובה".

גברת רוזנבלום הסכימה. הרך הנולד נקרא מתתיהו רוזנבלום. בינתיים סבא אביגדור התפייס עם סבתא טובה ונולדו להם עוד שלושה ילדים: לראשון קראו מתתיהו, כדי להנציח את שמו של אבי־סבי. כך זכה מתתיהו זילברמן, במקרה, להנצחה כפולה: מתי רוזנבלום ומתי זילברמן, הדוד שלי, לימים טייס הקרב הטברייני הראשון וקברניט רב עלילות באל־על. עכשיו תחזיקו חזק: כ־80 שנים אחר כך, בגן ילדים קטן בהוד השרון, שיחקו יחד שתי ילדות קטנות. אלונה כספית, בתי, ושירה רז, שסבא שלה הוא אותו מתתיהו רוזנבלום, שקרוי ע"ש הסבא רבא שלי. הפגשתי את שני המתי'ז לפני כמה שנים, כדי לשמוע את סיפורי טבריה. אבא שלי כבר לא היה במיטבו, אבל החוויה הייתה בלתי נשכחת.

# # #

ששת ילדי זילברמן עזבו את הדת למקום הכי רחוק בצד השני. אבא שלי מאס בדת עוד בילדות והייתה לו תיאוריה מלומדת על כך. הוא לא שיווה ערך כלשהו לטקסים דתיים, לתפילות (אותן ידע בעל פה), לפולחנים מכל סוג שהוא. הוא העדיף להיות אדם טוב ולעשות טוב. כך עשה. הוא ברח מהבית יחף בגיל 16 והתגייס לפלמ"ח. כמה שנים אחר כך פרצה מלחמת השחרור.

ישראל, האח הבכור, לוחם בגבעתי, נפל בשלהי המלחמה, בהתקפה על משלט 7, אחת העמדות המצריות החשובות באזור משטרת עיראק־סוידאן. הוא היה בחוליית החוד שהסתערה על המוצב המצרי עם ה"בונגלור טורפדו" (מטען חבלה לפריצת גדרות תיל). 35 הרוגים היו לגבעתי בקרב הזה. גופתו של ישראל לא הוחזרה והוא הוכרז כנעדר. כעבור כמה חודשים זיהה אבא שלי חלקים מהגופה, שנקברו ב"נחלת יצחק". עד היום לא ברור אם זה היה זיהוי אמיתי (אבי טען שזיהה את גופת אחיו על פי שן קדמית שבורה מילדותו) או זיהוי לצורך קבר שלידו יבכו ההורים השכולים בעשרות השנים הבאות.

רק בשנים האחרונות הבנתי עד כמה נפילת ישראל פירקה את המשפחה. מתי, שהיה נער צעיר, שיחק כדורגל בחוץ עם חבריו. בספרו "מהחיידר לקוקפיט" כתב מתי: "בנובמבר 1948 הגיע אלינו שליח. פגשתי אותו בחוץ במקרה. הוא נתן לי מכתב, ביקשני למסור להורים ומלמל משהו כמו 'מסור להם שאחיך נעדר'. באותה עת צה"ל לא היה ארגון מסודר, טרם הוקמה מחלקת נפגעים, איש לא חשב לשלוח קצין עיר או רופא לבית המשפחה. מישהו הגיע, מסר את הידיעה והלך". טובה, סבתא שלי, קרסה על הרצפה ובכתה בכי תמרורים. אביגדור, הסבא, התמוטט ולא התאושש עד יום מותו. הוא נשבע ללכת לחפש בעצמו את גופת בכורו בשדה הקרב, הפסיק לעבוד, נשבר לרסיסים. כולל האופטימיות הטבעית המפורסמת.

אבל זה היה גרוע אף יותר: על פי המידע שהגיע למתי, שהיה אז בן 14, הקרב היה די מיותר. כעבור כמה שנים הוא הצליח לדבר עם אחד מקציני החטיבה שהתוודה בפניו שזה היה קרב שבו סתם זרקו חיילים שנחשבו "בשר תותחים" למשימה אבודה. רובם היו עולים חדשים. ביניהם היה ישראל, אף על פי שנמנה עם משפחה ותיקה, דור 5 בארץ. מתי, שירש אף הוא את האופטימיות הזילברמנית, תייק את המידע הזה עמוק באדמה ולא דיבר יותר על האירוע. זה אכל אותו מבפנים.

מאתיים שנה אחר כך תיאם לי דובר צה"ל שיחת רקע עם מח"ט גבעתי, נדמה לי שזה היה ירון פינקלמן, היום תא"ל וראש חטיבת המבצעים. כדי לשבור את הקרח סיפרתי לו, מיד לאחר לחיצת היד הראשונה, שאני משפחה שכולה של גבעתי. איזה צירוף מקרים, אמר פינקלמן, בדיוק עכשיו השלמנו מבצע שבו העלינו את כל מורשת הקרב של גבעתי, כל הקרבות מכל המלחמות מכל השנים, לסדרה של ספרים. הוא ניגש לג'יפ שלו, פתח את תא המטען והעניק לי מארז אחד. מאוחר יותר באותו לילה דפדפתי, בידיים די רועדות, בעלילות החטיבה במלחמת השחרור. מצאתי את הקרב. מצאתי את ישראל זילברמן, הדוד שמעולם לא הכרתי. הבנתי שמישהו הטעה את מתי. הקרב לא היה זניח ולא היה מיותר. הגבעה הייתה חשובה. אף שלא הושג בו ניצחון, הוא שבר את רוח הלחימה של המצרים. הרמתי מיד טלפון למתי ואמרתי לו שהוא יכול להירגע. אחיו לא נפל לשווא. אבי היה כבר בתוך דמנציה. מבחינתו, הבשורה הזו הגיעה מאוחר מדי.

# # #

גם אבא שלי השתתף במלחמה לכל אורכה. הוא היה בפלמ"ח, ביחידה הימית. עוד קודם, הוא היה בצבא הבריטי, שם למד את סודות תרגילי הסדר (ת"ס־תס"ח) והפך, שלא בטובתו, למומחה מספר אחת בצה"ל למסדרים, תרגילי סדר וראווה. בטקסים, בימי עצמאות, בלוויות ממלכתיות, כשהחיילים צועדים בסך ומצדיעים לבימת הכבוד, הקצין שצועד בראשם הוא יצחק זילברמן (עוד לא כספית). הוא היה קצין חי"ר ושירת גם בבריגדה היהודית. המידע שיימסר להלן מבולבל, אבל מרתק: אבא שירת בצבא הבריטי במצרים, שירת בבריגדה באירופה ונשאר אחרי מלחמת העולם באיטליה על מנת להעביר יהודים, ניצולי שואה, את הגבול השוויצרי־איטלקי בדרכים לא דרכים, בדרכם לנמלי ים שמהם ינסו להעפיל לישראל.

הוא היה גבר יפה תואר. הכי יפה בטבריה, אמרו עליו. באירופה, נפלו שדודות לא מעט נערות מקומיות לרגליו. פעם חיטטנו בניירותיו ומצאנו אסופה אינסופית של מכתבי אהבה. פעם כתבו, לא הסתמסו. אחת מהאהובות הללו נחרטה בזיכרוני כי כתבה לאבא כל יום מכתב קצר שנפתח באותו משפט: I love you today more than yesterday and less than tomorrow. אבא התהדר במשפט הזה שנים ארוכות.

# # #

מכיוון שאבא מת כליכודניק, חבר מרכז ותיק וביביסט אדוק, התגבשה סביבו אגדה אורבנית של "משפחה לוחמת". פייק ניוז. אבא היה בן־גוריוניסט. הוא אהב את בן־גוריון, היה חבר של בן־גוריון ונאמן לבן־גוריון. היה לו פנקס אדום. את אמא הוא הכיר בטיול לעולים חדשים של מפא"י, שהוא הדריך. הם ביקרו את "הזקן" בצריף בשדה בוקר. אין לי מושג מה משך את אבא, האשכנזי הלבנבן, בנערה הרזה להחריד, ספרדייה מאוד ושחרחורת, שדיברה לאדינו וספרדית, אבל זו עובדה. הוא היה בן 30, היא בת 19. רחל לבית לוי (אלפנדרי). הם התחתנו. כדי לחסוך, התחתנו גם אחיו מתי ובחירת לבו מירה, באותו אירוע. 1956, בקפה "לורנס" בתל אביב. אירוע צנוע, כמו התקופה. בן־גוריון דרש אז מקציני צה"ל (מתי היה סא"ל בחיל האוויר) לעברת את שמותיהם. הזילברמנים עיברתו בדרך כלל לכספי. אבא שלי ואחיו מתי החליטו להיות מיוחדים וללכת על "כספית". זו גם הסיבה שאני הצבר הראשון שנושא בגאווה את השם "בן", כך במקור. מאז ועד היום, אני מנסה להיות בלעדי.

אז איך הוא הגיע לליכוד? פשוט מאוד: הוא פרש עם בן־גוריון ממפא"י להקמת רפ"י (רשימת פועלי ישראל) בשנת 1965. בשלב הבא, הוא היה ליד בן־גוריון כשפרש שוב והקים את "הרשימה הממלכתית" (עד היום אני זוכר את הכרזות שאופסנו בביתנו, עם האותיות "עמ"). אחר כך בן־גוריון פרש לגמרי ואנשי "הרשימה הממלכתית" היו אחד הגופים שהקימו את הליכוד של ימינו, יחד עם חירות, הליברלים, המרכז החופשי והתנועה למען א"י שלמה. כך מצא אבא שלי את דרכו, מפרישה לפרישה, כשהוא בוחר תמיד בפנייה הימנית, במעמקי הליכוד. הוא ראה כי טוב והפך לאחד הליכודניקים השרופים, הנאמנים והמסורים. חבר מרכז עשרות שנים, מספר 2 בסניף חולון, ראש לע"מ (אחת מזרועות הליכוד) בהסתדרות. וכמובן, ביביסט מלא־מלא.

מיכאל איתן, שהתקשר לנחם אותי אתמול, סיפר לי שבליכוד לא רבים ידעו שאבא במקור ממפא"י. כולם היו בטוחים שהוא מינימום מהלח"י. אבל אבא הלך ונטמע באידיאולוגיה הימנית־לוהטת, שאותה הקנה גם לי. הוא הקים ארגונים כמו "הוועד נגד החזרת שדות הנפט באבו רודס" אחרי השלום של בגין עם מצרים, הוא הפך לפעיל מרכזי של הליכוד בהסתדרות, הוא נהנה מאוד בפוליטיקה הליכודית, אם כי מעולם לא הצליח להתרומם לזירה הארצית. הוא היה איש ישר. הרבה יותר מדי ישר.

# # #

למחייתו, עבד במועצת הפרחים, או מועצת ירקות כלשהי. הייתי בן שנה. ההורים שלי גרו בקריית שלום. מרשים לעצמם שתי פרוסות נקניק פעם בשבוע. אבא נסע על אופנוע עם סירה (היו לוקחים אותי בסירה לטבריה כל פסח). ב־1961 הגיעו ארצה מכוניות קטנטנות מוזרות. קראו להן "וספה 400". תוצרת חברת פיאג'יו. מכונית זולה מאוד, זעירה מאוד, עם מנוע של מכונת תפירה, אבל נוסעת. מאות ישראלים תפרנים הגשימו את חלום המכונית הראשונה וקנו וספה 400. בינתיים הווספה כל כך הצליחה, שהאפילה על פס הייצור של האחות הגדולה, פיאט 500 ופיאט 600. אז בפיאט פתרו את הבעיה ככה: הם רכשו את פיאג'יו וסגרו את פס הייצור של הווספה 400.

אנחנו בסיקסטיז. אף אחד לא מתעניין בזכויות הצרכנים. פתאום אין למכונית אחריות, אין חלקי חילוף, אין אבא ואין אמא. מכוניות הווספה 400 נעלמו מכבישי אירופה תוך שנים ספורות. בלי חלקי חילוף ובלי מוסכים מורשים, לא היה טעם. בישראל, הסיפור היה שונה. אחד מרוכשי המכונית הזו היה אבא שלי. העובדה שפתאום מישהו סגר את הברז הטריפה אותו. מאז ומתמיד כל גילוי או רמז לאי־צדק כלשהו הפעילו את כל המערכות בגופו והפכו אותו ללוחם צדק. נדמה לי שירשתי את זה ממנו.

כך או אחרת, אין לי מושג איך בדיוק, שהרי בקושי היה להם מה לאכול, אבא שלי החליט לעשות מעשה. הוא ארגן עוד כמה בעלי וספה, יצא לאירופה, עבר עיר עיר, מפעל מפעל, מחסן מחסן, ורכש באמצעות הלוואות את כל חלקי החילוף של וספה 400 שאליהם הצליח להגיע. את הכל הביא לכאן. הוא השיג את המפרט הטכני של המכונית הזערורית הזו והצליח להקים פס ייצור מקומי־ישראלי לחלקי החילוף שלה. הוא חתם על הסכמים עם כמה מוסכים והפך, תוך שנה־שנתיים, ל"מזכיר מועדון וספה 400". אני יודע שקשה להאמין, אבל זה סיפור אמיתי לגמרי. עד היום אנשים נתקלים בי ברחוב ומספרים לי שבאו לקנות חלקי חילוף אצל אבא שלי. כלומר אצלנו בבית בחולון. מתארים לי את הדירה שלנו מבפנים.

בשורה התחתונה: 450 וספות נמכרו בישראל עד סגירת המפעל. כמעט כולן חרשו את הכבישים עד שנות ה־80 המאוחרות, אולי אפילו תחילת הניינטיז. לכל מכונית הייתה כרטיסייה, בכתב ידו של אבא שלי, שבה נרשם כל תיקון, כל בורג שהוחלף, כל בעלים שרכש אותה מהיד הקודמת, כך עשרות שנים. כל מי שרצה זכות לקנות חלקי חילוף או לטפל במוסכי הווספה המורשים, שילם "דמי חבר" למועדון. היו טיולים שנתיים. היו מחזיקי מפתחות. הייתה אחווה. והייתה גם פרנסה. כשבכל העולם נקברו הווספות קבורת חמור, בישראל הן שייטו עוד עשורים קדימה.

# # #

כשהייתי צעיר מאוד, לדעתי גיל חד־ספרתי, הייתה עלייה גדולה ארצה אבל לא היו מקומות לשכן בהם את העולים. הממשלה ביקשה מאזרחים לקלוט משפחות עולים בבתיהם. גרנו בחולון. דירת שלושה וחצי חדרים לחמש נפשות. הססמה הייתה "מעולה לעולה כוחנו עולה". יום אחד חזרתי מבית הספר וגיליתי משפחה צרפתית־מרוקאית עליזה אצלנו בסלון. להלן, משפחת טוויטו. נדמה לי שהיו זוג הורים ושני ילדים קטנים. תאמינו או לא, הם גרו אצלנו משהו כמו שנה. בסיומה, אמא שלי אמרה "מעולה לעולה כוחנו עולה וכוחי יורד". כזה היה אבא. כשצריך לעזור, עזר. כשצריך להתגייס, התגייס. פטריוטיות לא הייתה מילה גסה אז, אלא מילה קדושה. אני מת למצוא את הטוויטו'ז האלה היום. בטח ההורים כבר מתו. איפה הילדים?

זאת ועוד: "מבצע חתונה" הייתה תוכנית נועזת של 12 יהודים בברית המועצות לפרוץ את מסך הברזל ולעלות לישראל על ידי חטיפת מטוס והטסתו מלנינגרד לשוודיה. מנהיג הקבוצה היה מארק דימשיץ, טייס קרב לשעבר בצבא האדום. החבורה התארגנה, השיגה מטוס, שמרה על חשאיות אבל נלכדה על ידי הקג"ב ביוני 1970, ממש בזמן שחבריה עלו על המטוס. נערכו משפטי ראווה, נפסקו פסקי דין מוות, שהומתקו אחר כך לעונשי מאסר ארוכים. עשר שנים אחר כך שוחררו חלק מחברי הקבוצה בעסקת שבויים, תמורת שחרור שני מרגלים סובייטיים על ידי ארה"ב. הם עלו מיד ארצה.

אבא שלי חיכה להם כאן. למה? ככה. הסיפור נגע ללבו. ישראל הייתה עדיין ענייה. הקליטה הייתה קשה. תוך רבע שעה בערך הקים אבא שלי את "הוועד למען אסירי ציון" ומאז השקיע משהו כמו 20 שנה כדי לסייע לקליטתם, למצוא להם עבודה, לגייס להם כספים, ללוות אותם בבירוקרטיה הישראלית המייאשת ובעיקר להפוך ליועץ, חבר, תומך ולוביסט שלהם בכל אשר יפנו. דימשץ, סילבה זלמנסון, זאב זלמנסון וחבריהם הפכו לבני בית אצלנו. מזל שמשפחת טוויטו פינתה את הסלון זמן קצר קודם. דימשיץ היה צייר חובב, תמונותיו מהסטאלג שבו היה כלוא היו מרהיבות ומחרידות במקביל, אבא שלי ארגן לו תערוכות וחלק מהציורים תלויים עד היום בדירתו. דימשיץ נפטר לפני חמש שנים. אבא הצטרף אליו אתמול.

כזה הוא היה. נתקל באי־צדק, התגייס לתיקונו. אחרי גוויעתו של מועדון וספה 400 הפך ל"ראש אגף הרכב ברשות המרכזית לצרכנות" של ההסתדרות. זה היה מינוי פוליטי, כי אבא היה בכיר מאוד בהסתדרות (ישב, למשל, בהנהלה המצומצמת של קופת חולים כללית עשרות שנים), אבל זה היה המינוי הפוליטי הכי מוצלח אי־פעם. הוא הסתער על העוולות האדירות בתחום הרכב בכל כוחו. יום ולילה התקוטט עם בעלי מוסכים, יבואנים ושאר ישראלים רודפי בצע כדי להשיב את זכויותיהם של צרכנים שרומו או הוטעו. אחרי שזה נגמר, הוא הצטרף לעמיתו המפא"יניק גדעון בן ישראל ז"ל ויחד הם כיתתו את רגליהם במשך יותר מעשר שנים במסדרונות הכנסת כלוביסטים בהתנדבות למען הגימלאים.

אין דבר שהטריף את אבא שלי יותר מהיחס של המדינה לגמלאיה. הוא החדיר בי את המודעות לדרך העלובה שבה מתגמלת ישראל את אזרחיה הוותיקים, לקצבת הזקנה המעליבה, להתעמרויות הביטוח הלאומי (מאז, צריך להודות, המצב בביטוח לאומי השתפר פלאים), לסיוע המינימלי. הוא הרבה להשוות את המצב לזה שבמדינות אחרות וזה שיגע אותו. הוא השקיע בעניין הזה את כל־כולו, בהתמסרות טוטאלית, כל יום, כל השנה, 24/7. הוא ניסה לשכנע אותי לכתוב על זה. לא תמיד זרמתי. הנה, אבא. אני מפצה אותך עכשיו. מוטב מאוחר.

# # #

רבתי איתו הרבה על פוליטיקה. לא הסתרתי את היותו ליכודניק ותומך נלהב של נתניהו. להפך. התפארתי בזה. כמעט בכל ויכוח עם קורא ששיגר מייל זועם על יחסי לימין, או לליכוד, או לנתניהו, הייתי מיד מספר מאיזה בית באתי ומי הוא אבא שלי. אגב, בהשראתו גם אני הפכתי לליכודניק שרוף, מתנדב צעיר במהפך 1977 ואחר כך בעל תפקיד ניהולי (יום הבחירות) בכמה קמפיינים בסוף שנות ה־70 ותחילת שנות ה־80 בסניף חולון.

אבא שלי נהג לשלוח מכתבי תמיכה לראש הממשלה. גם זה שימח אותי וגם את זה סיפרתי לכל מי שהסכים לשמוע. בשנותיו האחרונות, והוא כבר לא בעשתונותיו, סיפר לו מישהו, ברגע של פיכחון קוגניטיבי, שעשו שימוש במכתביו. הוא שאל אותי אם זה נכון. ניסיתי להתחמק. הוא התחיל לבכות. הסברתי לו שהכל בסדר. זמן קצר אחר כך הוא כבר לא ידע דבר.

אבא שלי שייך לדור שבנה את המקום הזה. לא הייתי קורא להם "מגש הכסף", כי לא היה להם גרוש על הנשמה. הם היו מגש העופרת, הדם יזע ודמעות שעליו קמה המדינה שלנו. הוא היה אשכנזי, התחתן עם ספרדייה, נלחם כתף אל כתף עם בני כל העדות, המינים והגוונים. הוא ידע להסתפק במועט, לחיות מכלום ושום דבר ולהעריך את הנס המופלא שנעשה לנו כאן. הוא אהב את המדינה הזו בכל מאודו ואני שואל את עצמי מדי פעם מה הוא היה אומר היום, לו התעורר לרגע משרעפי הדמנציה והביט במה שקורה כאן בינינו. אני מעדיף לא לחשוב על זה.

הוא כתב. מאמרים, סיפורים, מקאמות. יש בארכיון שלו מאות (אני לא מגזים) מקאמות שכתב לחברי הכנסת ושרי הליכוד לדורותיהם. אין אחד ב־30 השנים האחרונות שלא זכה במקאמה ארוכה, משהו בין עשרה לעשרים בתים, כתובה בכתב יד מצויר, בעברית צחה, מנוקדת, רהוטה ומחורזת בקפדנות חיים חפרית. לא אמרתי לו את זה מספיק, אז אולי לא מאוחר מדי: כן, אבא, הכתיבה שלי באה ממך. אתה צודק, תמיד צדקת. מצד שני, אתה כתבת עליהם בעיקר שבחים והילולים. אני מאזן אותך בדברים קצת אחרים.

לקראת סיום, זה הזמן לבקש סליחה. אתה כבר יודע על מה. מקווה שאמא לא תצעק עליך יותר מדי שם למעלה (בסוף היא הייתה מפא"יניקית) וממש מקווה שנהיה ראויים למדינה שבניתם כאן עבורנו. לצערי, בתחום הזה אני לא באמת איש בשורות. נוח בשלום.
[email protected]