ביום שבת האחרון קרה אסון. משה חרזי (47), חולה קורונה במצב קשה, שהיה מאושפז ביחידה לטיפול נמרץ באיכילוב, נפטר לאחר שצינור ממכשיר ההנשמה נותק.
אין ספק, אסור שמצב כזה יקרה. אבל קורה מדי פעם שצינור ניתק ואז פורצת אזעקה. הצפצוף מתריע בעמדת האחיות וליד החולה, והצוות מוזעק מיד. אני מכיר את הצפצופים, האזעקות והריצות למיטת החולה, לפעמים רק משום שניתק חוט המחובר לאלקטרודה או שחיישן זה או אחר שבת מפעולתו. לא מצבים מסכני חיים. רוב האזעקות הן אזעקות שווא, אבל הדחיפות תמיד מקסימלית.
המחלקה שניהלתי טרם צאתי לגמלאות לא הייתה אומנם מחלקת טיפול נמרץ, אבל היה חדר טיפול נמרץ. היו בו שלוש מיטות והוא היה ממוקם מול תחנת האחיות על מנת למקסם את מהירות התגובה. ליד כל מיטה ניצב מכשיר הנשמה, משגוח לניטור קצב הלב, אק"ג רב־ערוצי, מד טמפרטורה, מד ריווי חמצן, ריווי דו־תחמוצת הפחמן, מכשיר לחץ דם. לכל אחד מהמדדים התרעה משלו, צפצוף ורעש מונוטוני מתמשך ובלתי פוסק.
תקנים של רופאים ואחיות נקבעים לפי מספר המיטות, אך אלה לוקים בחסר. תמיד יש רופא/ה במחלקה לטיפול נמרץ אבל תמיד חסרות אחיות.
כשחולה המאושפז בטיפול נמרץ נקלע למצוקה או נזקק להחייאה, הצוות מסתער עליו. לכל אחד תפקיד ידוע, והמכונה האנושית המשומנת עובדת. אבל התקופה שבה אנחנו נמצאים אינה שגרתית. העומס בבתי החולים, כפי שהוא בא עכשיו לידי ביטוי, דורש משאבים שלעתים אינם בנמצא. מה קורה אם באותו הרגע נכנסים כמה חולים למצוקה? אם יש צורך בהחייאה - למי ייגשו קודם? ומה אם באותו הרגע כמה אזעקות ממכשירים אצל חולים אחרים במחלקה מתריעות בו־זמנית, כל אחת מסיבה אחרת?
נורא ככל שזה נשמע, צוותים במצבי לחץ, שחיקה ועייפות מתמשכת עלולים לסבול מתופעה המכונה "תשישות אזעקה". במצב כזה, בתוך ריבוי אזעקות, אינך שומע אותן. הוסיפו על הלחץ, השחיקה והעייפות גם את בגדי המגן המקשים, וכל אלה עלולים לגרום לתפקוד להיפגע. קרה אסון שלא היה צריך לקרות. בתנאים הנוכחיים, בחוסר התקנים, תחת הלחץ והשחיקה - ייתכן שזה היה ידוע מראש.
כואב לי מאוד על חרזי. כואב לי מאוד על הצוות. האשמה אינה רק בצוות אלא גם במערכת - בעומס, בלחץ ובתנאי העבודה. לא הייתי רוצה לעבוד בתנאים כאלה, אבל זה צו השעה. יש לעשות הכל על מנת שמקרה כזה לא יחזור.