רות, סוף: על מותו הפוליטי של השמאל הביטחוני

מאחורי התפירה החפוזה של טלאי השמאל־מרכז הסתמנה קריסתו של השמאל המיליטנטי בחברה הישראלית. עלייתה ונפילתה של מפלגת "הישראלים" הייתה העווית האחרונה של הברבור הצבאי באגם (אם אתה חובב בלט) השמאל, או הפרפור האחרון של תרנגולת אחרי שראשה הותז (אם אתה קצב). זוהי התפוגגותה של הישראליות המסוקסת ששידרו מפלגות השמאל זה עשרות שנים, זו שקרסה סופית עם חולדאי, גנץ, יאיר גולן, גבי אשכנזי ושאר דוגמני החאקי, נציגי הישראלים ללא מירכאות כעם הנבחר בידי האבות המייסדים והאמהות הפולניות.

לכאורה, מאז ימי רבין, הסיבוב של הגנרלים בפוליטיקה הישראלית היה פירואט ראוי. גם נלחמו על ביטחון ישראל וגם ניהלו מערכות גדולות. מרביתם, חרף הטון המתלהם בשיח המיליטריסטי, היו מתונים מדינית. הרפולים (רפאל איתן, אברהם יפה ושות') היו במיעוט. אחרי עשרות שנים של שירות מתגמל על פסקול של המיית הערצה ציבורית ותקשורתית רובם פרשו מפוכחים יותר. ועל הדרך עיכלו את מוראות השכול שגבו מלחמות שנגרמו כתוצאה מאידאולוגיה דתית־משיחית - מה להם ולה.

רובם ככולם נלחמו או שירתו בסיני, שחזרה למצרים, בלבנון, שממנה נחלצנו בעור שינינו, בעזה, שדיממה אז ועדיין מדממת משני עברי הגבול, בסוריה, שראשי הממשלות רבין, שרון, ברק, אולמרט ונתניהו הסכימו לנהל עמה מו"מ (על רמת הגולן), ובעיקר בגדה שהצריכה שירותי קלגסות. לא בדיוק שירות להתפאר בו, אלא אם כן אתם סבורים שמבצע חומת מגן היה סטלינגרד שלנו ולא שלהם, ומי שניצחה בו הייתה הרוח ולא הטנק וה־9D.  

גנץ, חולדאי, אשכנזי, גולן, יעלון, איזנקוט (בינתיים נמלט וגם יומו יגיע) מגיעים לפוליטיקה כצאצאים לגיטימיים של קודמיהם רבין וברק. שמאל קטלני שהתכתב עם השמאל של מלחמת השחרור וששת הימים, כשקרקפות האויב משתלשלות מחגורתו. וככל שיש יותר קרקפות הבונוס הפוליטי גדול יותר. או בגרסת גנץ ב־2020: "אני הרגתי יותר", כדי להתמודד עם שאגות הקרב של יואב גלנט ונפתלי בנט.

במלחמת יום כיפור חטף השמאל הביטחוני מכה קשה, ועדיין עמד על רגליו משום שלא הייתה לו אלטרנטיבה מימין. מ־77' עד אמצע שנות ה־80 זה היה השמאל של אריק שרון שהיה מפא"יניק מהזן הישן. בהמשך החל טפטוף של דחויי המטכ"ל הפריבילגי לעבר הליכוד והימין עם איציק מרדכי כמשל. ועדיין שיקף המטכ"ל את המפא"יניקים הביטחוניסטים שהחליפו עם כניסתם לפוליטיקה את הדגלים האדומים (כן, הסוציאליסטיים, של שלי יחימוביץ' וסתיו שפיר) לטובת צלצולי הקופות הרושמות של השוק החופשי הליברלי, החילוני והדמוקרטי. התערובת הזו לא ממש עבדה.

מפלתו של גנץ היא סופו של השמאל הביטחוני, וקריסת "הישראלים" של חולדאי הייתה וידוא ההריגה. נותרה רק מפלגת מרצ, הפילגש הבתולה של השמאל הציוני־ביטחוני, והיא הולידה את הממזרים שלו, בצלם ושוברים שתיקה. ואגב, חלקים בולטים בשמאל המיליטריסטי מכירים בהם כיום כבניהם החוקיים.

יש לי עשרות אולי מאות שעות, משך כמה שנים בחבורה של 20־30 גנרלים במיל', שב"כניקים ואנשי מוסד שחיפשו את עצמם במציאות שהתהפכה עליהם. את הדרך לשפיות הם ניסו להתוות באמצעות גיבוש הבנות לעומתיות לדרכן של ממשלות הימין. רובם הקפידו על "בלי פוליטיקה", כלומר בלי שמאלנות. קיצונית. כל שמאל הוא קיצוני, לא?