השורות האלו נכתבות מהעיר סרסוטה שבפלורידה ארה"ב, לשם טסתי לפני שבוע וחצי לנסיעה עסקית דחופה. ערב הנסיעה התפרסם שאולי יחייבו את החוזרים ארצה להציג בדיקת קורונה שלילית. לא התרגשתי יותר מדי, במיוחד כיוון ששבוע לפני היציאה מהארץ כבר קיבלתי את הזריקה השנייה והייתי מחוסן טוטאל. בתסריטים הכי שחורים חשבתי שאולי יחייבו אותי בבידוד כשאגיע ארצה, אף על פי שאני מחוסן.
הרעיון להגיף את השערים אחריי לא הועלה ולו ברמז. הוא גם לא יכול היה לעלות על הדעת. מי שמכיר את האתוס של מדינת ישראל האוספת את גוזליה האבודים מכל רחבי העולם, לא יכול היה לדמיין הפרת אמונים כל כך קיצונית כלפי כל מי שיצא לחו"ל. מדובר בהפרת אמונים של בנימין נתניהו, ממשלתו וכל מי ששותפים לכך. מעילה יסודית באמנה הכרותה בין האזרח לרשות, בין מדינת העם היהודי לנתיניה.
ביום שבו הייתי אמור לנחות בארץ הקודש, המדינה כבר ננעלה על בריח. הטיסה שלי בוטלה, וחברת התעופה לא רצתה לקחת צ'אנס עם הטיסה האלטרנטיבית שמצאתי ליום שאחרי תום הסגירה הנוכחית, בגלל החשש מהמשך חסימת נתב"ג. עכשיו צריך להאריך הכל: מגורים, רכב, ביטוח בריאות, לבטל דיונים בבתי משפט. אבל חמור מכך, אין לי מושג מתי באמת אורשה לחזור, בעיקר כיוון שנתניהו כבר הודיע שהממשלה תאריך את המהלך ההיסטרי שנקטה.
חייבים להודות, אם להיתקע היכן שהוא על הגלובוס, עדיף להיות במקום שבו אני נמצא. אין ספק שרבים משותפיי לצרה תקועים בתנאים קשים בהרבה. משפחות עם ילדים הלכודות בבתי מלון או בדירות של קרובים, מטיילים שממתינים בחורים נידחים, אנשי עסקים שתלויים על בלימה בבתי מלון בערים אפורות, מוכות קורונה. שלא לדבר על עולים חדשים שמכרו הכל ונותרו עם המזוודות בדרך לשדה התעופה. אבל גם כשהתנאים טובים, מדובר בבזבוז של הרבה כסף, בקריעה מהמשפחה, מהבית, מהעבודה, מרקמת החיים. ומעל הכל - תחושה חמוצה של בגידה.
לו היו מכינים את הקרקע ומודיעים לי לפני הטיסה שאני עלול למצוא שערים מוגפים ובכל זאת הייתי לוקח את הצ'אנס, מילא. לו היו מחליטים לסגור את המדינה, אבל נותנים לי זמן סביר להתארגן ולהגיע. לו היו מוודאים שאהיה בבידוד כשאני חוזר, אפילו במלון במודל הניו זילנדי. אבל לנעול את השערים תוך 48 שעות, כאשר רק הטיסות חזרה אורכות יום שלם, שלא לדבר על הצורך להתארגן ולמצוא טיסה? זה בלתי נתפס.
בדמיוני תרגלתי את הטיעונים שתשמיע הממשלה אם תיאלץ להתמודד מול עתירה לבג"ץ שתוגש נגד המהלך הפרוע שנקטה.
שלוחי נתניהו יטענו בבית המשפט כי המצב כל כך חמור ומסוכן, עד שהדאגה לבריאות כלל האוכלוסייה גוברת על הפגיעה החמורה בי ובשכמותי. באמת, המצב החמור הזה התברר כמעט בן לילה, רק בסוף השבוע שעבר? בתוך 48 שעות השתנה העולם עד כדי כך שלא ניתן היה לתת לאזרחים שיצאו לחו"ל שבוע ימים כדי להתארגן ולחזור הביתה? במיוחד כאשר לפני כן לא ננקטו הצעדים הבסיסיים, המידתיים, להתמודד עם מוטציות שעלולות להיכנס ארצה. לא חובת בדיקה שלילית בחו"ל, לא בדיקה בנתב"ג, לא הקפדה על רצינות הבידודים. לקפוץ מאפס למאתיים קמ"ש בבת אחת?
ברור שמדובר בצעד פסול מצד כל שלטון, במיוחד במדינת העם היהודי. ברור שהוא ננקט בגלל אובדן עשתונות ופאניקה מצד כל מי שאחראי למהלך. אבל לגבי נתניהו אין ספק שמעורבים כאן שיקולים פוליטיים אישיים שלו, כדרכו. הרי רק לפני שבועיים הוא התרברב בפני השולמנים שהנה הוא חיסל את הקורונה, ופתאום התברר שהוא לא כזה קוסם.
הוא הרי בנה את אסטרטגיית הניצחון בבחירות על החיסונים שהשיג מפייזר. קיווה שהם ישכיחו את המחדלים שלו, את העובדה שהוא מסגיר את שלומנו, בריאותנו ופרנסתנו למפלגות החרדיות. מעדיף את הנאמנות המוחלטת שלהן לקריירה שלו על פני גורלנו. לכן ישראל הפסיקה להיות המדינה שדואגת יותר מכולם לבניה ובנותיה ברחבי העולם, והפכה למי שמפקירה אותם. בניגוד לכל מדינה אחרת על פני הגלובוס.
מבט מפלורידה
מעניין במיוחד להשקיף מפלורידה, הפתוחה לרווחה, אל עבר הישגי המאבק הישראלי במגיפה. הנחיתה כאן מטלטלת עבור מי שעלה למטוס מתוך הסגר השלישי בישראל, אחרי כמעט שנה של הגבלות קשות. בפלורידה, לא רק שכרגיל השמש זורחת, אלא שהכל פתוח והחיים נמשכים. חזרה לעולם נשכח שבו המסעדות, החנויות, מרכזי הקניות, החופים, המלונות - הכל פתוח, אם כי לא הכל כרגיל. במקומות רבים מגבילים את מספר הנכנסים לחנויות, מושיבים את רוב הסועדים בחוץ, מספקים הרבה משלוחים וטייק אוויי. אבל החיים בשלהם, כולל בילויים של שבת בלילה, שלא לדבר על הכלכלה שממשיכה לנוע במדינת השמש הזו, בניגוד לחלקים אחרים בארה"ב.
ומה עם נתוני התחלואה? השוואת מספר החולים בכל אחד מימות השבוע שעבר ממחישה שאין בפלורידה יותר חולים, יחסית לגודל האוכלוסייה, מאשר במדינת ישראל. אומנם יש יותר מתים, כי האוכלוסייה בפלורידה מבוגרת בהרבה מזו שלנו. אומנם מבצע הפצת החיסונים כאן רחוק מלהתקרב להצלחה הישראלית, אף על פי שיש בארה"ב חיסונים. אבל על פי הפרסומים, התפוסה בבתי החולים היא 75% ואין כל חשש להתמוטטות.
ומה לגבי מסיכות וזהירות? הרוב המוחלט של הבריות, לפחות היכן שאנחנו נמצאים, נזהרים. הם שומרים מרחק, עוטים מסיכות היכן שהגיוני, כולל המוכרים בחנויות והמלצרים במסעדות. אומנם יש אידיוטים שמתגודדים בברים בשבת בלילה, כאילו אין מגיפה בעולם, אבל הכמות שלהם שקולה ללא יותר מארבעה תלמודי תורה בבני ברק. המפליא מכל הוא העובדה שאין כאן איסור על התקהלות, אפילו לא על חובת בידוד למי שנדבק במחלה. יש המלצות, אבל לא צווים מחייבים.
נכון שפלורידה מרווחת ולא מצטופפת בדירות קטנות ובסמטאות דחוסות כמו ירושלים ובני ברק, אבל ההבדל החשוב מכל הוא התנהגות האנשים. אין כאן מי שמתעקש, באופן המוני, לעשות ההפך ממה שסכנות המגיפה מחייבות. אין כאן מי שדורש להצטופף, להידבק ולהדביק. שלא לדבר על להתריס ולצפצף.
את המודל של פלורידה אפשר לשפר, צריך היה למצוא דרך ביניים. אבל הוא רק ממחיש כיצד ניתן היה להתמודד אחרת אצלנו, איך יכולנו לחזור מזמן לסוג של נורמליות. לו רק הממשלה הייתה משתלטת על הקבוצות שמצפצפות על הווירוס ועלינו. לו היו מטילים קנסות דרמטיים על כל ישיבה, תלמוד תורה, חתונה או מסיבות טבע מפירי הנחיות. לו היו עורכים מזמן בדיקות בנתב"ג.
השפיות של פלורידה ממחישה את גודל הפספוס של ממשלת ישראל. במיוחד את העובדה שאת חצי השנה האחרונה אפשר היה להעביר בצורה אחרת לגמרי: פחות חולים ומתים, פחות הגבלות, הרבה יותר נורמליות.