פרישתו של דונלד טראמפ מן הבית הלבן איננה מרגשת רק מאות מיליונים באמריקה ומחוצה לה, אלא גם כמה דמויות מרכזיות ברמאללה. אחד מהם הוא ראש הרשות הפלסטינית אבו מאזן. ביום שישי שעבר הפתיע ה"זקן" וביצע צעד שכמותו לא נקט כבר עשור. הוא פרסם צו נשיאותי רשמי, שבו הכריז על קיומן של בחירות ברשות הפלסטינית. לא סתם בחירות, אלא גם הצבעה על כיסאו שבו הוא יושב כבר 15 שנה.
העיתוי אינו מפתיע. אבו מאזן קורץ לנשיא האמריקני החדש ומשגר אליו מסר של רצון טוב. הקרע בימי טראמפ היה אחת המכות הקשות שנחתו על הרשות הפלסטינית מאז הקמתה. לא לחינם איחל לו אבו מאזן "יחרבּ ביתכּ". טראמפ ואנשיו היו לאויבי הרשות ופגעו בה אנושות. הם בלמו תקציבי סיוע, התייצבו ללא תנאי לצידו של נתניהו ופגעו בחרם הערבי על מגעים עם ישראל. לאורך שנים שימשה מחלקת המדינה כותל פניות מיידי עבור הרשות בכל משבר עם ישראל, בין אם היה מדיני, צבאי או כספי. נוסף על אוזן קשבת, הייתה עבורם וושינגטון גם מקור כלכלי, אבל טראמפ עצר את כספי הסיוע לרשות. בימי אובמה, או קלינטון, ואף בימי בוש הבן, לא הייתה וושינגטון מעניקה לישראל מתנה זוהרת כמו "הסכמי אברהם", בלי לשתף את הפלסטינים. לכן, עוד לפני חידוש שיחות השלום, שיקום היחסים עם וושינגטון הוא שאלה קיומית עבור הנהגת הרשות.
על פי הצו שפרסם אבו מאזן, ב-22 במאי יתקיימו בחירות למועצה המחוקקת (כינויו של הפרלמנט הפלסטיני). ב-31 ביולי ילכו המצביעים לבחור נשיא חדש (בישראל, לא במקרה, נהוג לכנותו "יושב ראש"). חודש לאחר מכן, ב-31 באוגוסט, תתקיים הצבעה למועצה הלאומית הפלסטינית. הכל יכול לקרות עד פתיחת הקלפיות. אצל הפלסטינים, אצל האמריקנים, בישראל, וכמובן בשדה המערכה הנגיפי. איש לא יופתע אם הבחירות הללו יבוטלו, או יתקיימו רק בחלקן. להיפך: אבו מאזן יכול לבלום אותן בכל רגע, ותהיה זו הפתעה אם יתקיימו בשלוש פעימותיהן ובאופן נקי. אבל האירוע הזה אינו מעניין בגלל תוצאתו, אם תהיה כזו. הוא מעניין בגלל הדרך.
בעיית מזרח ירושלים
נוסחו של הצו הנשיאותי בפני עצמו הוא מופע של לוליינות פוליטית. על כל צרה שלא תבוא, אבו מאזן מחלק את הבחירות לשלושה צעדים. זהו לקח מן המחדל של ינואר 2006, שבו התנהלו הבחירות האחרונות לפרלמנט. הרשימה המזוהה עם חמאס גרפה 75 מושבים מתוך 132 בסך הכל, והקדימה את רשימת הפת"ח, שקיבלה רק 45 מנדטים. אם התסריט הזה יחזור גם עתה, וחמאס תכבוש את בית המחוקקים, ימהר אבו מאזן לבלום את הרכבת הנוסעת ויבטל את הבחירות לנשיאות. כך יחסוך לעצמו סכנה של אובדן הכיסא. אלמלא היה מפריד את הבחירות לפרלמנט מן הבחירות לנשיאות, קיים סיכוי שהיה מודח באבחת חרב בקלפי. והיה אם ניצחו בחורי הפת"ח בבחירות למועצה המחוקקת, ישקול אבו מאזן כיצד לנהוג בהתאם לנסיבות. סל הנימוקים שבידיו גדוש, וביכולתו להמציא הסבר לכל החלטה.
סוגיה שנייה נוגעת לישראל. האם היא תתיר הצבעה במזרח ירושלים? הרשאה כזו היא טבעית והגיונית, הרי רוב תושביה הפלסטינים של העיר רואים את עצמם חלק מהחברה הפלסטינית, ופחות ישראלים. אבל במצב הנוכחי, לכל החלטה יש משמעות טעונה, והסכמה ישראלית להצבעה במזרח ירושלים עשויה להתפרש בשני הצדדים כהודאה בריבונות הרשות על מזרח העיר. ולא סתם בחירות, אלא בהשתתפות נמרצת של חמאס. בבחירות 2006 אפשרה ישראל את קיומה של הצבעה כזו, אבל היו אלה ימים אחרים. האמריקנים הובילו את ההליך ולחצו לקיימו, כי ראו בכך ביטוי לחיים דמוקרטיים. הרשות בהנהגת אבו מאזן נתפסה בישראל כפיצוי שפוי על שנות העימות המדמם עם ערפאת. איש לא חזה את הצבעת המחאה הדרמטית של הבוחר הפלסטיני נגד אש"ף. כולם חשבו כי רשימת הפת"ח תנצח, וכי הבחירות הללו הן עניין פנימי פלסטיני שלא יעשה גלים.
בשלהי 2019 כבר היינו במשחק הזה. הרשות פנתה לישראל וביקשה ממנה רשמית לפתוח את הקלפיות במזרח ירושלים לבחירות שתוכננו להתקיים במרוצת 2020. ישראל התלבטה ארוכות בדיונים פנימיים בשב"כ, בצה"ל ובמטה לביטחון לאומי, האם להתיר בחירות במזרח ירושלים. לבסוף החליטה לא להחליט ולחכות לצו הנשיאותי. נוצר מצב משעשע: ישראל חיכתה שאבו מאזן יכריז על הבחירות, ורק אז תקבל החלטה בנוגע למזרח ירושלים; הוא, מצדו, חיכה לשמוע ממנה האם היא תתיר הצבעה במזרח העיר, בתקווה כמובן שתסרב. כך יוכל להפיל עליה את התיק, ולטעון כי ללא מחוז ירושלים, אין תוחלת לבחירות הללו. סופו של הסיפור שהוא גווע לאיטו, ואז באה הקורונה והניחה לו לדמם מבלי נוע. גם היום, ישראל לא תמהר להכריז על עמדתה. היא תחכה לראות עד כמה רציני הוא אבו מאזן.
בחמאס כמובן בירכו השבוע על בשורת הבחירות, אלא שגם בחלומות הוורודים ביותר שלהם, הם לא מאמינים כי ביכולתם להדיח את אבו מאזן בהצבעה. אבל עד שיתברר מה יעלה בגורל הבחירות הללו, ביכולתם להפיק כמה רווחים. באווירת הביחד לכאורה שאוחזת במחנה הפלסטיני, הם מקווים שאבו מאזן יקל מן הסנקציות שהטיל עליהם לפני שלוש שנים. הרשות, כריבון הרשמי על עזה, אחראית על מימון המים שרוכשת הרצועה מחברת "מקורות", והחשמל שנמכר לה באמצעות קווי מתח מישראל. היא משלמת קצבאות למשפחות אסירים ביטחוניים, וגם לקרוביהם של ההרוגים. בכל אלה ועוד פגעה הרשות קשות בתגובה להתמרדות של ממשלת חמאס בה. הסנקציות הללו גרעו מיליוני שקלים בחודש מן המשק העזתי. בחמאס רואים גם את תעמולת הבחירות כהזדמנות להזכיר לציבור את קיומם, במיוחד בגדה ובמזרח ירושלים, שם הם מצויים שנים בפרופיל נמוך מאוד.
דמיון ליוזמת הסיפוח
ומהי הפעימה השלישית? באופן מפתיע, לאבו מאזן חשוב הרכב המועצה הלאומית הפלסטינית יותר מן המועצה המחוקקת. המל"פ הוא הפרלמנט הפנימי של אש"ף מאז הקמתו. חבריה הם נציגי הפלגים והתנועות השונות בארגון. בחירות למועצה הלאומית הפלסטינית עשויות לאפשר כניסה של ידידים חדשים, ובראשם היריבים מחמאס. ספק רב אם אבו מאזן יאפשר למישהו להתקרב לשם כל עוד הוא עומד בראש הרשות.
יוזמת הבחירות של אבו מאזן מזכירות את הכרזת הסיפוח של נתניהו. בשני המקרים מדובר במהלך בעל משמעות פוליטית, מדינית, כלכלית, חברתית ועתידית. שניהם יצאו לדרך בהצהרה נרגשת. נתניהו סיים אותו בהתפתלות, ואם לא יממש את הצו – גם לאבו מאזן צפוי אותו תסריט. ההכרזה של ראש ממשלת ישראל על כוונתו להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן יצאה לדרך כתרגיל בחירות בספטמבר 2019. אבל עד שנמוגה בתום שנה, עם ההכרזה על כינון היחסים עם איחוד האמירויות, היא סיפקה לרבים קפלי עור מחוספסים להתגלח עליהם. להתנגד, להביע תמיכה, להראות פטריוטיות, ולגזור עוד כמה קופונים. גם במקרה הפלסטיני, הכרזת הבחירות מייצרת שבבים שמתעופפים לכל כיוון, עוד בטרם יצא המצביע הראשון אל הקלפי. וכמו במקרה של הסיפוח, גם צו הבחירות הוא תרגיל פוליטי, שמטרתו לספק למנהיגים הזדמנות לאסוף נקודות או להפיק רווחים.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל