כל הדרך הביתה

סוף ינואר בשנה שעברה, אחרי עשר שנות היעדרות, באתי לביקור בישראל. קשה לזכור בבהירות את הימים ההם לפני שהפכנו מודעים לחיינו ומותנו במחיצת נגיף קטלני חדש, ומקובל לחשוב עליהם בסוג של געגוע לנורמליות; הם לא היו נורמליים עבורי ואינני מייחל לנורמלי החדש; אבל אחרי שבועיים בתל אביב וכאשר המטוס חזרה הביתה הגיע לרום שיוט מרבי והדיילת עשתה את מיטבה בניסיון לספוג במגבות נייר את הג'ינג'ר אייל ששפכה עליי, מצאתי תנוחה נוחה והחלטתי שלא אכתוב על הביקור. לא החלטה דרמטית כמו לא לגייס מילואים ולא להפעיל אמצעים מיוחדים למרות דיווחים קודרים מאמ"ן והמוסד, אבל סוג של בגרות ונחישות ממי שכותב על כל מה שקורה בחייו.

זה מה שידעתי בדרכי חזרה הביתה בארבעה בפברואר בלבו של חורף צורב בניו אינגלנד: שאחרי שנים שג'ינג'ר אייל הוא המשקה היחיד שאני שותה בטיסה, גיליתי שבחוגים רבים, חלקם פסבדו־רפואיים, הוא נחשב לבחירה הנכונה והמושכלת לבעלי בטן עצבנית וקופצת ובכלל; אני עדיין שונא טיסות כמו תמיד אבל איני מודאג יותר כיצד הן ייגמרו, משום שחייתי הרבה יחסית לחבריי הטובים, אין לי מה להפסיד או משהו שאני חייב עדיין לעשות ואין ממש בניסיון שלי להחזיק את המטוס באוויר על ידי לפיתה בפרקים לבנים את מסעדי המושב. ירצה יגיע, לא ירצה - לא יגיע.

ברמה פילוסופית ותיאורטית יותר, כמעט תיאולוגית, סבך מחשבות סותרות ולא אפויות דיין המתרוצצות במוחנו - בגובה של 10 קילומטרים כשחיינו מופקדים בידיו החסונות של הקברניט ביל מקלינטוק, צוות הקוקפיט וטכנאי הקרקע בשדה התעופה האחרון במקרה שיש לנו מזל ואנחנו לא בדגם של בואינג שבו החיישנים האלקטרוניים מזהירים שהמטוס זוקר אף בזמן שהוא נכנס לצלילה - ראיתי את חיי בבהירות מפחידה: לא רק שאינך יכול לחזור הביתה בגלל פניית הפרסה שעשתה כל ישותך, תפיסת המציאות שלך והאופן שבו החיים חבטו בך; אינך יכול לחזור משום שהבית דילג לממד אחר בזמן ובהיסטוריה, ובעיקר באופן שבו השתנו כללי הלוחמה בשטח בנוי שאינך כשיר יותר לשרוד אותם.

 אל תהיו ברוגז, מעל קו החוף של תל אביב חלפתי ללא התחושה של הלב ממריא בחזה המוכרת אפילו לי, הממורמר באדם. תוך רגע הייתי בחוץ ואפילו הצלחתי להתגנב ולעמוד ליד אורלי אחותי ולהביט בה מחכה לי. זאת החלטה נכונה לראות את אחותי לפני כולם. אם לקחתי משהו מהביקור, זאת התחושה החסרה כל כך לחבק מישהו שהוא חלק ממך, מזכרת אחרונה מהמקום שממנו באנו. סחטתי שנייה יותר מהנורמטיבי ואני שמח על כך. בדיעבד הייתי יכול להסתובב, לעלות על מטוס ולחזור הביתה. אני מגזים, אבל לא בשמיים.

הכרתי שתי נהגות מרוצים בחיי: אמי ואחותי. תוסיפו לזה את העובדה שהדרך לתל אביב נראתה לי כמו נוף ירח אחרי שהאנושות הקימה בו מושבה, שהגוף שלי זמזם מהטיסה ועיניי התהפכו בתוך ראשי, וזאת התמונה. השתכנתי במלון "סול" בטשרניחובסקי בתל אביב, כי זאת הייתה ההמלצה. גם מבקר מלונות אני לא, אבל אם היו שואלים אותי, הייתי מעיר בנימוס ששולחן הלילה ליד המיטה חייב להיות מעץ, כבד, יציב ועם ארבע רגליים ולא התלת־אופן הרעוע והקטן עם מכסה הזכוכית שעליו היה מקום בקושי לנייד ולקינדל. את הארנק נאלצתי להרים מהרצפה כמה פעמים בלילה.

אין לי עניין לזחול כחילזון לאורך הנתיב הרירני של השבועיים שלי בישראל. מבחוץ זה נראה שפגשתי חלק ניכר מחבריי החיים. שהיו לי כמה פגישות שמישהו פחות צנוע ומובס היה מכנה פגישות "עבודה". שאכלתי ארוחה או שתיים ביום שבמקרה האופטימי, שהוא גם אופטימלי, ניתן לכנות אותן משביעות. שחוץ מיום אחד שאף פעם איני מצליח לדלג עליו או לדחות מעליי, הייתה לי נפילת סוכר מורלית ונשארתי כל היום במיטה וראיתי נטפליקס שאין לי בבית כי סטרימינג לא הגיע עדיין.

 אני מודע למצוקת המסעדות בתל אביב, כמו בכל העולם, בגלל הקורונה, ולכן אומר רק שכמו שבערים גדולות באמריקה החליטו לנצל את ההפוגה שנכפתה עליהם לחשב דרך חדשה, כך כדאי גם בתל אביב. בהנחה שאכלתי בחלק קטן מהמסעדות הנחשבות, אני יכול להעיד מבלי להיכנס לפרטים, שרוב הזמן התרסקתי על שילוב לא מוצלח של יומרה גדולה על רקע של היעדר ידע אלמנטרי של יסודות הבישול ועקרונות המטבח. שזה כמו לומר שאין מחילה לחול בקלמארי.

אני סובל מהגעגוע הכי בסיסי לצלחת המכילה תחביר מוצלח של יסודות המזון שלא עונו ולא חטפו שוק חשמלי בדרך לסועד. מנות המשדרות רוגע, טעמים הרמוניים ויד בטוחה במטבח. היו כאלה מעטות מאוד, ואף על פי שאף אחד מחבריי ובני משפחתי לא הניח לי להושיט יד לארנק, לא נעלמו ממני סכומי העתק שקולפו מכרטיסי הפלסטיק, וחשבתי שהמחיר היה שערורייתי. לא הבנתי את קסמו של "הקוסם", ואת ארוחת הצהריים הטובה ביותר אכלתי ב"אזורה", שאותה זכרתי מירושלים. גם הקבב בפיתה אצל שמואל בשוק הכרמל היה נהדר.

לא מתאים לי הדיון בשאלה האם תל אביב יפה או מכוערת, מזמינה או דוחה, מאירת פנים או רחובות אפלים. אם אינני מחפש את עצמי ועברי על המדרכות העקומות, הבתים הישנים של לב תל אביב והעצים הזקנים, העיר עדיין מהדהדת את הימים של חנויות התקליטים והגלריה של סבי באלנבי ובית התקליט בבן יהודה מול הקיוסק שמכר את גיליונות המוות של "רולינג סטון" כבר ב־1970 ושבועוני פופ משווייץ.

מרגרט תייר הייתה סגורה כדרכה בחורף או משום שעיריית תל אביב הצליחה לבסוף לגרש אותה. "יועזר בר יין" נסגר אחרי מותו של שאול אברון. לקחתי מונית ל"ד"ר שקשוקה" ונכנסתי לחלל הגדול שבו תלויות עדיין כתבות מצהיבות שלי על הקיר מתחת לפרימוסים. מזווית העין קלטתי מיד שבינו איננו, וכך עמדתי שם כמו מלפפון בחומץ, לא שייך, לא מכאן, כמו אחד התיירים הנלהבים מדי באמריקה ולא הצלחתי לרסן את הצורך לברוח. אולי אמרתי למישהו להגיד לבינו שהייתי, אבל זה לא היה ממש חשוב.