ביום שישי שעבר בשעות הערב נשבה רוח היסטורית קלילה ברמאללה. הראיס, הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס, פרסם צו נשיאותי בדבר עריכת בחירות. בשלב הראשון לפרלמנט ובהמשך לנשיאות. אומנם אירוע שכזה כבר קרה בעבר בעשור האחרון ולא הוביל לבחירות, אך בכל זאת, התחושה בקרב באי המוקטעה הייתה חגיגית למחצה, אולי מאחר שלפתע פתאום הקהילה הבינלאומית, ובכלל זה ישראל, רשמה התעניינות מחודשת בזירה הפלסטינית לאחר שנים של הזנחה ואדישות.
הנה, אולי סוף־סוף לאחר יותר מ־14 שנים יתקיימו בגדה ובעזה (וייתכן שאף במזרח ירושלים) בחירות דמוקרטיות של ממש. בציבור הפלסטיני, לעומת זאת, הפרסום של הצו עבר יחסית בשקט, ללא פסטיבלים ותרועות. רוב הציבור חושב שבסופו של דבר המהלך הזה לא יישא פרי ולא יוביל לבחירות. אבל אפילו סמי־חגיגה היא סיבה למסיבה בימים אלה ברמאללה.
תזכורת קלה למי ששכח, או "תקציר הפרקים הקודמים": בינואר 2006, עשר שנים לאחר הבחירות הקודמות, התקיימו בגדה, בעזה ובמזרח ירושלים, באישור ישראל, בחירות לפרלמנט (התשריעי). לחץ מדיני ניכר של ממשל ג'ורג' בוש הוביל לכך שראש הממשלה אריאל שרון (רגע לפני ששקע בתרדמת) הסכים לקיומן, בין היתר בשל הערכות למכביר ששמע כי פת"ח ינצח בבחירות. כיום רבים בישראל טוענים שהם ראו את הנולד וידעו שחמאס ינצח, אלא שאז פני הדברים נראו אחרת.
בסופו של דבר זכה חמאס ב־75 מושבים, בעוד פת"ח זכה ב־45, ובמושבים הנותרים זכו הפלגים הקטנים יותר או מועמדים עצמאים. זו הייתה אחת התבוסות הקשות ביותר שידעה תנועת פת"ח במאבק על הבכורה בזירה הפלסטינית. היו לכך לא מעט סיבות, אך פני הדברים היו ברורים: חמאס היה זה שאמור להרכיב את הממשלה הבאה בראשות איסמעיל הנייה ולתפוס פיקוד על מדיניות הפנים ברשות, בעוד הנשיא אבו מאזן שנבחר שנה לפני כן, אמור היה להיות אחראי על מדיניות החוץ ועל רוב מנגנוני הביטחון.
אחת הסיבות המרכזיות לכישלון של פת"ח הייתה הפיצול העמוק בתוך התנועה, הסכסוכים והתחרות הפנימית. גם השאננות בפת"ח הייתה בשיאה, בעוד חמאס פעל בשקט ובנחישות כדי לכבוש את הגדה ועזה. אולם ללא קשר לפיצולים הפנימיים בפת"ח, לאחר שנודעו תוצאות הבחירות, התברר שעבאס ופת"ח אינם ממהרים לוותר על הבכורה.
למעשה, אנשיו של אבו מאזן ברצועת עזה, בראשות שנוא נפשו בימים אלה מוחמד דחלאן, ניסו להצר את סמכויות חמאס בכל דרך אפשרית. החיכוך בין שתי התנועות הלך וגבר והוביל לשורה של עימותים מזוינים ואלימים, ששיאם הגיע ב־12 ביוני 2007 בהפיכה שביצע חמאס בעזה תוך הוצאה להורג של כ־160 אנשי פת"ח. ומאז ועד היום נותרו שני המחנות נפרדים, מפוצלים ומסוכסכים. פת"ח שולט בשטחי הרשות בגדה, וחמאס שולט בעזה. שתי מערכות נפרדות כמעט לחלוטין מנהלות את שתי הטריטוריות הללו, אף על פי שיש תלות מסוימת של עזה בממשלת הגדה. העוינות והאיבה נותרו בעינן, ושום ניסיון לפשר בין הצדדים לא צלח.
לפני כחודשיים החלו שניים - ג'יבריל רג'וב מפת"ח וסאלח אל־עארורי מחמאס, בשורה של שיחות אינטנסיביות בדבר פיוס וקיום בחירות. ערב הבחירות בארה"ב נראה היה שהצדדים אפילו קרובים להסכם של ממש. אך אז הגיע ניצחונו של ביידן ועצר את הכל. הזמן חלף לו, וכאמור כמה ימים לפני כניסת ביידן לבית הלבן בישר עבאס על קיומן של בחירות חדשות.
הסיבות לכך קשורות כמובן לא מעט בשינוי הצפוי בבית הלבן. בכיר פלסטיני אמר לי כי ברשות מבינים שביידן והדמוקרטים יהיו מעוניינים לראות בחירות דמוקרטיות של ממש בשטחים הפלסטיניים. הממשל החדש אינו צפוי להמשיך להחרים את הפלסטינים, להפך, הוא יעודד שיח עם רמאללה ואולי אף את חידוש תהליך השלום עם ישראל. מכאן שעבאס רצה להרוויח נקודות מול ביידן עוד לפני שהאחרון נכנס לבית הלבן.
הסיבה השנייה נעוצה בישראל. בעידן טראמפ, הסיכוי שישראל הייתה מאפשרת בחירות שכאלה בהשתתפות חמאס היה אפסי. ואין מדובר רק על מזרח ירושלים, אלא בכלל. טראמפ לא רצה לשמוע על הרשות או על חמאס והיה מגבה כמעט באופן אוטומטי סירוב ישראלי לאפשר בחירות פלסטיניות בהשתתפות חמאס בגדה. אולם כאמור הנסיבות השתנו. סביר שממשל ביידן יפעיל על ישראל לחץ דיפלומטי לא מתון, בדומה לזה שהפעיל ממשל בוש על שרון, כדי שתאפשר את קיומן של הבחירות.
מחבקים את ברגותי
מכאן שהפלסטינים נמצאים ב־win-win situation. אם הישראלים יסרבו לקיום הבחירות, הרי שהם יחטפו ובגדול מדעת הקהל הבינלאומית ובראשן ארה"ב. אם יגידו כן, הרי שהפלסטינים יצליחו לקיים בחירות דמוקרטיות, ואולי משהו ממורשתו של אבו מאזן יינצל. הבעיה הגדולה באופציה ב', כלומר, קיום בחירות דמוקרטיות, היא שישנו סיכוי יותר מסביר שחמאס ינצח שוב בבחירות לפרלמנט ב־22 במאי, ואז מהמורשת הלא מפוארת של אבו מאזן יישארו רק זיכרונות של תבוסה. ומכאן שקשה לומר אם אכן הרשות בראשות עבאס מוכנה ורוצה באמת, מכל הלב, להוביל לבחירות אמיתיות. התחושה היא שברמאללה תולים לא מעט תקוות בצד הישראלי שיעצור את הבחירות הללו ולא יאפשר אותן בשלל תואנות.
ואם לרגע אחד מדמיינים שאכן בדרך נס הבחירות הללו יתקיימו, השאלה שתטריד רבים בישראל ובארה"ב היא מי ינצח בהן, חמאס או פת"ח. הנשיא אבו מאזן העלה לפני כמה שבועות רעיון שנשמע הזוי בזמנו, אך צבר לא מעט תמיכה בקרב שתי התנועות: הבחירות יהיו על רשימה אחת משותפת, של חמאס ופת"ח יחד, ולמעשה הציבור יידרש רק לאשרר את הרשימה הזו. מדובר כמובן בצעד שרחוק מלהיות דמוקרטי. כמעט בחירות נוסח סוריה או ברית המועצות של פעם.
התוצאה ידועה ומוכרת, והכל בשם "האחדות הלאומית". הרעיון הזה מתקדם לו בינתיים, והפלגים השונים באש"ף ומחוצה לו ידונו באפשרות יישומו גם בימים הקרובים וגם בתחילת פברואר. הרעיון הזה זוכה להתנגדות גם מצד בכירים בשתי התנועות. הידוע שבהם הוא נאסר אל־קידווה, אחיינו של יאסר ערפאת, ששמו הוזכר בעבר כמועמד לרשת את מחמוד עבאס, ונחשב לאחד מבכירי פת"ח. אל־קידווה יצא בחריפות נגד הרעיון ואמר שמדובר בצעד לא דמוקרטי. ישנו גם סיכוי סביר שהרעיון הזה לא ייצא לפועל, בין היתר מאחר שבשתי התנועות יתקשו מאוד לקבוע כמה חברי פת"ח או חמאס יהיו ברשימה הזו ובאילו מקומות.
אלא שבינתיים עבאס בשלו וממשיך לקדם את הרעיון הזה. עוד סוגיה ששני הארגונים יצטרכו ללבן ביניהם תהיה טכנית: כלומר, מי יהיה אחראי על בית הדין לערעורים של הבחירות הללו, למקרה של זיופים וכו'? מי יהיה אמון על הביטחון בעזה ובגדה סביב הקלפיות? הרי אין נוכחות של הרשות ברצועה ואין כזו של חמאס בגדה (לא כוח חמוש רשמי לפחות).
אם אכן יתמודדו שתי התנועות ראש בראש בגדה ובעזה, קשה לקבוע את התוצאה. הסקרים מנבאים יתרון קל לפת"ח, אך כבר ראינו סקרים שכאלה ב־2006 (או סוף 2005) והם נזרקו לפח. יחד עם זאת, צריך לומר כי השינוי בשיטת הבחירות שחמאס הסכים לה, עשוי לסייע לפת"ח במידה רבה. כלומר, שיטת הבחירות היחסית לצד שיטת הבחירות האזורית, שהעניקה יתרון חשוב לחמאס ב־2006, שונתה לבחירות מפלגתיות יחסיות לגמרי.
כלומר מפלגה מול מפלגה, לא לפי אזורים. כבר ב־2006 פת"ח ניצח את חמאס, אם סופרים את הקולות בלבד ללא התחשבות בחלוקה האזורית. הנזק הגדול שנגרם אז לפת"ח היה בבחירות האזוריות, כשבכל מחוז התחרו כמה אנשי פת"ח על מושב אחד ובעצם סללו את דרכו של חמאס לניצחון. בבחירות הנוכחיות כבר יתמודדו מפלגות בלבד. אך כאן נכנסת השאלה הגדולה הנוספת: האם פת"ח עתיד לחוות פיצול בתנועה לקראת הבחירות?
הזרם המרכזי של מחמוד עבאס צפוי להתמודד מול שני אתגרים משמעותיים מבית בחודשים הקרובים. האחד, מצד אנשיו של מוחמד דחלאן, שאומנם הורחקו מכל פעילות בפת"ח אך עדיין מחשיבים עצמם ככאלה. אם הם יתמודדו על מושבים בפרלמנט, הם צפויים להישגים מוגבלים אומנם, אבל עדיין הישגים, לפחות ברצועת עזה. כלומר הם יחלישו את פת"ח ועשויים לסייע למועמדי חמאס להיבחר.
האיום השני היותר משמעותי מגיע מכיוון אנשיו של מרוואן ברגותי, שמרצה חמישה מאסרי עולם בכלא הישראלי בגין חמישה מעשי רצח ונחשב לאחד המועמדים המובילים לרשת את עבאס במקרה של בחירות לנשיאות. ברגותי מתכוון לרוץ בבחירות לנשיאות שמתוכננות לחודש יולי. השאלה היא אם הוא ומקורביו מתכננים לרוץ גם ברשימה נפרדת מפת"ח לפרלמנט. או אז פת"ח צפוי לספוג מהלומה לא פשוטה ושוב לסלול את הדרך בפני מועמדי חמאס. לכן בימים האחרונים ניכר מאמץ של אבו מאזן ומקורביו לקרב את אנשיו של ברגותי ולהבטיח להם מקומות ריאליים ברשימה.
בעיית מזרח ירושלים
הסוגיה שנותרה מרחפת היא עמדתה של ממשלת ישראל. הבחירות לתשריעי צפויות כאמור ב־22 במאי, חודשיים לאחר הבחירות בישראל. עד שייוודעו התוצאות בישראל, קשה לדמיין שבנימין נתניהו יסכים לקיומן של בחירות פלסטיניות בהשתתפות חמאס ברחבי הגדה (שלא לדבר כמובן על מזרח ירושלים). לאחר הבחירות יהיו חודשיים שלא ברור לאן יובילו את נתניהו או את המועמדים האחרים וייתכן שישראל תידרש להסכים לבחירות שכאלה, לנוכח הלחץ הכבד שיופעל מצד האיחוד האירופי, ארה"ב ואפילו מדינות ערב ידידותיות.
ואז גם מגיע הסעיף הקטן של בחירות במזרח ירושלים. הרשות רוצה בחירות בנוסח 2006 ו־1996, כלומר הצבעה בסניפי דואר במזרח ירושלים. גם כאן קשה לראות ממשלה ישראלית שמסכימה למתווה הזה. חלק מהבכירים הפלסטינים נוטים לייחס לסעיף זה משמעות רבה, בעוד האחרים טוענים שאפשר להסתדר בלי מזרח ירושלים. נזכיר כי מספר המצביעים במזרח ירושלים עצמה הגיע ל־12 אלף בלבד ב־2006. מנגד, אחרים אומרים שצריך להתעקש בכל דרך על קיומן של הבחירות בכל מקום במזרח ירושלים, או כפי שאמר לי תושב מזרח ירושלים, "מקסימום תבוא משטרה, יסגרו את הקלפיות, העיתונאים יצלמו ורק נרוויח מכל הדבר הזה". בנוסף צריך לזכור כי תמיד אפשר יהיה לקיים את ההצבעה בקלפיות במקומות כמו עיזריה, אבו דיס וא־רם. כלומר מזרח ירושלים אבל מחוץ לירושלים.
ואחרי כל סימני השאלה הללו, בהנחה שהכל יוצא לפועל והדמוקרטיה חוגגת, מה יקרה ברגע האמת במקרה של ניצחון של אחד הארגונים? אם לרגע אחד נניח שחמאס ינצח, האם הרשות והעומד בראשה יאפשרו לחמאס לשלוט בגדה? ובמקרה ההפוך, אפילו במקרה של ניצחון מובהק של פת"ח, האם חמאס יאפשר לו לשוב לעזה, ובכלל זה עם כוחות חמושים ואפילו יסכים לפרוק את הזרוע הצבאית מנשקה? ברור שתרחיש כזה אינו עתיד לקרות, ולכן מה הטעם בבחירות שכאלה אם דבר לא ישתנה? ומה הטעם בבחירות לנשיאות, אם כך או כך, אף אחד מהפלגים אינו צפוי באמת לוותר על שליטתו באחד האזורים הללו?
בחודש יולי צפויות כאמור להתקיים בחירות לנשיאות. עד כה ישנו מועמד אחד בולט, אבו מאזן, המכונה בפי אנשיו "הזקן". האיש כבר בן 85, האם בכוחו לנצח מועמד מטעם חמאס? ספק אם יצטרך לעשות זאת, מאחר שחמאס צפוי לתמוך או בעבאס עצמו או במועמד עצמאי. ובכל מקרה, אם יחליט מרוואן ברגותי לדבוק בהחלטתו להתמודד בבחירות לנשיאות, הרי שצפויה סערה פוליטית לא פשוטה, שקשה לדעת את תוצאותיה בשלב זה.