לפני 50 שנה, בהיותי יו"ר אגודת הסטודנטים בתל אביב, צדה עיני את לימור לבנת בהפגנה שארגנתי, ובו במקום צירפתי אותה לתא הסטודנטים של תנועת חרות. עד אז נמנתה עם תומכי מפלגתו של ד"ר ישראל אלדד, מפלגה שהייתה באותם ימים הסמן הימני הקיצוני בפסיפס הפוליטי. לבנת התבלטה מהר מאוד, הפכה לפעילה רהוטה, חרוצה ודעתנית. לחברת כנסת אקטיבית, לשרה בכירה.
בשלב מסוים נבלם מרוצה לצמרת. אולי כי לצד עצמאות מחשבתית, היו שם גם שיפוטיות יתר וביקורתיות במינונים כה נדיבים, עד שלעתים הקלו על מתנגדיה להגדירה כאימפולסיבית. אולי כי נפלה למלכודת הדבש של התקשורת, שמתגמלת כל סטייה מעמדות הליכוד ומענישה על דבקות בדרך.
רגע מכונן היה ההתגרות הפרובוקטיבית במרכז הליכוד: "באנו לליכוד לחפש ג'ובים?", שהובילה להצגת חברי המרכז כעדה מושחתת של רודפי משרות, במקום להדגיש את הצורך בתיקון וצירוף לשירות הממשלתי של פקידוּת שבאה מכל שכבות הציבור ומשרתת אותו, לצד הפקידות הוותיקה, שבחלקה הגדול הייתה מתנשאת ונעדרת רגישות חברתית.
מה שחילץ מלבנת את ההודעה המוסמכת, הסופית, הבלתי חוזרת, נעדרת פתחי המילוט, על עזיבת הליכוד, הייתה, על פי מאמר בחתימתה ביום שישי שעבר - מעורבותו של נתניהו ביצירת החיבור בין מפלגת הציונות הדתית של בצלאל סמוטריץ' לבין עוצמה יהודית בראשות איתמר בן גביר. אכן, עילה נאותה למי שרוצה להשתחרר מדימויי עבר אלה או אחרים. לא שזהו ספין שאינו מתיישב עם העובדות.
הרי שיא המעורבות של נתניהו בהכשרתה הציבורית של מפלגת עוצמה יהודית לא היה בסיבוב הנוכחי, אלא דווקא בסיבוב הראשון, עת קלט את אלי בן דהן בליכוד כדי לפנות מקום באיחוד מפלגות הימין המתגבש עבור עוצמה יהודית, אז בראשות ח"כ לשעבר מיכאל בן־ארי, שאת מועמדותו פסל בג"ץ, כשבמקביל אישר את מועמדותו של בן גביר. בסיבוב ההוא לבנת לא רק שלא עזבה את הליכוד, אלא אף קראה לציבור לתמוך במפלגה חרף פגמים שונים שמנתה בה. את הוויתור של הליכוד על מקום בכנסת כדי לאפשר את כניסת עוצמה יהודית ובן גביר, אז עדיין עם התמונה של ברוך גולדשטיין בסלון, היא כלל לא הזכירה.
ניסיון להיאחז בהסכם העודפים כהבחנה ולטעון כי בסיבוב הראשון לא היה הסכם כזה בין הליכוד לסמוטריץ', אינו מחזיק מים. להסכם העודפים אין השלכה על בן גביר מסיבה פשוטה: ההסכם חל רק על מפלגה שעוברת את אחוז החסימה. כך שאם הציונות הדתית לא תעבור, בן גביר ממילא יישאר בחוץ. ואם תעבור, היא תקבל עוד לפני חלוקת העודפים 4 מנדטים, ובכללם בן גביר הממוקם במקום השלישי. המנדט הנוסף, פרי הסכם העודפים, יעבור ככל הנראה לליכוד בשל שיטת החלוקה המיתולוגית המעדיפה מפלגות גדולות בחלוקת המנדטים (חוק בדר־עופר), ואם בכל זאת יזכה סמוטריץ' במנדט הנוסף, זו תהיה ככל הנראה ח"כ לשעבר אורית סטרוק, המקובלת והאהודה בקרב כל חלקי הבית, שממוקמת במקום החמישי.
לבנת לא יצרה את הספין בענייני עוצמה יהודית ובן גביר. היא רק דילגה לעגלה עמוסה במבקרי נתניהו, שמטפחת התקשורת בנדיבות אינצ'ים וכותרות, על שלא הקפיד על ריחוק חברתי מבן גביר. בחוצפה ישראלית אופיינית, מי שמובילים את המסע הזה הם אלה שרקדו וירקדו ריקודי חיזור קואליציוניים בפני חסידי אומות העולם מהרשימה המשותפת.
המקרה של המשותפת אינו דומה, הם מסבירים. לא מדובר בזוגיות קבועה, אלא בהצבעה אחת בלבד. הזיווג עם המשותפת, לפי ליברמן ולפיד, דומה לזה של הדבורים הזכרים עם המלכה המיועדת: מפגש הפריה חד־פעמי. בטבע, אחרי שהזכר מפרה את מלכת הדבורים, הוא מסיים את תפקידו עלי אדמות. ממש דומה, אבל בהבדל אחד: בטבע, שלא סובל אוכלי חינם, הדבורים הזכרים מסולקים מהדרך. בפעם הבאה יהיו זכרים חדשים. בכנסת, לעומת זאת, לא תהיה חד"ש חדשה להצבעות הבאות. מה יעשו לפיד וליברמן בהצבעות הבאות? למי יפנו? לחרדים? לנתניהו? יעלון כבר שילם בחייו הפוליטיים על הניסיון לשווק את הבלוף של "רק הצבעה אחת". כשלפיד וליברמן ישובו למשותפת פעם אחר פעם ל"רק עוד הצבעה קטנה אחת", הם יגלו שהמחירון מתייקר מהצבעה להצבעה.
כשהשמאל תוקף את נתניהו על מאמציו למנוע אובדן קולות בימין, הוא מעורר באנשי הליכוד רפלקס אשמה בלתי נשלט, שמוביל אותם אוטומטית להתקפת נגד. חבל רק שמהטיעון הנגדי - "אתם הכשרתם את בל"ד", משתמעת הצבה מקוממת של עוצמה יהודית בשורה אחת עם תומכי טרור המפארים רוצחי נשים וילדים.
איך יכול איש המחנה הלאומי להעמיד באותו מישור הצעת דרכי פעולה לא מקובלות ונניח אפילו פסולות, הנובעות מאהבת יתר לעם ישראל ומרצון לחזק את המדינה היהודית, לפעולות פסולות שלידתן והורתן שנאת ישראל ורצון להכחיד, לפחות, את אופייה היהודי של המדינה? ואגב, העברת אוכלוסין גם בכפייה, הייתה חלק בלתי נפרד מהצעות לחלוקת הארץ מטעם בריטניה גם כשכיהנה ממשלת לייבור. עוצמה יהודית מדברת על עידוד הגירה מרצון. אפשר לאהוב או לא לאהוב - אבל לגמרי לגיטימי.
הגיע הזמן להוריד מהגב של עו"ד בן גביר את התווית האנרכיסטית. כשם שהפסיקו להאשים את מרצ בסטליניזם ואת העבודה במרקסיזם, די להאשמת עוצמה יהודית בגזענות. ברוך מרזל, למשל, הוא ולא אחר, היה מי שיצא באומץ נגד פסילת שחקני הכדורגל המוסלמים מצ'צ'ניה בבית"ר ירושלים על ידי לה פמיליה.
לו הייתי חבר מפלגת העבודה, הייתי מעדיף שתיגדע ידי לפני סימון שמה של אבתיסאם מראענה כמועמדת לכנסת. דווקא בשעת רצון למפלגת העבודה, ולדמוקרטיה בישראל הזקוקה לשתי מפלגות דמוקרטיות גדולות, הצבתה ברשימה מעיבה על תהליך ההתאוששות המופלא שחוללו הפריימריז שכפתה מרב מיכאלי על מפלגתה הגוועת. אבל ארוכה הדרך מכאן ועד פסילת מועמדותה בגלל התבטאויות, מקוממות ונוטפות שנאה ככל שתהיינה.
כל ניסיון לגזור גזירה שווה בין היבה יזבק או חנין זועבי למראענה, מצביע על אי־הבנת החוק. יש הבדל בין התבטאות, פסולה ככל שתהיה, לפעולות ובכללן אמירות שהן חלק מפעולה. זועבי הייתה על המרמרה, היא ויזבק מעודדות טרור, והן חברות במפלגה הפועלת נגד קיומה של ישראל כמדינה יהודית, ולכן דינן הרחקה.
מראענה הביעה חרטה על התבטאותה המקוממת בעניין הצפירה, והיא מועמדת במפלגה ציונית. אין כל היגיון בתמיכה בפסילתה, מול אי־תמיכה בפסילת מפלגתם של יזבק ועופר כסיף על רקע מצעה הבעייתי ורצף התבטאויות חמור ושיטתי של שניהם וחברים נוספים ברשימתם.
רע"ם, חשוב להבהיר, היא סיפור שונה. היות שמדובר במפלגה דתית מוסלמית ולא לאומית ערבית, צריך להתייחס למצעה בזהירות רבה כשמדובר באמירות המבוססות על ציטטות מהקוראן שהשיח האידיאולוגי־תיאולוגי בגינן מוטב שיהיה ברמה של אנשי דת ולא של פוליטיקה.
