פעמיים בחיים הרים עליי יד אבי, שהייתי ועודני כל עולמו.
אני רוצה לספר על הפעם הראשונה, כי בשנייה, הייתי נערה מתבגרת ובהתקף זעם שברתי לו סלולרי חדש שחסך בשבילו כל כך הרבה זמן. אני נגד אלימות, אבל בינינו, הגיע לי.
הפעם הראשונה שעליה ארצה לספר זכורה לי במעומעם. לדעתי, הייתי בת 4 ומצוידת במנות גדושות של סקרנות. אם היה משהו שהיה חשוב לאבי, אחרינו, בנותיו, הרי שהייתה זו המזוודה האפורה שלו. מזוודה כבדה, ממתכת יצוקה, עם קודן שלא פועל ושני מנעולי דמה שתמיד פתוחים. במזוודה הזו טמן את כל עברו המפואר. לעתים נדירות, בשבתות שבהן לא היה לו כוח לקחת אותנו במונית שלו לטייל, היה מרצה אותנו ב"רוצות לפתוח את המזוודה שלי?".
קראנו לה “המזוודה עם החיידקים", אל תשאלו אותי למה, כי לא אדע. האם קראנו לה כך כי הייתה די מעופשת ובתוכה דברים ישנים מאוד? או שבאמת היו בה חיידקים? ובכלל, בגילנו, אני בת 4 ואחותי שנתיים, מי ידע מה זה חיידקים?
כשהיה פותח את המזוודה ונותן לנו להוציא את תכולתה, לא בזבזנו זמן, אני לקחתי אל ידי את התמונות הישנות שלו מהצנחנים, תמונה עם מצנח, תמונה שלו על צריח של טנק ועוד כמה תמונות מהמילואים שבהן הוא מתולתל, רזה ומחויך. אחותי שלפה את מחבט הטניס שלו שרכש באחד מטיוליו לז'נווה והייתה מנפנפת בו לכל עבר. בזמן הזה אבי היה מכין לנו ביצה מקושקשת בכוס זכוכית עם לחם צלוי ושקית שוקו שאותה חילק לשתיים אל תוך כוסות חד־פעמיות.
היו שם גם קלטות ישנות עם שירי ארץ ישראל, הקלטות שלנו עומדות מול הרדיו ושרות את “ג'וני איז דה בוי פור מי". לא פעם ביקשנו ממנו, בזמן שאנחנו מפרקות לו את המזוודה, להכניס את אחת הקלטות לטייפ הישן ולהשמיע לנו את עצמנו. אלו היו רגעים יפים, רגעי תום, ילדות והסתפקות בזיכרונותיו הטובים של אבא.
בדרך כלל הוא היה רך הרבה יותר מאמי, בלילות הרדים אותנו עם שירים וסיפורים, לקח אותנו לטייל, פינק אותנו בג'אנק פוד שאהבנו, אבל אם המרינו את פיו, את החוק היחיד שהיה לו, שבמזוודה הזו לא נוגעים לבד, הוא היה כועס מאוד. כך ידענו שהכל מותר, עד למזוודה עם החיידקים.
בוקר אחד, לפני היציאה לגן, שעמם לי מאוד. אני זוכרת שעמדתי, לבושה בתחתונים ובחולצה מול הארון שבו הונחה המזוודה והתלבטתי. רציתי לשלוח ידי ולפתוח אותה, לנצל את זה שאמילי, אחותי, עוד ישנה והבית שקט - אוכל לקחת מהמזוודה מה שארצה, לא אצטרך לחלוק בה איתה, ואם אמא עוד לא התעוררה ואבא עוד לא חזר ממשמרת הלילה במונית, מה כבר יקרה?
שלחתי את ידי הקטנה אל הארון, פתחתי אותה ובשקט (רועש מאוד) של ילדים הוצאתי את המזוודה. עיניי אורו באחת, היה זה כמו להוציא את ספר התורה הכי יקר מארון הקודש בבית הכנסת הכי מפואר בעולם.
פתחתי את המנעולים שלא היו נעולים ושלחתי את ידי ישר אל הקלטות. התמונות כבר לא עניינו אותי, את כל הסיפורים עליהן כבר שמעתי, וכמה אפשר לראות את אביך אוחז בידו קופסת לוף ומחייך?
הוצאתי את אחת הקלטות שלו ועשיתי מה שרציתי לעשות כל כך הרבה זמן, לבדוק מה יש בתוך אותה הקלטת, מה זה סליל הנייר הזה שגורם לגלגלים הפנימיים להסתובב. ככה, בעדינות, התחלתי מושכת את הנייר המבריק מתוך הקלטת ורואה את הגלגלים מסתובבים לאט ואחר כך במהירות. הסליל החום לא נגמר, יצא ויצא ויצא, וכשהפסיק, וכיסה את כל גופי בו, העפתי את הקלטת לצד והלכתי אל הבאה בתור. למזלו של אבי, לא הספקתי להרוס הרבה קלטות, כי כמה דקות אחרי כן נכנס הביתה עייף, מיוזע ובידיו בורקס גבינה חם שהיה קונה לי בכל בוקר.
“אני לא מאמין! מה את עושה, מרסל?", הפיל את שקית הבורקס מידיו ובא אליי. את החבטה על עכוזי אני עוד זוכרת, את הבעירה השורפת כל כך שהציתה בי מכתו. “אוי ואבוי לך!", צעק, “מה אני אמרתי לך?", נתן לי עוד מכה באותו המקום. אני זוכרת שברחתי ממנו, בכיתי בהיסטריה, כי אבא אף פעם לא הרביץ לי! הוא היה זה שמגן עליי מאנשים אחרים, ומוטב שלא אוסיף. היינו אחד, אני ואבא, ופתאום הוא נגדי וכועס כל כך, והנה, אפילו אמא קמה ואמילי בוכה במיטתה, מה עשיתי? אוי ואבוי לי, מה עשיתי?
בלילה שאחרי, הסביר לי אבא שבמזוודה הזו ישנו כל מה שחשוב לו וכל מה שוויתר עליו כדי לבנות לנו משפחה. אז לא הבנתי את זה, אבל 20 שנה אחרי כן, כשעמדתי כעדת הגירושים בבית הדין הרבני ונתתי הצהרה ששניהם ההורים שלי, בעודי צופה בהם מסיימים את 20 השנים הלא כל כך טובות שחיו ככה, הבנתי.
הם ויתרו על יותר מדי, היא על חייה המפוארים והוא על רווקותו ההוללת.
בלילה ההוא גם בכה וביקש ממני סליחה, אחר כך שר לי את “בת הדייג", מה שאני שרה בכל לילה לבתי, והבטיח שבבוקר יחזור גם עם בורקס גבינה וגם עם טרופית והפתעה. כשיצא אל העבודה, התחלתי אני לבכות, כאב לי על אבא שלי כל כך, עד שלא זכרתי את שתי המכות החזקות שנתן באחוריי.
השבוע, כשבתי גפן עליי, עוצמת את עיניה אחרי גרעפס שלא מבייש פועל בניין, שוטטתי לי קצת באינטרנט, ראיתי שכמה סופרים ידועי שם התאחדו והוציאו יחד קובץ סיפורים קצרים, שלו כל אחד תרם את חלקו. לרגע צרם לי, לא הבנתי למה לא פנו אליי, למה לא ביקשו גם ממני סיפור ולמה בכל מה שקשור ל"מילייה ספרותי" כמעט אף פעם לא מביאים אותי בחשבון. הנחתי שזה קורה כי התבטאתי כמה פעמים לטובת הצד הימני במפה, ואם לא, אז זה בטח כי התפרסמתי דרך פייסבוק, ואם לא, אז אולי זה שמי הצפון אפריקאי, או קנאה מוסווית על הצלחתי (היום אני כבר לא מתביישת להודות בזה, הרווחתי הכל ביושר).
ברקע, בטלוויזיה, התראיינה גליה עוז, בתו של עמוס עוז ז"ל, וסיפרה איך זה לחיות ילדות שלמה כ"מוקצה" כ"שעירה לעזאזל", איך האיש שסירב להופיע באירועים ממלכתיים במחאה על “הכיבוש" ומדיניות הממשלה היה מפליא בה את מכותיו, איך השפיל אותה האיש שכתב כל כך בעדינות ובערגה יפה את דמותה הדיכאונית והרגישה של חנה גרינבאום ב"מיכאל שלי". ואיך אני גאה בה שלא שתקה, שניפצה את הבועה סביב שוחר הצדק הזה, גם אם אין אפשרות לשמוע את תגובתו.
ופתאום קצת הוקל לי, לא כי חלילה הייתי שמחה לאידה, אלא כי אבי לא היה עמוס עוז, רק נהג מונית יוצא צנחנים ופטריוט בלתי נלאה, והמקרר שלנו לא היה תמיד מלא, אבל היה שולחן מפואר של קידוש, ולא היו לי, כמו במקרה שלה, מורים פרטיים, פסיכולוגים ואנשי מקצוע. אבל היו לי סליחתו ודמעותיו של אבי בפעם שבה כעס עליי כל כך על ששיבשתי חלק מעברו, ולרגע, מה אני כותבת לרגע, לתמיד! אני סולחת לאותם האליטיסטים שלא כתבו כלום על ספרי החדש, לא הכניסו אותו לאף ביקורת או כתבה ולא קוראים לי כשהם נפגשים לשוחח על הא ועל דא. כי סיפוריי מלאים בחמלה, אין בהם מילים גבוהות, ואני לא שולחת אותם למועמדות של אף פרס או תחרות, מסיבות מובנות. אבי לא היה עמוס עוז, אבל בלילה ההוא, כששר לי, התנצל ובכה על שתי המכות שקיבלתי, ידעתי שהמון סיפורים אכתוב לו ולעולם, לעולם, לא אנטור טינה לאהוב לבי עם הבורקס, השוקו והקלטות הישנות.