בשעה טובה התחסנתי. אינני בן 60 ובאופן כללי הנני נטול מחלות כרוניות, לפחות לעת עתה. ולא, לא גנבתי, קימבנתי או התפלחתי באיזו הנחת סלב מיוזעת. הכל נעשה באופן תקין ולווה בעמידה ממושכת בתור ובמרדף מתיש אחרי חיסונים חמקמקים.
הסאגה האישית שלי החלה בעקבות שמועות מעוררות קנאה על פלוני ואלמוני בני גילי ואף צעירים ממני שהתחסנו, וכעת הם בדרך לדרכון ירוק ולטיולים נועזים ברחבי העולם. זה נמשך ברשת, בוואטסאפ ובשיחות בפינת הקפה (תוך שמירת ריחוק ועטיית מסיכה, כמובן) שהטריפו לי את השכל. כולם מסביב, כך התברר, כבר מזמן בדרך למנה השנייה, ואני עוד ישן. כמו פוץ ממתין לקבל זימון אישי משר הבריאות.
אחד תפס את החיסון בדקה ה־90 במרכז תל אביב, אחרי ששמע שמחסנים גם צעירים. אחר הגיע עד לכפר מרוחק בצפון, או שאולי היה זה בדרום, בעקבות הודעה בפייסבוק שיש חיסונים מיותרים שייזרקו לפח ומי שיגיע ירוויח. כל שיחה כזו עצבנה עוד יותר. במה הם טובים ממני שמגיע להם להיות חסינים מהקורונה לפניי? איך ייתכן שכל זב חוטם מצא את הדרך לפייזר, ואילו אצלי יבש כמו הנגב ואין אפילו כיוון לפיתוח של נוגדנים? נמאס.
החלטתי באומץ שאני הולך עד הסוף. כמו הסובבים לי אתמסר לקדחת השמועות ואמצא את הדרך לבריאות מלאה. כדי להגיע לגביע הקדוש נדרשת מסירות נפש אמיתית. הודעתי למקורביי: "ידעו אותי בכל שביב מידע על חיסונים חופשיים". ופתאום, בשיאו של יום עבודה חבר שלח לי תמונה שלו מתחסן והתריס שאבוא ליישוב שאינו מצוין אפילו בווייז. איך לעזאזל אמור אדם בימי סגר, כשיש לו פרנסה על הראש וילדה ללא מסגרת, למצוא את הזמן לטיולים האקזוטיים הללו?
תוך כדי התלבטות, מכר מרוחק התריע על חיסונים שעל פי הפרוטוקולים אין להם דורש והם מחכים במוקד ידוע במרכז הארץ לנועז שיגאל אותם מהאבדון הצפוי. עזבתי הכל וטסתי ליעד. שילמתי מחיר מופקע על חניה ועמדתי בתור ארוך ומשתרך. הלילה ירד. בתום שעה ו־25 דקות של לחץ וציפייה יצא אדם וקרא כלאחר יד לממתינים שנגמרו המנות. "אין למה לחכות", הוסיף. לידי עברו שני אנשים מאושרים ושמחים שהקדימו אותי בדקות ספורות, מה שהקנה להם את המזור המיוחל. בבוז ובעצבים הבטתי לכיוונם. הם בקושי בני 30. אני בסיכון גבוה בהרבה. יש לי אסתמה, עצבים רופפים וחיבה בלתי נשלטת לפחמימות. מגיע לי קודם! הצמד הזה גזל ממני את בריאותי. הכעס הפנימי הלך וצבר תאוצה, עד שהיה לסיכון לבבי של ממש. לשווא המתנתי להודעה שתזניק אותי שוב. הכל עלה ונעלם כהרף עין. הציבור אינו פראייר. הוא רוצה חיסון כאן ועכשיו.
והנה בשבת בבוקר נפוצו שמועות בוואטסאפ על מקור חדש ושופע. נפרדתי ממשפחתי לשלום ויצאתי מלא ציפיות. בעדכון שהגיע אליי בנייד נראה היה שאין תור. גן עדן אמיתי ובהישג יד. בקושי שמונה בבוקר ואני שם. הלכה שנת סוף השבוע. למרבה הצער, כשהגעתי התגלו עשרות ממתינים שהקדימוני. למרות האכזבה נעמדתי במקום המיועד. בקושי ייצבתי את רגל ימין ובן רגע 30 איש נוספים התייצבו מאחוריי. לפחות אני לפניהם. כפסע ממני התמקמה אישה נוירוטית במיוחד, שלא הפסיקה לומר לבן זוגה שישמור על השקט ולא יעז לציין שהם רק בני 38. תוך כדי כך היא עלתה לשיחת וידיאו בנייד וחזרה על האזהרה בקולי קולות. האדון מאחוריי התעקש להיצמד אליי וכך נעתי בדילמה בין האפשרות לחטוף קורונה ממנו ולהתחסן לאפשרות לדלג על החיסון ולהישאר בריא. באומץ רב לא ויתרתי.
עברה חצי שעה וזומנתי פנימה לאוהל חיסוני הקורונה. קיבלתי מספר. מאות לפניי. חיפשתי פינה מבודדת ונשמתי לתוך חרך בין יריעות הפלסטיק שהרכיבו את המבנה הארעי. פתאום קמה אישה וצעקה: "מבוטחי כללית בלבד נא להגיע". ניגשתי אליה בחשש. הצהרתי שאני חבר בקופת החולים. קיבלתי ממנה הוראה קשוחה להיכנס ולהמתין על כיסא בחדר קטן וצדדי. הריגוש הגיע לשיא: מאחורי הווילון שמולי מחסנים. השם יתברך, הגעתי לארץ המובטחת.
לצדי ישבה צעירה לחוצה שהמתינה כמוני. "אני בת 32", לחשה לי כמתוודה על רצח המוני. "זה ממש צעיר", השבתי. "לא התפלחתי", הצטדקה בחשש. "אשקול אם להלשין", עניתי בהומור. בגלל המסיכה היא כנראה לא ראתה את החיוך שעל פניי, ובכלל, כמו לרוב האנשים במקום, הלחץ נתן גם בה את אותותיו. ברגע שעמדת חיסון התפנתה, היא זינקה פנימה, הרחק מהמבט שלי.
דקות נוספות עברו ונקראתי להיכנס. השרוול הופשל ובלי יותר מדי גינונים תקעו לי מחט בזרוע. בשעה טובה זכיתי. יצאתי. בדרך לרכב הבטתי בהתנשאות בכל הממתינים כשאני מלטף את המקום שאליו הוחדרה המחט. עוד שלושה שבועות למנה השנייה