על הקיר, מול מכתבתו של נשיא ארצות הברית, התחלף נשיא דמוקרטי אחד בנשיא דמוקרטי אחר. אנדרו ג׳קסון, הנשיא הדומיננטי בשנות ה־30 של המאה ה־19, פינה את מקומו לפרנקלין רוזוולט, הנשיא הדומיננטי בשנות ה־30 של המאה ה־20. 100 שנים הפרידו ביניהם, וקילומטרים של טמפרמנט. ג׳קסון הסוער והאלים, מול רוזוולט הנסיכי והמעורפל. האחד - המודל של דונלד טראמפ, הנשיא היוצא. השני - המודל של ג׳ו ביידן, הנשיא המכהן זה שבועיים.
כל נשיא בוחר מחדש את חפצי האומנות שיוצבו או ייתלו בחדר הסגלגל שלו. כל נשיא בוחר בקפידה את הדמויות הללו, שיסמלו את כוונותיו. ג׳ורג׳ בוש הציב פסלון של ווינסטון צ׳רצ׳יל, מתנת בריטניה. ברק אובמה הוציא אותו. אצל רונלד רייגן היה שטיח בצבע קרם, בוש האב החליף לכחול. כמו שהיה אצל ריצ׳רד ניקסון, שבחר בשטיח בעיצובה של רעייתו. השטיח של ביידן הוא שטיח של ביל קלינטון. זה שטיח מוכר מאוד, משום שכיכב גם בסדרת הטלוויזיה הפופולרית ״הבית הלבן״.
ביידן לא רק בחר ברוזוולט, הוא גם שלח את עוזריו לרכוש ולקרוא כמה ספרים על ראשית כהונתו של רוזוולט. ואם לא לקרוא ממש - לפחות לספר לעיתונות שהם קוראים. הבחירה לא מקרית כמובן: ביידן מבקש להשוות את מצבו כנשיא נכנס היום, המתמודד עם אמריקה במשבר חמור, למצבו של רוזוולט אז, כמתמודד עם משבר חמור. כדאי לקוות שההשוואה לא עומדת במבחן קפדני של העובדות.
לביידן יש מגיפה ומשבר כלכלי שנלווה אליה, וגם הזירה הבינלאומית אינה שקטה. רוזוולט נכנס לבית הלבן בעיצומו של משבר כלכלי שנמשך כעשור והסתיים במלחמת העולם השנייה. אם ביידן הוא רוזוולט, כדאי להדק את רצועות הביטחון. אם ביידן הוא רוזוולט, צפוי לנו עשור ויותר של משבר קשה, כלכלי, צבאי והומניטרי. מן הסתם, ביידן לא רוצה להיות רוזוולט. הוא רוצה לקבל קרדיט כמו רוזוולט, אך להתמודד עם בעיות פשוטות יותר, ולזמן קצר יותר.
השבוע הראשון של ביידן כנשיא היה מרשים וקל. זה השבוע שאליו התכונן בקפדנות, בוחן את האפשרויות. הפרי שתלוי בגובה נמוך וקל לקטוף אותו. כל מה שנשיא יכול לשנות בשרבוט חתימה, בהנחיה מהירה. עצרו את בניית הגדר, קבלו טרנסג׳נדרים לצבא, בטלו את קו הנפט בפנסילבניה, הקלו את מתן ההלוואות לסטודנטים בקורונה, ועוד: הוא התמקד במה שנשיא יכול לומר: תנו עוד כסף לאזרחים הסובלים, זרזו את מתן החיסונים, הפסיקו את ההסתה.
שבוע עבר, אחד העמוסים של נשיא אמריקאי אי־פעם ויש אומרים, העמוס ביותר לפחות על פי ספירת הפעולות. כאמור, זה היה השבוע הקל יותר. אחריו יבואו השבועות הקשים. אלה שבהם צריך לא רק לדבר אלא גם לעשות, לא רק להורות אלא גם להתמקח ולהתפשר. ביידן מבקש כמעט שני טריליון דולר לטיפול במשבר, והבקשה תלויה בהסכמת שני בתי הקונגרס, בבית הנבחרים יש לו רוב בגודל סביר, זה אפשרי. בסנאט יש לו רוב זעיר וכל קול קובע, כל סנאטור מלך, כל סנאטורית מלכה.
אם עוד לא יצא לכם לפגוש סנאטורים, אולי כדאי להזכיר שאלה, בדרך כלל, אנשים ונשים עם אגו גדול. הם אוהבים טקס, אוהבים כבוד, אוהבים קהל מאזינים, אוהבים להשמיע דעות. זו מהותו של המוסד הזה. יש שיאמרו פומפוזי, יש שיאמרו אטי ומיושב בדעתו. כך או כך, הסנאט הוא כאב ראש לכל נשיא, קל וחומר לנשיא שהרוב שלו תלוי בכל קול. ביידן, שכיהן את רוב ימיו כפוליטיקאי בסנאט, יודע זאת טוב יותר מכל אחד. עם הסנאט הזה יידרש הנשיא למשא ומתן. ויש לו שתי אפשרויות ושתי מטרות.
מצד אחד, הוא רוצה והבטיח להיות נשיא מאחד, נשיא שחותר למרכז ומחפש את המכנה המשותף. להיות נשיא שמתייעץ גם עם יריביו הפוליטיים. מצד שני, הוא רוצה להיות נשיא שעושה, כמו רוזוולט. נשיא שמחולל מהפכות. לרוזוולט היה יתרון קטן על פני ביידן, בסנאט שנכנס לכהונה במקביל אליו היו 58 דמוקרטים ו־36 רפובליקנים, רוב של יותר מ־20. הרוב הזה עוד גדל בהמשך, ל־60 מול 35 (בסנאט היו אז פחות חברים, והיו גם שני סנאטורים ממפלגות קטנות). קל להעביר תקציב שאפתני כשיש רוב כזה. קשה יותר כשאין. קל להעביר תקציב שאפתני כשהנשיא מקבל קרדיט ציבורי. קשה יותר כשלא.
מי אוהב את הנשיא?
קשה להשוות בין מצבו בציבור של ביידן לבין זה של רוזוולט. בתקופה ההיא, שנות ה־30 המוקדמות, עוד לא היו סקרים טובים שאפשר לעיין בהם. ובכל זאת, אפשר להעריך מה קרה. המגמה המסתמנת ברורה: ככל שנוקפות השנים כך קשה יותר לנשיא האמריקאי הנכנס לקבל את ימי החסד שלו. כלומר, גם אחרי שהבחירות נגמרות, המרירות נמשכת, התוקפנות נמשכת, הקוטביות מושלת. בשנות ה־50, ה־60, ה־70, ה־80, נשיא חדש יכול היה לצפות לחצי שנה של תמיכה. מגיעה לו הזדמנות. לדווייט אייזנהאואר היו יותר מ־70% בחצי השנה הראשונה, לג׳ון קנדי כמעט 75%, לניקסון מעל 60%, לקרטר קרוב יותר ל־70%, לרייגן ובוש הראשון מעל 60%.
עידן קלינטון שבר את המסורת. קלינטון ניצח במרוץ עם פחות ממחצית הקולות (משום שחמישית מהבוחרים הצביעו לרוס פרו). הוא ניצח במרוץ בימים שכונו ״קץ ההיסטוריה״. אמריקה נראתה חזקה, האימפריה הסובייטית קרסה, לאמריקאים היה זמן וכוח להתפנות לקטטות פנימיות. וחוץ מזה, קלינטון לא בדיוק ידע מה הוא עושה. הוא נכנס למשרה לא מוכן, לא מאורגן, גורר אחריו שובל של חנפנים מארקנסו. עשה טעויות של טירון. 50% תמיכה, זו הייתה תקופת החסד שלו. לבוש, הנשיא שבא אחריו - ואחרי בחירות שהוכרעו בקושי, בהכרעת בית משפט - לא הייתה התחלה טובה בהרבה. 53%.
קלינטון ובוש השתפרו בהמשך וזכו לתקופות של תמיכה גבוהה. קלינטון, כנשיא של שגשוג כלכלי. בוש, כנשיא של משברי טרור ומלחמה. אבל התקדים נרשם. לנשיא חדש כבר אין צ׳ק פתוח לחצי שנה. ברק אובמה, נשיא היסטורי, אומנם קיבל צ׳ק כזה. אבל אצל טראמפ חזרה המגמה שהחלה בשנות ה־90. הוא לא קיבל חצי שנה של חסד, בעצם, גם לא יום של חסד. יכול להיות שלא היה ראוי לכך, יכול להיות שההיסטוריה הוכיחה שהספקנים צדקו. אבל אפשר להציע גם תיאוריה אחרת: מכיוון שלא קיבל יום של חסד נאלץ להתבצר בעמדתו, בעלבונו, בדווקנותו. מי יודע.
ביידן איננו טראמפ. שיעור התמיכה בו גבוה יותר, אבל נמוך בהרבה מזה של אובמה. הוא בסביבות 54%. ובסך הכל עברו שבועיים. יכול להיות שהמגמה תתהפך מהר מאוד לירידה. זה תלוי, בין השאר, בהחלטה החשובה שיקבל בימים הקרובים: האם הוא הולך על התמרכזות ואחדות או שמא על חקיקה שאפתנית, שהיא בהכרח גם יותר לעומתית. האם הוא מתפשר עם יריבו בסנאט, או לפחות מנסה - וכך גורר זמן ואולי מאבד מומנטום - או שמא הוא מתכוון לנצל את הרוב הזעום כדי להעביר תוכניות דרמטיות, ושהפיוס עם הרפובליקנים יחכה?
אובדן מומנטום, זו הסכנה העיקרית שאורבת לפתחו. ביידן לא רצה למשוך זמן בקטטות מיותרות, אבל ייאלץ לצפות בסנאט מבזבז את זמנו על משפט ראווה עקר נגד הנשיא לשעבר. וכל זמן שהסנאט עסוק בקטטה על מה שהיה, אין לו זמן לעסוק במה שיהיה.
שחקנים חדשים במערכה
בקיץ 1994, שנתיים לאחר שנכנס חסר ניסיון אך רב קסם לבית הלבן, נכנע הנשיא קלינטון לתרגיל שעשה לו הנשיא לשעבר, ג׳ימי קרטר. קלינטון לא אהב את התרגיל. יחסי השניים מעולם לא התחממו מאז. אבל בכל זאת, קלינטון נכנע. קרטר נסע לקוריאה הצפונית, בלי שביקש את רשותו של הנשיא, וחזר עם הסכם אמריקאי-קוריאני. קלינטון, בתוספת של שכנוע מצד סגן הנשיא, אל גור, הבין שאין לו הרבה ברירה. קרטר שכנע את האמריקאים, בעיקר הבוחרים הדמוקרטים, שהשיג פריצת דרך. קלינטון לא יכול היה להרשות לעצמו להיראות כסרבן שלום, ועוד ממניעים של אגו.
ממשלו של ברק אובמה חסך מעצמו את העימות עם נשיא משועמם שמחפש אקשן. הוא בחר בקלינטון, הנשיא לשעבר, כשליח מיוחד. לאן? לקוריאה הצפונית. נשיאים באו והלכו, הסכמים חדשים נחתמו והופרו. קוריאה הצפונית, כפי שגילה גם הנשיא האחרון בתור, דונלד טראמפ, היא מתנה שלא נגמרת לדיפלומט הפתי. הנה, לעתים קרובות ההיסטוריה אכן חוזרת, ולעתים קרובות לא פחות, היא חוזרת בהשתתפות אותם שחקנים. קרטר אצל קלינטון, קלינטון אצל אובמה, ושר החוץ לשעבר, ג׳ון קרי, כשליח מיוחד של הנשיא ג׳ו ביידן.
ואומנם, קרי עצמו לא זכה להיות נשיא, אך כאשר התמודד על המשרה, בשנת 2004, הבטיח למנות שליח מיוחד לשלום במזרח התיכון. את מי הבטיח? בתחילה אמר "קרטר או בייקר", מה שלא החליק טוב בגרון של כמה משקיפים שלא רואים דווקא בשני אלה (קרטר ושר החוץ לשעבר ג׳יימס בייקר) את ידידיה הגדולים של ישראל. אולי בשל כך עבר בהמשך ל"קרטר או קלינטון". שוב, אותם שחקנים.
לפני שלושה שבועות נפגשו כמה מהשחקנים הללו על מדרגות הקפיטול, כדי להשביע את ג׳ו ביידן לנשיא. נציגי 30 שנה של היסטוריה אמריקאית מתחדשת במעגל. קרטר - הפחות אהוד על שאר חבריו למועדון הנשיאים לשעבר - נעדר. ג׳ורג׳ בוש הרפובליקני - שכנשיא זכה לקיתונות של ביקורת, אך כנשיא לשעבר זוכה להערכה על ממלכתיות - לא התקשה להשתלב.
אותם שחקנים חוזרים בדרג הגבוה, ורבים חוזרים גם בדרגים היותר נמוכים. בשבוע שעבר האיר הזרקור את אחד מהם, רוברט מאלי, שיהיה שליחו של ביידן לענייני איראן. הנה, עוד שחקן שכבר מורגל בתפקידו הקבוע. תפקידו של דיפלומט המקודם לעמדות השפעה בממשלים דמוקרטיים, ומשמש כתמרור אזהרה לאוהדי ישראל. הנה־הנה, הממשל החדש מתהפך עלינו. סיבוב ראשון: מאלי (יהודי ממוצא מצרי) משמש בתפקיד התמרור בשנת 2008, כיועץ משני לקמפיין של אובמה.
אז זכרו לו את עברו המפוקפק כמי שמאשים גם את ישראל בכישלון שיחות קמפ דיוויד (ולא, כמקובל, את יאסר ערפאת). סיבוב שני: מאלי חוזר לתפקיד התמרור בכניסת ממשל ביידן. הפעם, כמי שנזכר לו עברו המפוקפק לא פחות כמנוע הדוחף להסכם עם איראן בימי אובמה. מאלי הוא מגנט קבוע של ביקורת: בימי ממשל קלינטון של שנות ה־90; בימי ממשל אובמה, מסוף שנות האלפיים; ועכשיו בימי ביידן, שיכניסו אותנו לעשור השלישי של המאה ה־21.
לאחר הידיעה על מינויו, צייץ הסנאטור הרפובליקני מארקנסו, טום קוטון, ש״מינוי קיצונים כמו מאלי מסיר את המסיכה מעל רטוריקת האחדות של ביידן וטוני בלינקן״. קוטון הוא פוליטיקאי צעיר וטלגני, שרואה את עצמו כמועמד לנשיאות ביום מן הימים, אולי אפילו בעוד ארבע שנים. הוא התנגד לאישור מינויו של שר החוץ בלינקן בסנאט. הוא מוביל את הקו התקיף, הנִצי, נגד הסכם מחודש עם איראן. בדיוק כמו את מאלי, גם אותו עוד נפגוש בסיבובים הבאים. באותו תפקיד.
מי נגד מי?
כל ממשל הוא שדה קרב. זו לא המצאה שלי אלא משפט ששמעתי מאחד מבכיריו של ממשל בוש בשנת 2005, עם כניסתו לכהונה שנייה. כל ממשל הוא שדה קרב, שעליו נערכים פוליטיקאים, לוביסטים, פקידים, קרובי משפחה, תורמים, ידידים, דיפלומטים, שרים, חברי קונגרס.
המערכה ארוכה, ויש בה ניצחונות קטנים וגדולים, תהפוכות והפתעות. לפעמים, שרת חוץ כמו הילרי קלינטון מתגלה כאישה לא במיוחד חשובה במדיניות החוץ. לפעמים, שליח מיוחד מתגלה כדמות מפתח, כמו ריצ׳רד הולברוק בימי הנשיא קלינטון. לפעמים מסתבר שמוקד הכוח בכלל נמצא בידי קרוב משפחתו של הנשיא, יהיה זה ג׳ארד קושנר בימי הנשיא טראמפ, או בובי קנדי, בימי הנשיא ג׳ון קנדי, או ננסי רייגן, ששלחה את ראש הצוות של הבית הלבן, דונלד רייגן, לאשרר החלטות עם האסטרולוגית שלה בסן פרנסיסקו.
מה יקרה בימיו של הנשיא ביידן קצת מוקדם לדעת. הוא מביא איתו למשרה לא מעט נאמנים וגורר אחריו לא מעט זנבות. מי שכיהנו לצדו בסנאט נזרקים למרכז הזירה, מי שהיו לצדו כאשר היה סגן הנשיא ייבחנו עתה ביורה הרותחת של הנשיאות. לפעמים זה מצליח, לפעמים מתברר שמה שהיה טוב בתקופה אחת כבר אינו מתאים בתקופה אחרת. סטיבן בנון, אדריכל ניצחון, טעם את טעמה המר של נטישה בבית הלבן של טראמפ.
קולין פאואל, גיבור אמריקאי, נראה כמו כוכב בתחילת ממשלו של בוש, אך במהרה התברר שקונדוליסה רייס הזוטרה ממנו מאפילה עליו בהשפעתה. ביידן עוד ימנה ויפטר, יעלה ויוריד, יאזין וירחיק. לא כל מי שמקבל תואר מקבל איתו גם השפעה. ולא כל מי שמשפיע - משפיע לאורך זמן.
זה נכון במקרה של מאלי, שאולי יהיה שליח משפיע ואולי יהיה שליח זניח. זה נכון במקרה של שר החוץ בלינקן, שרבים מקודמיו גילו שמשרד החוץ הוא מקום נכבד אך מועט השפעה על המציאות המדינית. הכל תלוי בביידן, במי שיקרב ובמי שירחיק. לזכותו של בלינקן ייאמר כי הוא עובד עם ביידן כבר שנים רבות ונאמן לו אישית. פחות לזכותו ייאמר שהוא נעדר כוח ציבורי וגם מעמד בינלאומי, לא הדגם של הילרי קלינטון או של ג׳ון קרי. יותר הדגם של קונדוליסה רייס. את כל עוצמתו ישאב מהנשיא, שברצותו ייתן וברצותו ייקח. ויהיו לו מתחרים על העוצמה הזאת. במשרד ההגנה, במועצה לביטחון לאומי, בוועדת החוץ של הסנאט - ומי יודע, תמיד יכול לצוץ גם פרובוקטור בדמותו של ג׳ימי קרטר.
לא כדאי להניח מהימים הראשונים שממשל ביידן כבר עוצב והושלם. עוד יכול לבוא סקנדל שיאלץ את הנשיא לוותר על מינוי חשוב. עוד יכולה להתגלע מריבה בלתי ניתנת לגישור. וישנו כמובן גם העולם שמחוץ לבועה של הבית הלבן. מה יעשו האיראנים, הסינים, הרוסים, הישראלים. מה יעשו המהגרים ממרכז אמריקה, שהשמועה על הפסקת בניית הגדר ודאי הגיעה לאוזניהם. מה יעשו אוהדיו של טראמפ, שהשמועות על הפסדו הסופי של נשיאם האהוב אולי החלה לחלחל לתודעתם.
כך מקובל: נשיא מתכנן תוכניות - והעולם צוחק. לעתים מראש, לעתים במפתיע. אובמה התמודד עם משבר כלכלי דרמטי. בוש הראשון נאלץ להתמודד, מוקדם מאוד בכהונתו, עם קריסה מפתיעה של ברית המועצות. בוש השני עם קריסה מפתיעה של מגדלי התאומים. לקלינטון היה משבר קטן יותר, אבל דרמטי, בסומליה. לקנדי בקובה. רוזוולט התחיל במשבר כלכלי וקינח במלחמת עולם. לביידן יש קורונה וחוסר שקט חברתי. אלה המשברים שקיבל מראש, אבל לא בהכרח האחרונים שלו.
