מדינה בסגר, למעלה מחצי מיליון עובדים באבטלה או בעיקר בחל"ת, אבל הנתונים התקציביים לחודש ינואר, שפורסמו השבוע, ממחישים עד כמה המשק הישראלי חזק. חזק מאוד.
שימו לב למספרים של ינואר: גירעון של 100 מיליון שקל בלבד (נכון שבדרך כלל יש עודפים בינואר), אבל מה שחשוב יותר מכל הוא ההכנסות של המדינה: גביית המסים בינואר הסתכמה בכ־34 מיליארד שקל, גידול(!) נומינלי של כ־2.2% לעומת התקופה המקבילה אשתקד.
בפילוח המסים מתקבלת תמונה מעודדת מאוד: הכנסות ממסים ישירים (מס הכנסה בעיקר) בסך של קרוב ל־20 מיליארד שקל, גידול של קרוב ל־8% מינואר אשתקד. ואילו ההכנסות ממסים עקיפים (מע"מ, למשל) הסתכמו בקרוב ל־14 מיליארד שקל, קיטון של קרוב ל־4%.
הנתונים החזקים הללו גורמים לכאורה להרמת גבה: איך יכול להיות שמדינה תחת מגבלות הקורונה, תחת סגרים, ועם שיעורי אבטלה גבוהים יחסית, מצליחה לייצר הכנסות ממסים שעלו על ינואר 2020. אחת התשובות, לפחות בנוגע למסים הישירים, היא שהשכירים בשכבות הביניים והעשירונים העליונים, שהם משלמי המסים הישירים העיקריים בישראל, לא נפגעו כלל מהמשבר. כלומר, לא פוטרו ולא הוצאו לחל"ת. הדבר מגובה במחקרים של משרד האוצר, שהצביעו על כך שבעלי השכר הנמוך הם אלו שנפגעו הכי קשה ממשבר הקורונה.
אלא שיש עוד הסבר לחוזקת גביית המסים בינואר, בהמשך למגמה של החודשים האחרונים, והיטיב לתאר אותו איש העסקים שלומי פוגל, שאמר לי: "התוצר התכווץ בפחות מ־4% בשנת 2020, ואילו האבטלה התרוממה למעל 10%. מה זה אומר? זה אומר שיש פה התייעלות תפעולית בכל עסק ועסק, ולמרבה הצער היו צריכים לפטר אנשים ומובן שיש פגיעה קשה בעסקים כמו מסעדות וכדומה.
ודבר מדהים נוסף: הכנסות המדינה לא ירדו! כלומר, התעשיות שלנו חזקות, אף שהדולר־שקל פוגע ביצוא. אנחנו חייבים להבין שהכלכלה שלנו חזקה, היא לא נשענת רק על מסעדות כמובן - וזה אומר שרוב הכנסות המדינה הגיעו מהמקומות שסבלו פחות ממשבר הקורונה, גם בשנים האחרונות. זה חוזק כלכלי, זה מעין חיסון פנימי, למרות הבעיות הפוליטיות. זה רק מראה, למרות הביקורת על ניהול הכלכלה, שעדיין יש לנו חוסן. ויש גם כסף וגם אנשים מצוינים, ולדעתי הכלכלה תפרח מיד אחרי הקורונה ונראה גידול מאוד־מאוד מהיר בכלכלה הישראלית".
צודק וטועה
באחד הטורים הקודמים תיארתי פה את תופעת תוספות הפנסיה בצבא, שעלו לנו ועוד יעלו לנו עשרות מיליארדי שקלים. זה הסיפור בתמציתו: לרמטכ"ל, מתברר, הייתה סמכות להגדיל את אחוזי הפנסיה של המשרתים בצה"ל עד 19%(!), סמכות שניתנה לו בעקבות פרשנות רחבה מאוד להחלטת ממשלה ב־1961.
קרוב ל־60 שנה מאז נזכרו באוצר ובצבא, וגם במשרד מבקר המדינה, לטפל בתופעה. בבדיקה שערך המבקר בעבר נחשפה העובדה המדהימה ששיעור ההגדלה הממוצע של הרמטכ"ל לפורשים בשנים 2013־2015 עומד על כ־8.5%, לא כולל ה־6% על שלוש שנות השירות הראשונות, ויחד כ־14.5%. כלומר, אם פרשת, נניח, בגיל 46, והיית זכאי לפנסיה בשיעור של 50% (25 שנות קבע כפול 2% בשנה הסטנדרטי), זכית בפועל לשיעור ממוצע של 65% מהשכר האחרון.
וזה כמובן עולה לנו הרבה כסף. על פי בדיקת החשכ"לית בעבר מיכל עבאדי בויאנג'ו, החבות האקטוארית של ההגדלה בלבד עלתה למשלם המסים בשלוש שנים בלבד ב־2.9 מיליארד שקל. כלומר, לאורך עשרות שנים מדובר בעשרות מיליארדי שקלים, וכל זה בגלל שלרמטכ"ל מותר להקפיץ את הפנסיה. הרי פורשי הצבא מקבלים גם כך פנסיה תקציבית (או פנסיית גישור) בגיל פרישה צעיר (46 בממוצע) ועד גיל הפרישה יש להם 21 שנה שבהן הם מקבלים קצבה די יפה. אז למה לתת להם עוד תוספת משמעותית לפנסיה?
דוח מבקר נוסף גילה לנו שבשנת 2018 עמדה הגדלת הפנסיה התקציבית של הרמטכ"ל על כ־9.5%, ועלותה לתקציב המדינה הייתה בשנה אחת בלבד 1.1 מיליארד שקל(!), סכום עצום רק עבור תוספת הפנסיה ולא הפנסיה עצמה. המשמעות היא שבכל שנה "עפים" מתקציב המדינה כמיליארד שקל רק על תוספות לפנסיה, ולא לפנסיה עצמה. עלות הפנסיה הכללית השנתית לפורשי הצבא כבר מתקרבת ל־8 מיליארד שקל.
מהון להון, הדבר התגלגל לידי המשפטנים ולבית המשפט העליון, והאוצר ומשרד הביטחון מתקשים להגיע לאיזשהו סיכום בעניין. מצד אחד, עמדתו של שר הביטחון בני גנץ היא נחרצת ומקוממת: לא לגעת בשום פנים ואופן בהגדלות הרמטכ"ל, עמדה שהובעה על ידו במכתב שנשלח מטעמו לראש הממשלה בנימין נתניהו ב־21 בינואר השנה, בזו הלשון: "בחודש ספטמבר פניתי אליך בנושא שבנדון. ציינתי כי מדובר בנושא שבמדיניות, אשר נדרשת בו הכרעה בדרג השרים וראש הממשלה. בעקבות כך, הנחית כי נכון שהנושא יידון ביני ובין שר האוצר, ובהיעדר הסכמה, יובא לדיו משותף בראשותך. כן הנחית על סיכום המתווה בתוך שלושה חודשים.
"ביום 19 בנובמבר 2020, שבתי ופניתי אליך בנושא, בהמשך לשיח שקיים עמך גם הרמטכ"ל, והצבעתי על משמעויותיו מרחיקות הלכת. בין היתר, הדגשתי כי הסדרים דומים קיימים במגזרים רבים במשק, ועמדתי על הקושי הגדול, בפרט בעת הזו, בפגיעה הקשה והחמורה בעשרות אלפי משרתי הקבע ובני משפחותיהם, עשרות אלפי פורשי צה"ל, אלמנותיהם וילדיהם.
"לאור מורכבות הנושא, כמו גם ריבוי הנושאים שניצבו לפתחה של הממשלה בעת האחרונה והיעדרו של תקציב מדינה מוסכם, לא התאפשר לגבש מתווה מוסכם בפרק הזמן המקורי שעליו הנחית. מאחר שלא ניתן יהיה להכריע בנושא עקרוני, חשוב ומורכב זה בזמן הקצר שנותר עד לבחירות, אני ממליץ כי הממשלה שתיבחר תידרש לו בתקופה שלאחר הבחירות. אבקש כי תנחה שהמתווה המוסכם יגובש בתוך שישה חודשים מהמועד שבו תושבע ממשלה חדשה, וכי ככל שלא יגובש מתווה כאמור, הנושא יובא בפני ראש הממשלה לשם הכרעתו.
"מאחר שעל המדינה להציג את עמדתה לבג"ץ עד סוף חודש ינואר, נדרש כי תנחה להגיש לשרים ולראש הממשלה בממשלה החדשה זמן סביר להידרש לעניין".
אז ככה: גנץ צודק בהחלט שיש עוד הרבה מגזרים במשק שיש להם הסדרי פנסיה שמאפשרים להם להגדיל את הפנסיה שלהם בצורה משמעותית: למשל, פרקליטים (3% צבירה בשנה במקום 2% בשנה) ושופטים (גם הפרשות גדולות יותר לפי ותק). אולם גנץ טועה לחלוטין כשהוא מדבר על "פגיעה קשה וחמורה בעשרות אלפי משרתי קבע", שכן הפגיעה החמורה יותר של כל נזקי הפנסיה התקציבית, לאורך עשרות שנים, הייתה במיליוני האזרחים האחרים שלא נהנים מפנסיה כה נדיבה.
עוד תזכורת לגנץ על אלו ש"ייפגעו קשות", לטענתו: כ־19 אלף שקל לערך, זו הקצבה הממוצעת של הקצינים שפרשו בשנת 2018 מהצבא, בעת שגיל הפרישה הממוצע עומד כאמור על 46. לטענת משרד האוצר, הקצבה הממוצעת עומדת על קרוב ל־20 אלף שקל ברוטו. בכל מקרה, לפי גיל הפרישה הממוצע, קצין בצבא מקבל עד לגיל הפרישה הרשמי (67) סכום ממוצע של כ־5 מיליון שקל(!) בתשלום פנסיה תקציבית, בעת שהטבה כזו לא קיימת כמובן בסקטור הפרטי. לפי תוחלת החיים הממוצעת, היקף הפנסיה התקציבית בצבא עומדת על כ־7־8 מיליון שקל, ומובן שבעלי דרגות גבוהות (אומנם פורשים מאוחר יחסית) מקבלים קצבאות פנסיה גבוהות הרבה יותר, שעשויות להגיע ל־20 מיליון שקל ואף יותר.
"קשיים משפטיים"
וכמובן, בלי עמדת המשפטנים הרי אי אפשר, ולכבוד העניין (העתירה לבג"ץ בנושא) הונפקה בסוף ינואר השנה חוות דעת של רז נזרי, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, ושל אורית קוטב, המשנה לפרקליט המדינה (עניינים אזרחיים). שמונה עמודים חובקת חוות הדעת הזו, שהשורה התחתונה שלה היא שאין שורה תחתונה - יש "קשיים משפטיים".
הנה עיקריה הפתלתלים: החלטת הממשלה בעניין הגדלות הרמטכ"ל לפנסיה משנת 1961 "מנוסחת בלשון עמומה ואינה בהירה דיה, ולפיכך אינה עומדת בתנאי סעיף החוק המסמיך, הקובע כי הממשלה היא שתקבע את התנאים ואת השיעור של הגדלות הרמטכ"ל. בין היתר, אין זה ברור מהן הנסיבות הכלכליות או האחרות שהחלטת הממשלה קובעת שעל הרמטכ"ל לשקול, וכן הנוסחה הקבועה בהחלטה אינה נהירה דיה ונתונה לפרשנויות שונות".
המשמעות: בין השיטין אפשר להבין ששיחקו עם החוק, שיחקו עם הפרשנויות שלו, וכך נוצר מצב לא בריא, שלא לומר לא חוקי, שאפשר לרמטכ"ל לעשות ככל העולה על רוחו עם הגדלות הפנסיה.
"עמדתנו הייתה ונותרה כי ראוי ונדרש שההכרעה בעניין תתקבל על ידי הדרג המדיני הרלוונטי... איננו סבורים כי ייעוץ משפטי צריך להכריע בשאלה של מדיניות וודאי לא בנושא רגיש זה, המערב סוגיות ציבוריות וחברתיות לא פשוטות".
המשמעות: עזבו אותנו, תשברו את הראש ביניכם. אנחנו נעמוד לרשותכם במישור המשפטי, אבל בנושא הרגיש הזה של הגדלות פנסיות תקציביות לאנשי הצבא - אנחנו לא מתערבים.
לא מתערבים? לא בדיוק. שימו לב מה כתוב בחוות הדעת בלשון משפטית: "במסגרת גיבוש החלטה חדשה יש לשקול כשיקול מרכזי את דבר קיומו של קושי ממשי לפרש את סעיף 18 ב' לחוק שירות הקבע ('הגמלאות') כמסמיך את הממשלה להעניק הגדלות לכלל הפורשים משירות הקבע, ללא קריטריונים מוגדרים כל שהם". כלומר, המשמעות היא שהחוק לא אפשר כלל הגדלות ללא כל קריטריונים!
המשך דבר המשפטנים: "נבהיר - סעיף 18 ב' מסמיך את הממשלה לקבוע חריג לכלל חישוב הגמלה הקבוע על 2% לשנה, כך שהחריג יחול על חלק מהמשרתים ואין הוא מסמיך את הממשלה להעניק הגדלות באופן גורף לכלל המשרתים, כפי שמשתקף מן הפרשנות שנהגה עד כה על ידי רשויות הצבא. ככל שגורמי המדיניות הרלוונטיים יסברו כי ההסדר המתאים בענייננו הוא מתן הגדלות לכלל המשרתים ולא כחריג לחלק מהם, הרי שעל פני הדברים נראה כי הדבר יצריך עיגון בחקיקה ראשית, דהיינו, בהסדר ראשוני..."
המשמעות: שוב, מה שעשיתם כשחילקתם תוספות רמטכ"ל לכל המשרתים באופן גורף הוא בפועל לא חוקי. רוצים להמשיך עם זה? בבקשה: עגנו זאת בחקיקה ראשית.
מפת האינטרסים
אני מוכן לקחת פה סיכון ולהמר שלא יקרה הרבה להבא, שתוספות רמטכ"ל לא יקוצצו באופן משמעותי, ומי שחולם שאולי מפני שהרמטכ"לים פעלו בניגוד לחוק, יוחזרו גם כספים בגלל תשלום יתר בעבר - שימשיך לחלום. אם יקרה אחרת, אשמח לאכול את הכובע.
בינתיים בדיונים בבג"ץ החליט השופט יצחק עמית כי הדיון שהיה אמור להתקיים השבוע ביום א' "יתמקד באפשרות כי יוצא צו על תנאי, וכן בדרך התנהלות המשיבים (המדינה) כלפי הפורשים מצה"ל מכאן ואילך בתקופה עד להכרעה בעתירה לגופה". זה נשמע מבטיח שבג"ץ בכל זאת יתערב, אבל עוד חזון למועד.
מה שקרה פה ובכל ההחלטות העקומות שהתקבלו הוא שיקוף לבזבוזים האדירים בסקטור הציבורי, ובמיוחד בפנסיה התקציבית. מדובר בעשרות מיליארדי שקלים שניתנו הרחק מהעין הציבורית לאורך השנים, בשם קוד של "הגדלות הרמטכ"ל", ופתאום, קרוב ל־60 שנה מחקיקת החוק, נזכרו המשפטנים ואנשי האוצר שזה לא בדיוק כשר. החגיגה נמשכה ונמשכה ונמשכה עשרות שנים, ואף אחד לא קם ואמר: עד כאן. סליחה, איפה בדיוק הייתם עשרות שנים? התשובה ברורה: גם הם השתתפו בחגיגה של הפנסיה התקציבית בהסדרים מעוותים שעולים לנו הון תועפות.
צריך להבין את מפת האינטרסים: יש לובי חזק מאוד ורחב מאוד בעד המשך העיוותים בפנסיה התקציבית. זה לא רק הלובי הצבאי, שהיום מייצג אותו גנץ, וזה לא רק הלובי של מערכת המשפט, זה גם הלובי של הפקידים הבכירים הוותיקים, הלובי של האליטה האקדמית שנהנית מהסדרים דומים ועוד. כולם־כולם רוצים לשמור על השמנת.
מי שחושב גם שההסדרים האלו חלפו מן העולם, משלה את עצמו. בצבא נמשכת הפנסיה התקציבית בתחפושת של "פנסיית גישור", ואילו בשאר המגזרים יש לנו התחייבות לפורשי הפנסיה התקציבית הוותיקים בסך של מאות מיליארדים לאורך עשרות שנים.
בינתיים העתירות ימשיכו להתגלגל בבית המשפט העליון, המשפטנים ימשיכו לנפק חוות דעת פתלתלות - וכספי הפנסיה התקציבית ימשיכו להיות משולמים מתקציב המדינה.