את דרכו הקצרה מהבית הלבן למרפסת המזרחית של בניין הקפיטול עשה הנשיא הנבחר יוליסס גרנט בכרכרה. זו אמורה הייתה להיות כרכרה שנייה בשיירה קצרה. קודם כרכרתו של הנשיא היוצא, אנדרו ג'ונסון. אחר כך זו של גרנט. השבעתו של גרנט עמדה להתחיל, והסוסים בטשו בקרקע. גרנט המתין לג'ונסון, עד שהתברר שלנשיא היוצא אין כוונה לבוא. הוא עסוק. גרנט נסע לבד - זו הפעם האחרונה שנשיא חי לא השתתף בהשבעת יורשו, עד השבוע.
בשני המקרים, נדמה שכך היה נוח יותר לשני הצדדים. גרנט הביא להחלטה של ג'ונסון כאשר הודיע שיסרב לנסוע איתו באותה כרכרה. ג'ו ביידן קיבל בהקלה את החלטתו של דונלד טראמפ. זה אחד הדברים היחידים שאנחנו מסכימים עליהם, אמר.
טראמפ הודיע מראש שלא יבוא. ב־1837 ג'ונסון הפתיע את גרנט, וגם את שרי הקבינט שלו. בערב קודם עוד הסכימו לבוא יחדיו. בבוקר התברר שהנשיא שינה את דעתו. חלק מהשרים לא אהבו את ההחלטה, אבל נשארו עם הנשיא במשרד, כשכרכרתו של גרנט מתרחקת. ג'ונסון חתם על עוד כמה ניירות ויצא בחזרה לביתו, במדינת טנסי. גרנט נשבע וחזר לשתי כהונות סוערות. בנאום ההשבעה שלו דחק באמריקאים לאשרר את התיקון ה־15 לחוקה. זה התיקון שביטל את האפשרות למנוע משחורים את זכות ההצבעה. התיקון אושר בתוך כהונתו, כך שבסוף ימיו - גרנט מת זמן קצר לאחר נשיאותו, והותיר אחריו את ספר הזיכרונות הטוב ביותר שכתב נשיא כלשהו - יכול היה להביט לאחור בגאווה: הוא היה הגנרל שהכריע את צבא הדרום ושחרר את העבדים. הוא היה הנשיא שחתום על הסיום החוקי, גם אם לא תמיד המעשי, של עידן האפליה.
אין דמיון רב, לא בקריירה, לא באישיות, בין גרנט לבין ביידן. אבל הגורל העמיד את שניהם בסיטואציות שיש ביניהן דמיון. נשיאים שקודמיהם עברו הליכי הדחה. נשיאים שקודמיהם לא באו להשבעתם. נשיאים שנאלצו להתמודד עם חברה קרועה ומדממת. במקרה של גרנט, מדממת דם. במקרה של ביידן, מדממת רעל. גרנט היה איש עסקים כושל, גנרל מוצלח ונשיא בינוני מינוס. הוא מת בגיל 63. כשביידן היה בגיל הזה הוא עוד היה סנאטור מדלאוור, בלי אופק פוליטי ברור מעבר לזה. מאז הספיק להיות סגן נשיא, ובגיל מופלג למדי להיבחר לנשיאות. את הכרכרות החליפו השבוע שריוניות של המשמר הלאומי.
ברוכים הבאים
נשיאים חדשים מבלים את ימיהם הראשונים במימוש שתי משימות עיקריות. האחת: ביטול צעדים של קודמיהם בתפקיד; השנייה: הצגת צעדים חדשים שלהם (שבבוא היום אולי יבוטלו על ידי יורשיהם). למעשה, אחד ממבחניו העיקריים של כל נשיא הוא ביכולתו להחזיר סדר ישן וליצור סדר חדש, כזה שאיננו ניתן לביטול. וזה מבחן מבלבל. לעתים קרובות הוא גורם לנשיאים חדשים למהר מדי בביטול מה שעשו קודמיהם, גם בהיעדר חלופה מספקת.
כך עשה לדוגמה ברק אובמה, כאשר ויתר על תהליך אנאפוליס של ממשל בוש, ופנה לדרך חדשה לפתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני, שאת תוצאותיה כולנו יודעים. כך עשה גם טראמפ, כאשר החליט לבטל את הסכם הגרעין עם איראן אך לא הציג מדיניות חלופית מסודרת ועקבית שיכולה לשאת פרי. על מה שאובמה חתם וטראמפ ביטל ינסה ביידן לשוב ולחתום. כך נראית מדינה שהממשל שלה הוא שבשבת.
לא תמיד אפשר לבטל את מעשי קודמיך בתפקיד. טראמפ רצה - ונכשל - לגלגל לאחור את מהפכת ביטוח הבריאות של אובמה. היא תישמר ותחוזק תחת ביידן. אבל גם טראמפ עשה מהלכים שכבר לא יוחזרו לאחור. העברת השגרירות האמריקאית לירושלים הייתה צעד כזה. ויש קטעים שבנה בגדר ההפרדה עם מקסיקו, שיישארו על כנם. אבל גדר ללא שמירה אינה גדר, ואם צריך להעריך, בימיו של ביידן תהיה פחות שמירה, ובאופן כללי פחות ניסיונות לתפוס ולגרש מהגרים.
הגירה היא הנושא העיקרי שהניח ביידן על שולחן המחוקקים השבוע, מעבר לעניינים המובנים מאליהם של קורונה וכלכלת קורונה וכל מה שנוגע להם. רפורמות הגירה הן דבר קשה כאשר הקונגרס בשליטה של מפלגה אחת, ובלתי אפשרי כאשר הוא בשליטה של שתיים. בוש רצה רפורמה כזאת, ובספר שבו סיכם את תקופת כהונתו הגדיר את הכישלון בהעברתה כאחד המצערים ביותר מבחינתו. לאובמה אולי הייתה הזדמנות, אבל את השנתיים של חסד שהיו לו עם רוב דמוקרטי ניצל לביטוח הבריאות. אי אפשר הכל בבת אחת.
ביידן ינסה שוב. הוא רוצה לאפשר למהגרים לא חוקיים להתאזרח אחרי תקופת הסתגלות. הוא רוצה לפקח על הגבול באמצעים אלקטרוניים, הוא מחפש דרכים לנטרל את השאיפה להגירה בבסיסי האם - קרי, מדינות מרכז ודרום אמריקה. מטרה קלה להגדרה וקשה מאוד לביצוע. מה יציע להם - רמת חיים אמריקאית? חופש אמריקאי? עושר הזדמנויות אמריקאי? שיפור תנאי החיים במדינות לדרומה של ארה"ב אינו קל יותר מהבאת דמוקרטיזציה למזרח התיכון. ממשלים אמריקאים נוטים לחשוב שיש להם יכולת לשנות מדינות אחרות. במקרים רבים מתברר שהם טועים. במקרים רבים הטעות הופכת מצב מרע לגרוע.
ברוכים העוזבים
רשויות המודיעין האמריקאיות כבר מזהות תחילת תזוזה של מהגרים ממרכז אמריקה לכיוון צפון. הבשורה על סיום כהונתו של טראמפ האיום הגיעה לאוזניהם. התקווה שעכשיו אפשר יהיה להיכנס ביתר קלות מבעבעת בהם. זו לא פעם ראשונה שקורה דבר כזה. ביל קלינטון, כשעוד היה מועמד לנשיאות, השמיע ביקורת על מעצרם של מהגרים מהאיטי, המחרפים את נפשם בים כדי לבוא לחופי הזהב של אמריקה. כאשר נבחר לנשיא, באו אליו בהולים אנשי המודיעין שלו, והציגו תצלומים של כפרים בהאיטי, שתושביהם מפרקים את גגות הבתים כדי לבנות סירות רעועות ולצאת לדרך. קלינטון נאלץ לחזור בו: גם הוא לא יכניס מהגרים. כדאי שיקימו מחדש את הגגות, שלא יירטבו בגשם.
כמובן, השמועות על סיום כהונתו של טראמפ הגיעו לעוד אוזניים. מעבר לאלה של המהגרים, שמעו עליה גם ראשי המשטר בטהרן, המתכוננים לסבב שיחות עם אנשי הממשל של ביידן, בתקווה לעמדה רכה מספיק שתאפשר הסכם. כלומר, סיום של הסנקציות. הסוגיה האיראנית אינה המרכזית ביותר על סדר יומו של ביידן, אבל הוא יידרש לה בקרוב, בין השאר, משום שהאיראנים לא יסכימו להמתין יותר מדי. הערכות של הוועדה לאנרגיה אטומית, שהודלפו לעיתונות האמריקאית בימים האחרונים, עוסקות בהתקדמות איראנית נמרצת בתהליכים שיקרבו אותה לפצצה. ביידן ירצה לעצור את התהליך הזה במהרה, ומכיר גם את לוח הזמנים הפוליטי של איראן - בחירות ביוני, שמי יודע מה יביאו לשלטון.
בעלי הברית האירופים כבר החלו דוחקים בצוותו של הנשיא להזדרז ולפעול. זו עצה טובה, ובעייתית. אם ביידן יהיה להוט להסכם יותר מכפי הצורך, הוא יוותר יותר מכפי שראוי לוותר. כמה מפקידיו הבכירים ביותר מילאו תפקיד בשיחות הגרעין של 2015, וחשבו שההסכם היה טוב. מן הסתם לא שינו את דעתם מאז, אלא רק התבצרו בה לנוכח תעלול היציאה של טראמפ. עכשיו השאלה היא אם אפשר יהיה לשכנע אותם שהזמן שעבר מחייב התאמות למציאות אחרת. ועוד שאלה, שתתברר רק בחלוף הזמן, היא האם ביידן עצמו יהיה מעורב בניהול מדיניות החוץ לפרטיה. או שמא יתמקד בענייני הפנים, ויאפשר לצוות בראשות שר החוץ שעליו הוא סומך, טוני בלינקן, לתת את הטון בזירה הזאת.
כך או כך, ראשי מדינות אירופה שמחים בצאתו של טראמפ ובבואו של ביידן. הם טלטלו את ראשם בתדהמה בכל עת שנתקלו במופע האימים של הנשיא הקודם. ואומנם, חלק ניכר ממה שאמר עליהם מדויק. ביקורתו החדה נגד אירופה (כמו גם נגד כמה קבוצות אליטה באמריקה) הייתה ראויה בתוכן, אבל לא בסגנון. עם סגנון כזה לא יכול להיות דו־שיח שיש בו תועלת. ממילא, האירופים כולם בירכו את המחליף הנבחר, שרובם גם מכירים היטב. אולי אפילו השקיעו הרהור פילוסופי בנוסח הקצר והמדויק של המברק שחיכה על שולחנו של יוליסס גרנט, כאשר חזר מהשבעתו הקצרה לבית הלבן. "ברכותיי החמות ביום חגיגי זה", נכתב במברק. על החתום: נשיא גרמניה, אוטו פון ביסמארק.
סטיית תקן
1. ואצלנו בביצה, שתי תופעות מעניינות: כמה קואליציות אפשריות תלויות במנדט לכאן או לשם. כלומר, צמוד ומתוח אולי עד הרגע האחרון. גרוע מזה: לא מעט מפלגות תלויות בשברי אחוזים לכאן או לשם, כלומר, באחוז החסימה. מי מהמר? הישראלים יורדת ולא בטוח שתעבור, המפלגה של סמוטריץ' עוד רחוקה מביטחון שתעבור, כחול לבן מתנדנדת, מרצ במצב רק קצת יותר טוב. וזה לפני שאמרנו עבודה, שלח, יעלון, זליכה - שרחוקים ממש.
2. מה זה אומר? או שהמנהיגים יהיו חכמים, יתאחדו או יפרשו. או שהבוחרים יצטרכו להיות חכמים, ולוותר על מי שאין לו סיכוי. די בקלות אפשר לדמיין בחירות שבהן נתניהו מפסיד או מנצח בגלל כמה אלפי בוחרים שהצביעו בכל זאת למפלגה שסיכוייה קטנים (מימין או משמאל).
3. קצת פרסומת: אתר המדד שאני שותף בו חבר לכאן חדשות ומציע לגולשים - כלומר, לכם - להשתתף בתחרות המונים של חיזוי תוצאות הבחירות. לחובבי הפוליטיקה, הנה הזדמנות להוכיח שהסקרים טועים ואתם צודקים במסגרת מסודרת ורצינית, על פי ייעוץ מדעי של הפרופ' קמיל פוקס (לינק להשתתפות נמצא באתר של כאן חדשות ובאתר המדד).